יום שני, 10 ספטמבר, 2007, 02:53

סופשבוע בכפר

זה היה אמור להיות סופשבוע עם השבט. כל הילדים האלה שמסתובבים יחפים בין המים לאמהות שלהם שמיניקות שלושה ילדים בו זמנית בשלווה תוך בישול אוכל אורגני (האמת היא שאני יכולה לדחוף הרבה יותר סטראוטיפים מזה במשפט אחד. עשיתי לעצמי הנחה).
זה כיף גדול להיות יחד עם כל האנשים האלה שיש בתוכם הרבה חברים שלנו וזאת שמחה גדולה לפגוש אותם ליותר מאשר חפוז. לשבת בהבל המוצל ולנסות לנהל שיחה תוך כדי אימון השריר הזה של השאננות והשחרור כשהילד שלך רץ קרוב מדי למים או רחוק מדי מהסינור שלך ומותח אותו עד הקצה.
לשבת במעגלים עם כלמיני אנשים שיש להם דברים חכמים להגיד ועם עוד אנשים עם דברים חכמים שאומרים בדיוק את ההיפך (לנער את האמיתות המוחלטות, להסיר מעליהן את האבק ולשאול את עצמי שוב: אני רוצה אותן? הן נחוצות לי? אולי נפנה מקום לחדשות?).
לראות כמה טוב לילדים להיות חופשיים, עם עוד ילדים חופשיים, איך נוצרות חברויות של בת 3 ובת 10, בת שנתיים ובן 6. איך סביבה הטרוגנית מוציאה מהם את הטוב.

כמו בשנים קודמות – זה היה אמור להיות גם השנה בזמן הזה בין סוף החופש הגדול לחגים ("השנה החגים יוצאים מוקדם", טוב, שמישהו יעדכן את הירח, שידע) כשכבר פנוי ועוד לא עמוס, וזה אכן התקיים (ומתקיים) גם השנה רק שמשהו השתבש בדרך.
הערסלים הורדו מהתות ונארזו, הרשימות הוכנו (ידוע שרשימה טובה זה חצי מהעבודה. עכשיו רק צריך למצוא מישהו שיעשה את החצי השני), ימים שורינו בלוח השנה וגם שותפים לשכונה נבחרו בקפידה. שכנים זה דבר חשוב, גם אם באים רק לסופש (גם נחמדים וגם מבשלים מצויין. לא פלא שאני אוהבת אותם).
אבל רגע לפני שקשרנו את הילדות הבנו שחוץ מ… נאמר… נפילה של אקליפטוס על האוטו… כל הסימנים אומרים שאסור לנו לנסוע לשם. אז בחרנו להקשיב לסימנים ולהישאר בבית.


בינתיים, במקום הכי חם בארץ, זוג אחר מסיים לארוז את כל הבית על האוטו הגדול, מוחה את הזיעה ויוצא לכיוון הפארק. כשהם מתקרבים לכינרת הם תופסים את הראש בשתי ידיים ואומרים – "הנפלנו על הראש? הנחליף את הגיהנום של עמק בית שאן בחום ובלחות של פארק הירדן?" ומיד הם משנים תכנית ובכיכר של צמח מאותתים שמאלה ומטפסים אל בקעת הרוחות (שם זמני. הנה נגמר. מעכשיו "בקעת האויר שלא זז").


בבקעת הרוחות הם פורקים את האוטו מ300 הקילוגרמים של האוכל שהביאו איתם על כל צרה שלא תבוא ומקימים בחצר את האוהל. האוהל גדול בערך כמו הבית שלנו.
קונספציה חדשה – סופשבוע בחוץ אבל בבית. כבר אמרתי לעצמי לא פעם שהמקום שהכי בא לנסוע אליו לחופש זה הבית שלי. איזה רעיון מבריק! נעשה כאן את הסופשבוע רק שכאן יהיו לנו שירותים ומקלחת לעצמנו בלבד, מטבח עם כל הציוד, מקרר, אש שלא צריך לקושש בשבילה עצים ושיא השיאים – מזגן בשביל אלה שסובלים מחומופוביה.
שיחקנו אותה. תפסנו את הצימר הכי שווה. מה חסר?
מה חסר… חסרים לנו השכנים מהתכנית המקורית. הרי להיות איתם זה חלק מהעניין.
אנחנו שולחים יונת דואר לכיוון שלהם וכשהם יוצאים מהמים הם שולחים אותה בחזרה עם מכתב דחיה.
טוב, מגיע לנו. איך אומרים? ברז זה כמו בומרנג.


החושך יורד. הילדים בג'ננה, כרגיל, אור מאפרת את אליה ואת נטע, הקטנטנות רק רוצות לינוק והגברים רק רוצים לנוח.
זה הזמן להתחיל לטפל בארוחת הערב כי אם יש משהו יותר גרוע מילדים בג'ננה זה ילדים רעבים בג'ננה (והורים רעבים שאין להם כח להתמודד איתם).
חשבתי להכין עוף ממולא באורז. ככה בא לי לבוא ביציאה בלבוסטית לכבוד זה שאנחנו ביום שישי בבית ולא אצל ההורים. עוף ממולא באורז אכלתי כשאמא שלי היתה בבית חולים (בשביל ללדת את דוֹדי). זה היה די מזמן אבל אני זוכרת שזה היה טעים. מאז לעוף מומלא יש תדמית חגיגית בעיני.
יפה להגיש לשולחן עוף שלם ואז לחלק אותו ולהניח לכולם לנבור בערימת האורז שנובעת מבטנו עם כל המיץ של העוף…

הילה מפוצצת בפסקנות את הפנטזיה ומציעה הצעה מעשית: למה לא נכין "עוף ממולא" מירכיים בלבד ואז כולם יזכו לאכול חלקים טעימים של העוף?
וואלה צודקת. במשפחה שיצרנו לנו כאן הערב אין אפאחד שיקח על עצמו את החזה ובכלל יובל כבר מזמן טוען שהפיתוח הכי חכם שאפשר לפתח הוא עוף עם 8 רגליים. ניקח את ההצעה שלה.


עוף עם אורז בקוקית

לצורך הפקת העוף השלם מהכרעיים גייסנו את קוקי שנחתה אלינו הישר ממנהרת הזמן.
המפגש הקודם שלי עם קוקי התרחש לפני כעשר שנים, כשנכנסנו לגור בבית של סבתא יהודית ומצאנו שם, בין היתר – חבילה של שקיות קוקי.
אני לא יודעת ממה עושים את הקוקי, אני מניחה שבשנות השבעים זה נחשב חומר מתקדם מאוד אבל היום אני חשדנית כלפי כל מה שעושה קסמים במטבח. אז השתמשתי בה תוך שאני עושה פרצוף עקום של חשדנות.

מה בקוקי?
אין לי הרבה ניסיון עם עוף. אם אני כבר עושה עוף זה בצורת שניצל. עוף בצורת עוף אני אוכלת אצל ההורים ואז זו כבר בעיה שלהם מה לעשות איתו (בכל מקרה זה יוצא טעים. ככה זה אמהות, יודעות להטעים עוף).

בתפקיד המילוי – אורז בסמטי ששפכתי לסיר עם המון מים כדי לבשל בסגנון פסטה. טוב, התעצלתי לחפש סיר יותר גדול משני ליטר (ז"א – כל הסירים הגדולים עוד חיכו ליד הכיור שמישהו ישטוף אותם) אז יצא שהאורז שתה את כל המים ולא שחה בהם.
שוין.
הכרעיים התחבקו בשקית עם מרינדה מסילאן, רכז עגבניות, רוטב סויה וסוכר. מדי פעם הפכתי את השקית לצד השני.
כשגמרו להתחבק מספיק – שמנו בקוקי את הכרעיים והרוטב שנשאר ומעל את האורז מעורבב עם שזיפים חמוצים מיובשים ותמרים לחים טריים (חיאני).
כל זה נכנס לתנור ושכב עם האורז למעלה עד שהצצנו לו וגילינו שלמטה העוף נשאר חיוור אז הפכנו וקיבלנו בסוף עוף שזוף ואורז ממצמץ ברטביו.

קומה מתחת (בתבנית אחרת) – כמו בכל ארוחה כמעט מאז שהתגלה שאנחנו יושבים על מרבץ אדיר של בטטות – מגש של

בטטות בסגנון הילה ותומר

בטטות פרוסות, שום כתוש או קצוץ או פרוס או חצוי (או הכי טוב – מכל הסוגים) והמון שמן זית. אגם שמן זית.

היה מעולה. במיוחד האורז (וההבנה שבעצם אני יודעת להכין עוף).

זהו? הילדים עייפים? נכון שעכשיו הם יתעלפו ולנו יהיה שקט?


טוב, מיצינו את חיק הטבע שמתחת לתות. כל הג'מע נכנסת הביתה. הילדות מלמדות את אליה את המשחק החם של הבית: "תפוס את הקרציה". אליה נכנס לתור ומצטייד בפיסת מסקנטייפ. כשמגיע תורו הן מדריכות אותו בלי לגעת – לא כשהיא על החריץ, עכשיו! עכשיו! תדביק אותה! והוא מדביק וכולם צוהלים.
כל הערב הם לוכדים קרציות. יש מספיק לכולם.
במקום אחר זה היה יכול להיות טקס התבגרות נהדר (לחזור הביתה עם ערימה של פיסות נייר על הכתף במבט מרוצה, לדעת שאתה כבר לא מה שהיית קודם) אבל כאן זאת היתה רק עוד דרך לנקות את הרצפה לפני שפורשים עליה מזרונים והולכים לישון.


9 נפשות ב50 מ"ר זה צפוף. במיוחד אם 3 מתוכן רצות במעגלים כ14 שעות ביממה וכל האחרות רק רוצות שלא ידרכו עליהן. כמו טיול משותף בחו"ל, תכנון חתונה או בניית בית – זה אירוע אליו אתה נכנס בחיוכים ועלול לצאת בחתיכות.
כשהם עזבו, יומיים אחרי, היה ברור שיצאנו בחתיכה אחת וצריך לעשות את זה שוב מתישהו.
הפעם רק נודיע לנונות בזמן.

תגובה אחת

הגב