יום רביעי, 16 מאי, 2007, 00:43

לונה פארק ושמו שופרסל ביג

(אללי. כותרת בת 5 מילים ורק אחת מהן בעברית….)

אחרי שהאורחים האלופים הלכו וכל ילדה נראתה פתאום מאוד עסוקה והשעה היתה כבר מאוחרת משהו ליחששתי לסביבתי שבעצם לא נלך היום לסופר ואולי מחר ו.. פתאום שתי ילדות משכו את עצמן בשערות מהעניינים שלהן והתיצבו משני צדדי כשהן דורשות בתוקף ללכת לסופר.
אוקי. סופר. (בד"כ לוקח לי בערך 20 דק' להכניס אותן לאוטו וגם זה אחרי קדימונים ופרסומות של חצי שעה בבית. היה שווה ולו בשביל הזריזות וההסכמה המהירה על זאת שתיחגר ראשונה עכשיו ובשתי הנסיעות הקרובות. אחחחח…. אין כמו קצת רצון בשביל להקל על החיים שלי).

זה כבר כמה שבועות שאני רוצה לבדוק את העניין הזה של הירקות האורגניים בשופרסל.
אתם יודעים איך זה עם ירקות אורגניים בחורים נידחים. צריך ליצור קשר עם הדילר שלך מספיק זמן מראש, לפגוש אותו במקומות מפגש משתנים בזמנים לא נוחים, לשלם הרבה כסף ובעיקר לקוות שהעגבניות לא יגיעו רקובות. בקיצור – לראות את הירקות לפני הקניה ולקנות אותם במחירים קצת יותר נמוכים ממחירי הירקות הלא אורגניים במכולת השכונתית ממש קוסם לי, גם אם זה כרוך בנסיעה לעפולה.


בדרך לסופר הזכרתי להן שוב ושוב את התנאים: שוקו ובורקס, זה מה שהן מקבלות ושלא יתחילו עם תקני לי תקני לי.
מעולה. אני מטריחה עצמי עד עפולה בשביל להימנע מירקות מלאי כימיקלים מהמכולת ובתמורה (לשקט) אני משקה אותן בחלב משוחזר ובשומנים מוקשים. אמא למופת.
(לפחות אני נושאת ונותנת על גובה השוחד מראש. זה יכול להיגמר במחיר גבוה יותר).

הגענו לסופר. עגלה, נכנסים (איך דחסתי 10 דק' ל4 מילים, איך…) יש לי עניין לסגור עם הקופה הראשית אבל אני מזהה את האקסטזה מכיוון העגלה וחותכת ישר לכיוון מקרר החלבים והמאפיה. אחרי שהפה שלהן מלא אנחנו מתחילות בסיבוב הליקוט ואז מתגלה ששקית שוקו לא מפריעה לדבר או לצחקק.
מסתבר שהסביבה הזאת ממש עושה להן ריגושים. אור יורדת מהעגלה ומתחילה להסתובב מוקסמת לגמרי בין המדפים ולקורא: "יואו… פסטה… יואו… שמן זית… יואו…". הכל מסעיר.
נטע חוזרת אחריה, כרגיל, כמו הד.
כשהיא לא מתפעלת היא מצחקקת בהתלהבות ואני, מה לעשות, קצת נבוכה.
הילדות שלי מתנהגות כאילו שלפתי אותן מהג'ונגל.
טוב חלאס להגיד "יואו שמנת". תראו, יש לנו שמנת בעגלה ושקית שניה של שוקו כבר תקועה לכן בפה.


הירקות – לא מספיק מגוונים (מבחר לא משהו אצל האורגניים) וגם ארוזים בחבילות קטנות מדי(לקחתי איזה 5 חבילות של עגבניות). העגלה שלי מתמלאת במרשרשים כאלה (אומרים שהאריזות האלה עשויות מכלמיני תירס ובננות. לעיני הלא מזוינות הן נראות כמו קלקלרים ונילונים). אבל איזה כיף לקנות ירקות אורגניים ב6-10 ש' לקילו. בערך 2/3 (אם לא למטה מזה) ממחירם אצל הספקים הרגילים שלי.
ואני רואה שהעגבניות לא רקובות.

בקופה הילדות כבר באטרף. נראה שהשוקו עלה להן לראש (אה, לא, הן תמיד ככה בשעות האלה).
אני מוותרת על תיקון חשבון קטן בקופה הראשית בשביל לצאת מפה כמה שיותר מהר (נטע דוחפת במהירות עגלה מלאה בקניות לכיוון שהעגלה לוקחת, וזאת עגלה מהאלה שבאופסייד ובקצה העגלה עומדת אחותה הגדולה. אני אוותר על שקל וחצי בשביל שלמות החלונות והילדה שלי).


אחרי שהקניות באוטו והעגלה בחזרה במקום אני מציינת לעצמי בסיפוק שהצלחתי לתקתק את הקניות תוך שעה ורבע. איזה אלופה אני. יאללה, חצי שעה ואנחנו בבית.
רגע, הילדות מגלות את כיפות הבטון בכניסה לסופר ומתחילות לשחק בריצה וקפיצה וטיפוס. אני אומרת – בסדר, שיריצו את עצמן, ישנו אח"כ יופי באוטו.

יושבת לי על אחת הכיפות ושומרת שהן לא ירוצו לכיוון הלא נכון. מחכה (כאילו שיש לי ברירה).
מחכה לרגע המתאים ומנצלת פיתול בעלילה כדי להביא את כל החבורה אל האוטו. הוי אני כזאת מתוחכמת.
רגע.
אמא יש לי פיפי.
אין בעיה – נשקה את הורדים. עכשיו לאוטו.
רגע.
אמא יש לי קקי.
שיט!


נכנסות בחזרה לסופר.
בשירותים – מרפדת את הקרש בניירות ועוטפת את אור באזהרות. אור עושה קקי מהר, זה לא יקח הרבה זמן.
אויש, רגע, יש פה את ההד שלה.

15 דק' אח"כ – אור כבר מזמן סיימה, אבל נטע עדיין יושבת ושרה שירים. אני תוהה ביני לביני אם הם בודקים בשירותים לפני שהם נועלים את הדלתות.
עוד כמה דק' עוברות ויש לי שתי ילדות עם ידיים שטופות ומעיים מרוקנים. המשמעות היא שאת הדרך לדלת אנחנו לא עושים מהר יותר אלא בזיג זג.
איש עם קרטון קולה עובר בקופה. אין אפאחד אחריו.


שוב בחוץ.
שוב כיפות הבטון.
אני מתישבת מובסת. מחכה.
כל העגלות כבר נכנסו לתוך הסופר לשנת הלילה שלהן, הכניסה ננעלה והררי מרככי הכביסה במבצע עברו לצד השני של הדלת. פנימה.
הילדות בשיא. לגמרי בשיא.
נופלות, קמות, צוחקות, רצות, שמחות. שאני אעצור אותן עכשיו?

האורות החיצוניים של המקום כבים. מתחיל להיות פה לא נעים. מוצאת סדק בעולם הפיות שלהן ומשחילה דרכו מסר.
אנחנו עוברות לאוטו.


כבר אחרי עשר. הן הולכות להתעלף לי פה בטוח. אם אני לא אתעלף קודם.

אור מאוד בענייני אחינו הנהג עכשיו (זה משהו חדש מהדג האדום ) ולכן יש לה עכשיו הרבה שאלות כמו "איך כותבים ז' ואיך כותבים צ' ואיך קוראים לבן של טינקרבל (האחרון לא קשור לאח יעקב, אני חושבת). נטע לעומתה פשוט מברברת אוטוסטרדה על כל מה שבא.
שתיהן מדברות איתי, כנראה, ואני מאבדת קשב לטובת חיפושים ברדיו עד שאור מעירה אותי: אמא, יש לך בעיה לדבר תוך כדי נהיגה?

אין לי.
ומכאן אני מוצאת את עצמי מספרת "איך בני ישראל עברו בים ואח"כ אלוהים הוריד להם אוכל מהשמים". פסח הזה לא עוזב אותנו.


הילדות מגיעות לתוך הבית כמה דקות לפני. לוקח לי קצת זמן לגרד את עצמי מהאוטו ולגרור הביתה.
איך היה?
אני עונה מהמם אבל משום מה יוצא לי אתה תטפל בפריקה, נכון?
וצונחת.

(סתם קוטר. לא היה כזה נורא)

3 Comments

  • שרה הגיב:

    הא, הא… אז ככה זה עם שתיים… למה לא סיפרו לי בזמן… אבל לפחות עם חצי אני יכולה להזדהות. להדס יש תחביב בעת הישיבה על השרותים: "משחק או סיפור". משהו שהיא פיתחה בעקבות החרבון היומי האינסופי שלה לפני האמבטיה, שבמהלכו היא פשוט משתעממת. סיפור מספר לא מתקבל ומגוון האגדות שאנחנו זוכרים בע"פ או מסוגלים להמציא די מוגבל (ואין לך מושג כמה פעמים אפשר לשחק "אבן-נייר-ומספריים" בעשר דקות), אז משה התחיל לספר לה ממשלי איזופוס. כשנסענו לטימארו זה קיבל טוויסט מעניין. היא התחילה לדרוש את הסיפורים שלה באנגלית, ודווקא בשרותים ציבוריים. משה היה מחכה לנו בחוץ רבע שעה ורואה נשים מתפוצצות מצחוק יוצאות בזו אחר זו, בזמן שאני הייתי נאלצת לספר על השועל והעורב, הצב והארנב ("סיימת?" – "לא, רגע, עכשיו הנמלה והצרצר!"…), לענות על שאלות הבהרה ולעיתים אף לקנח בזהבה ושלושת הדובים בגרסה ביתית. באנגלית, כמובן. הילדה לומדת שפות – שאני אעצור אותה?

  • תמר א הגיב:

    גם כשאני בסופר אני מרגישה כמו מוגלי…

הגב