יום שני, 10 ספטמבר, 2007, 02:16

גרעינים וזרעונים

"פעם כשהיינו מגיעים אליכם זאת היתה הארוחה הבריאה של השבוע, ועכשיו…"
"מה עכשיו?"
עניתי לה, כשאני רובצת לצידה על הפוף, מיניקה את הקטנה ביד אחת ומלטפת את הכרס ביד השניה. ממש כמוה.
יש דברים שלא צריך להגיד. יעידו עטיפות המיני-פסק-זמן בפח (היה מבצע "קחי שתי חבילות במקום אחת והתחת יגדל מהר יותר"), יעידו הקצוות של הסרוולד שלא שרד את הלילה הראשון, יעידו עטיפות הפסטרמה הריקות ("זה קו חדש של מוצרים בלי msg"), המוני פירורי הלחם והחצי הריק של צנצנת המיונז. היתה פה חגיגה מושחתת.

כשהגיע יום א' היה לי ברור שצריך לעשות משהו.
אני מודה שהספר שהיא הביאה איתה באופטימיות אין קץ (שכאילו יהיו שעות בהן יש ילדים ישנים ואמא ערה) ואני קראתי קצת (ספר של רופא ילדים הכתוב באמריקאית מתורגמת לעברית שאומר, לרוחב הרבה עמודים – "אוכל בריא זה טוב, ג'אנק פוד זה רע". כמו שאומרים, בשפת המקור duhhh!) השפיע עלי קצת. לא שהוא חידש לי יותר מדי אבל תמיד טוב לקבל תזכורת שאין בפסק-זמן-ביג-בייט שום אם מזון מלבד "שמחה".

את הבוקר פתחנו עם שייק מנגו. לשירה יש את המנגו הכי טעימים שטעמתי אי פעם ועכשיו סופעונה ומלקוש של 20-30 קילו (לא אני סחבתי) נחת על ראשינו והציף את המטבח בריח של מנגו.
השייקים הראשונים של המנגו, אלה של תחילת העונה, נעשו עם תוספת סוכר. כנראה היה צורך. אלה של עכשיו – הסוכר הטבעי נוטף מהם, הדבר היחיד שהם מבקשים זה מים.

טיפ שהדס העניקה לי בתמורה לחלב שומשום שהענקתי לה – לשתות גם זרעונים אחרים. חלב השומשום שלה כולל לא רק תמרים ושומשום אלא גם פשתן טחון וזרעוני חמניה/דלעת טחונים. בקיצור – אותו רופא ילדים מהספר היה שמח להתארך אצלה לארוחת בוקר.

גרעיני פשתן זה יצור שאני מנסה כבר שנים להתידד איתו (ותעיד חבילת הפשתן שגרה אצלי בפריזר כבר שנים, כמו אותו בקבוק וודקה שעובר עם המקרר מבית לבית כאילו הוא דייר בשכירות מוגנת). אומרים – שימי בסלט, שימי ביוגורט, אני אומרת – לא הולך. מרגיש כמו סובין על לבניה (לו הייתי טועמת אי פעם סובין על לבניה אבל זה היה האוכל של סבא וסבתא בזמן שאני אכלתי פריגורט שנקנה בחנות המפעל של טרה, מוצר אקזוטי שלא הגיע בימים ההם עד למכולת של תמר), מרגיש כמו עונש, לא כמו צ'ופר. אבל השידוך של הפשתן עם המנגו זה משו משו. שידרוג גם בטעם, גם במרקם וגם בערכים התזונתיים (מי אמר אומגה 3 ולא קיבל?).

ההכנה פשוטה מאוד – עושים שייק מנגו כמו שאוהבים (עם קרח, בלי קרח, עם להרוס את הסכין של הבלנדר או בלי) ומוסיפים לרכיבים פשתן טחון (טרי. או לפחות כזה שנשמר בפריזר מאז הטחינה). ככה פשוט.
בפעם הראשונה שמים מעט, גם בשביל לראות מה זה עושה למערכת העיכול (השמועה אומרת שמזרז את פעולתה), גם בשביל לבחון את הטעם וגם בשביל לראות את הסמיכות שזה נותן ואת הצבע (כמו קקי בריא של תינוק יונק. יופי של צבע!). מי שזה נעים לו – שיוסיף גם לשייקים של הפירות האחרים. מי שלא – שיאכל את הפשתן עם לבניה.


שעת צהרים מתקרבת, הקיבה שלי צועקת "ירקות! ירקות! ירקות!" ואני מצליחה לשמוע את הצעקות למרות שהריפוד של המנגו, השוקולד והפסטרמה נטולת המונסודיוםגלוטומט קצת בולע את ההד. היא ממש כמהה לירקות כמו גב שמבקש שיגרדו אותו (או, שם בדיוק).
אורז מלא מתבשל בסיר אחד, בטטה, כרובית וסלק כבר מתאדים להם בסיר אחר ואני רוצה להשלים באגוזים.
אגוזים זה מעולה. גם בריא וגם טעים (וגם עשיר בחומצות שומן טובות או משהו כזה).

בבלנדר אני טוחנת יחד: שקדים, אגוזי מלך, קצת תמרים (הבנים עוד לא חזרו מהגדיד עם מלאי חדש של חיאני, נשתמש בחדראווי שקיבלנו מהשכנה. למה לכל התמרים יש שמות של חברים של קובי אוז?) בשביל מתיקות, שום, שפע של זיתים שחורים (אלה המצומקים במלח, לא מושחרים מקופסת שימורים שזה אוכל לגמרי רע) ומים בשביל הסמיכות הרצויה.

כשהבנים חוזרים עייפים, רעבים ומיוזעים אני מתישבת לאכול מיד. הבטן שלי הומה משמחה ומציפיה.
אורז וירקות והרוטב הזה מעל. יש לו צבע נוראי (אפור כהה) אבל טעם נהדר. אני כלכך שמחה וניהנת (כנראה. או שסתם אני אומרת כל הזמן "איזה כיף לי אני אוכלת! איזה כיף לי!") והכל כלכך טעים יחד עם הסלט.
אני שבעה, מביטה סביב, הכל נגמר. לא נשארה אף פיסת כרובית וגם הרוטב נוגב מהקערה.

כמה שעות אחרי אני חייבת לבדוק אם באמת זה היה כלכך טעים או שפשוט היה לו התבלין הבלתי מנוצח – רעב.
אני לבד בבית. מאדה מעט ירקות, מחממת קצת מהאורז ומכינה עוד סיבוב של רוטב זיתים ואגוזים לירקות ודגנים מבושלים, הפעם בלי התמרים ועם קצת יותר שום.
זה באמת טעים וכשזה לא מחכה שעה עד שהגברים יחזרו – זה אפילו חריף.


לפני שהם הולכים היא שואלת – "איך עשית אז את הקציצות של הבטטה והעדשים? היה טעים"
בטטה ועדשים? אני עשיתי קציצות בטטה ועדשים? למה לא מספרים לי כלום בבית הזה?
בטטה ועדשים… רגע… לפני כמה ימים קיבלתי תגובה אוהדת למתכון של קציצות בטטה ועדשים, כנראה שכן הכנתי משהו כזה. אוי אלוהים, הזכרון פשוט נוזל במהירות כפולה כשמניקים צמד…
(פותחת את הבלוג, עושה חיפוש ומקריאה לה את המתכון. ממממ… נשמע טעים… כדאי לנסות את זה מתישהו…) אני חייבת לתעד הכל. חייבת לתעד. אחרת יברח לי ויעלם. חייבת לכתוב פוסט על הרוטב הנחמד הזה שאכלתי קודם… מה היה בו…?

הגב