יום שני, 10 מרץ, 2008, 10:10

א-פיה והעיר הגדולה

כלנית במנחת כלניות במנחת

ההתרגשות התחילה כבר בדרך, בכביש 6, עת עברנו תחת מחלף מהאגדות:
נטע! חייכי! כתוב "קסם"!
השלט המופלא הבא הבטיח "עינת"
זה שאחריו כיוון אל "א-פיה קסומה" (הציור על השלט לא השאיר מקום לספק)
וכשעצרנו תחת העץ מול הבקתה הירוקה-אדומה היא כבר היתה חצי שיכורה והכל היה יפה בעיניה. קצת כמו אבא שלה כשהוא שותה יין (אור: "איזה אוטו יפההה" ).

בקתה ירוקה

בקתה ירוקה

דוחפים דלת רשת. נכנסים.

שחר: את פיה?
אור: כן
שחר: ידעתי!


ריח של אפיה. מתוק. רך.
הילדות הולכות בזיגזג מהוסס, העיניים קופצות מפיה לפיה לפיה. גדולות ובולעות.

הן מתישבות ליד שולחן בצורת פרח, סנטימטרים ספורים מעל הכיסא.
מזמינות שוקו ועוגיות ועוגת שוקולד.

נטע ושוקו

נטע ושוקו ושפם

אור ושוקו

אני טועמת בורקס גבינה משולש (בצק על בסיס חמאה!) ומוצאת אהבה. אבוד להם, אבוד לי. א-פיה קסומה

הבנות עוזבות את השולחן בשביל לעופף ברחבי המקום ולחפש אוצרות (הכי מלהיב – קופסא שבפתיחה שלה נסיכה קטנה מסתובבת לצלילי תיבת נגינה), אני מסתכלת מסביב, סופגת את המקום דרך הלשון והאף והעור והאוזניים ומבינה שכך בדיוק היה נראה מקום שהייתי פותחת, אם הייתי פותחת, היום (עם אור, כמובן). פיות פיות

מדי פעם יוצאת עובדת מאחורי הקפל שבקיר לאיזה עניין בחוץ, וחוזרת פנימה. בכל פעם מישה אחרת. אני תוהה כמה נשים יש שם והולכת לבדוק.
שש נשים! והקונדיטוריה קטנה. כתף על כתף. ויברציות טובות.
אני חושבת שאשה מקומחת זה הדבר הכי יפה בעולם. בחדרון ההוא היה הרבה יופי.

לא, זאת לא התפאורה. לא הקמח, לא הפיות, לא הריח ולא הטעם. את כל אלה אפשר למצוא בשילובים כאלה ואחרים בעוד מקומות.
זאת פשוט התחושה הזאת של טוּב שעוטפת את המקום כמו ענן מתוק סמיך (עם נצנצים).

אנחנו רוצים ללכת, שואלים את הבנות אם סיימו.
אור לוקחת שלוק אחרון מהשוקו, נותנת לק אחרון לקרם של עוגת השוקולד ("היתה על העוגה סוכריה קטנה בצורת לב!") ושואלת את שחר: "ומה יש לכם לקינוח?"
לשחר אמנם זורם דם מתוק בגוף אבל היא גם אמא ולכן היא הולכת למטבח, חוזרת עם האוכל שפיות הכי אוהבות ומגישה לאור תות גדול.


זאת היתה לי פעם ראשונה בקיבוץ עינת. הגענו לשם עם מפה. גם הדרך החוצה היתה עם מפה, על הנייר זה נראה כמו כביש חלק שיחבר אותנו לכביש 4 שאנחנו מכירים היטב, בפועל זה היה ישר שבור מאוד אבל העיקר שיובל הבין את ההגיון שהנחה את מי שיצר את כל זה.
מתישהו מצאנו את עצמנו בתעלה ע-צו-מה שלפי הצמחיה שבה (היעדרה) הבנו שהיא חדשה למדי.
כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה – הרבה מאוד משאיות עם אדמה יצאו מכאן (לאן הן לקחו אותה?).
לא הספקתי לגמור לחשוב והופ, הערוץ העמוק שפך אותנו למחלף בר אילן.
קסם, אני אומרת לכם. לגמרי קסם.


מאז שאור פגשה את הפרסום של כפר השעשועים לקראת פורים הארץ מתחלקת אצלה לשניים: מקומות שיש בהם סניף ומקומות שאין בהם.
ציטוט לדוגמא: "אמא, אנחנו בעפולה, יש בעפולה כפר השעשועים. גם בטבריה יש. אבל ביבנאל אין. אנחנו לא נוסעים ליבנאל, נכון?"
עוד אחד: "את יודעת איפה יש כפר השעשועים? ב ב ת – י ם…." (נא לקרוא בטון חולמני כדי לקבל את האפקט. איזו אכזבה תהיה לה כשתגשים את חלומה, תגיע לבת ים ותגלה שאין שם בנות ים…).

אחרי אלוף שדה שילוט גורם לה לחזור לטון החולמני ההוא: "הגענו לרמת גן!" 2…3…4…. "יש פה כפר השעשועים. צריך לחפש אותו. צריך לספר לכל האנשים שיש כאן כפר השעשועים כדי שהם ידעו"


מזמן מזמן לא הייתי בספארי.
יש לי בראש תמונות מטושטשות של אריות שלא מעניין אותם האוטו שעובר לידם בחום הגדול ואפילו זברה אזוקה לא תגרום להם לעזוב את העץ.
גם הצבע דהוי. כנראה שזה היה באמת לפני הרבה מאוד שנים, כשהזכרונות שלי עוד נאספו בשחור לבן.

עכשיו אנחנו בספארי.
אני נרגשת לקראת הפילים והג'ירפות, צופה על היעלים ובני דודיהם, על העצים והאגם, על כביש 4 מעבר לגדר, והדבר היחיד שעובר לי בראש הוא: איך עוד לא עשו מהמקום הזה שכונה? מה שכונה, שכונות!
בלב אזור צפוף עם ביקוש גבוה, לא ירחק היום שאיזה יזם מקושר יקבל את השטח הזה תמורת, נגיד, שקל ויקים שם את נאות זברה, סביוני אריה וגני ג'ירפה. מגדלים סביב האגם בו ישארו כמה אנפות סמליות וכמובן, הציפור ההיא מהפתיח של "רגע עם דודלי".


עכשיו אתם בטח תוהים למה אין פה אף תמונה של קרנף או יען. זה בגלל שהמצלמה נשארה בבגז' ואנחנו חננות בני חננות לא נעצור רגע ונוציא אותה מהפחד שאיזה פלמינגו יתקוף אותנו.
פלמינגו. אני מחבבת פלמינגו.
לפני עשרים ומשהו שנים הייתי מנויה על "פשוש" והיה שם סיפור עתידני על שנת 2000 הרחוקה כלכך. בסיפור היה מתואר ביקור באיזו שמורה כדי לראות פלמינגו אבל כשהמספר התקרב ונגע התברר לו שמדובר בבובה כי אין יותר. אזל. נכחד.
מאז אני חיה בחרדה מסוימת שהם באמת יכחדו ושמחתי לגלות אותם ליד האגם בהמונים. ורודים בהירים מעוקלי צוואר ואחד בוורוד פוקסיה.


מרגע שעברנו את השער בכניסה היה דיבור על האריות.
"תתחילו עם האריות ואז תעברו לגן החיות" אמר הש"ג.
"לאריות" סימנו שלטים מדי כמה דקות.
קצת הצטערתי בשביל כל העופות וההיפופוטמים והקרנפים שהפכו להיות מתאבנים.
נשנשנו אותם בנחת.
לכולם יש מקום.
כולם יפים ושמחים ורק הגְנוּ מסתובב ביניהם ונראה כמו דאחקה של אלוהים. גיבוב של חלקים שלא מתאימים זה לזה. אפילו התאמה בין הגובה של החלק הקדמי והאחורי של הגוף אפאחד לא טרח לעשות. מסכן.

וכל הזמן הזה – אור חוקרת את הפרוספקט שקיבלנו בכניסה. את כל החיות היא ראתה – אבל על הנייר.
בהתלהבות אין קץ היא סיפרה לנו מה יש במקום בו אנחנו נמצאים ("יש פה חדר לימוד!"). שומדבר לא שכנע אותה להרים את הראש.

נטע בולעת בהתלהבות אין קץ את היענים והיעלים והעצים הגזומים מלמטה בגיזום אחיד ואור מעלה תהיות: "איזה חיות טובות?"
כולן. מה זאת אומרת. (אלה האנשים שלא כלכך, לפעמים).
עוד מעט אריות עוד מעט אריות. לפי המפה ליד האריות יש גי'רפות ופילים אבל לא. 2 ג'ירפות לא כלכך שמחות בתוך מכלאה רחוקה מספיק מהכביש כך שאין שום דרך להרגיש את הגובה שלהן (נטע: "ג'ירפות הן כמו פיצות. ככה, חתיכות חתיכות"). פילים אין באזור הפתוח.
אחרי כל השלטים המצטופפים כמו קדימונים ל"הישרדות" ושער חשמלי כפול אנחנו נכנסים לקודש הקודשים שם בתוך שדה של חוביזות ענק תחת עץ יושבת משפחה של אריות עם אותה אדישות שאני זוכרת מביקורי הקודם.
שומדבר לא משתנה. לא יאמן.


את היום גמרנו אצל חברים בתלאביב.
אנחנו על תקן האורחים המעייפים שאנחנו לא אוהבים להיות בבית של משפחה מסודרת עם סדר יום וסדר לילה.
אנחנו בנעלינו המבוצבצות (מטאפורית) ובגדינו הקרועים (לא מטאפורית) בביתם המתוקתק לא מצליחים לשפר את המצב ולהיות פחות מעיקים. פחות פרובנציאלים. פחות סמרטוט ירוק מול גלריית המותגים של בתם המאממת.

ואז, רגע לפני פרידה, כשילדה שלנו נכנסה למקלחת עם ילדה שלהם (וזכתה לקרצוף אישי מידיה של אישה קצת אחרי לידה שהיא לא אמא שלה. עכשיו ברור למה אורחים מעייפים?), קפצנו לאוטו להביא לה פיג'מה (אין שום סיבה להתפעל מהתכנון והמחשבה מראש. זה רק בגלל שבבוקר שלפנו אותן מהמיטה והעברנו לאוטו כמו שהן. בכ"ז, רצינו לצאת בבוקר )
וכשהגשנו את הפיג'מה לבתנו הריחנית נמרח חיוך גדול על הפנים של המארחת: "יש לכם פיג'מה של דורה!"

17 Comments

  • מיכל הגיב:

    מתה על הסיפורים שלך. נורא צחקתי מהתות, ונורא הזדהתי עם אור. מי אמר ילדה שמסמנת ב"וי" כל מתקן שהיא עולה עליו, ולא קיבל?!

  • מיכל הגיב:

    אה. והכי חשוב – לגבי הפרוספקט של כפר השעשועים – אפשר לתת אותו לילדים מסויימים בתור מתנה. בחיי. אחיין שלי הגיע מהרחוב, בעיניים מבריקות, ואמר שהוא מצא "הפתעה מאוד מיוחדת"! אחרי תחנונים הוא הסכים להראות לנו מה זה אכן – העלון הנ"ל

  • תמר א הגיב:

    אחד מהפוסטים המושלמים.

  • יעליל'ה הגיב:

    לא יודעת מה המדיניות שלכם לגבי גני-חיות שכוללים כלובים, אבל אם אתם רוצים לראות ג'ירפות ממש ממש מקרוב, אפשר בחי-פארק בקריית מוצקין. ממש ממש מקרוב.

  • שרה הגיב:

    לא הבנתי אם בסוף לא נכנסתם גם לגן החיות עצמו לראות את הג'ירפות מקרוב או שסוף סוף עשו שם חסד עם הג'ירפות והרחיקו אותן מהקהל עם הבמבה, אבל כשתבואו לבקר פה נזמין אתכם לאוראנה-פארק, ה"ספארי" המקומי שלנו שהיינו בו רק השבוע והאכלנו את הג'ירפות (לא בבמבה, בענפים שהשומרים של הפארק מספקים בשעה מסויימת ביום, אבל בכל מקרה זה נורא כיף להאכיל אותן מהיד!). האריות פה מסורסים (משיקולים סבוכים וארוכים) ונראים כמו לביאות, אבל הטיגריסים מדהימים. ובמקום פילים יש קרנפים ואפשר לראות אותם ממרחק קצר באופן מפחיד…

    • נעמה הגיב:

      נכנסנו לגן החיות, לא היו שם ג'ירפות. גם החצר של השימפנזים היתה ריקה.

      את הפילים ראינו לעומת זאת, נכנסים ברוורס לכלובים שלהם לשנת לילה. כי מרחוק. חבל.

      קרנפים ראינו רצים וזה מפחיד. אפילו שזה לא היה בכיוון שלנו, זה כמו לראות משאית דוהרת.

  • דניאלה הגיב:

    אני זוכרת את הסיפור הזה! ואני רוצה לקחת את שני הממש-לא-פיות (אני תוהה מה המקבילה הגברית. לוחמים? אצלך מפזרים אבק פיות, ואצלי רק מחפשים סיבות "להתלחם") לקיבוץ עינת, נשמע מקסים.

  • רונית הגיב:

    נעמה, הרגת אותי. הכתיבה שלך פשוט מסאג' ללב. את את את.. משו משו משו דלוקס.

    ותגידי, לאריות שם היתה רעמה?

  • רונית הגיב:

    גם לי יש סרט עם גן השעשועים. ינאי חרש את העלון והחליט על קפטן אמריקה אחד, מרופד. קפטן אמריקה קפטן אמריקה. קפצנו לחדרה (שכמו שאור יודעת יש שם סניף, בכיכר המרכזית), ולא היה במידה שלו. אתמול בדרך מת"א עברתי בסניף בנתניה, תארי לעצמך. הגעתי לשם בחמישה ל-8 מתנשפת, מצאתי את העותק היחיד של פאקינג קפטןאמריקה, ניגשתי לקופה צוהלת וצילצלתי לינאי לבשר לו על הזכיה.

    • איכס קפטן אמריקה! הוא חרץ טלפונית. קפטן אמריקה טומטום! אני מתחפש לאינדיאני!

    איזה הקלה.

    ועכשיו אני יורדת פה את הרחוב לבזאר תחפושות, מקווה למצוא אינדיאני.

    שבת שלום 🙂

    • נעמה הגיב:

      פעם בשביל אינדיאני היו לוקחים את שק היוטה שבדיוק גמר את תפקידו כשטיחון ניגוב בוץ ומכינים ממנו תחפושת. היום אפילו השטיחונים כבר מגיעים מסין…

      (כם בנות זה יותר קל. ההבדלים בין התחפושות השונות הם בנוכחות/היעדר כנפיים בלבד)

  • רונית הגיב:

    כפר, כפר השעשועים. כמובן.

  • רונית הגיב:

    כן, חשבתי על זה גם כשראיתי את התמונות של מחפשים את המטמון. לא ראיתי שם אפילו בן אחד! למא-פיה עשית לי חשק גדול. אחרי הכל ינאי בילה שנה בגן אנתרופוסופי.. וגם שוקו ועוגות זה הפייבוריט שלו.

    חזרתי מהבזאר, קרה לי שם נס קטן בענייני תחפושת. פתאום קפץ אלי אוברול מגבת דהוי וכחול, עם כיסים. מקסים ברמות. ינאי מאוד אוהב אוברולים, כמו בייביגרו. לקחתי. ישר אחריו בא ז'קט קטיפה כחול כהה עם נצנצים ורוכסן. של בנות אמנם, אבל היי – זה פורים! ואז באה מיצנפת גאונית ופתאום הבנתי: יש פה תחפושת של גמד חלומות! אמרתי את זה בקול רם ושרון, (שגם עושה עוגיות מרוקאיות סופניות) אמרה שהיא התחפשה לגמד חלומות בילדותה, ושהיה לה שק עם פתקאות שכתובים בהן חלומות, או ציורים.

    לקינוח מצאתי נעלי ספורט משונות.

    באתי הביתה תיקנתי את הריצרץ של האוברול והוספתי לו פעמונון.

    כיבסתי ביד את המיצנפת (את מתעלפת מהמיצנפת).

    מעניין מה ינאי יחשוב על זה 🙂

  • רונית הגיב:

    ולעצמי מצאתי חצאית סגולה וגופיה ירוקה בהירה, ולינאי חולצה קצרה עם כל האותיות. כמה כיף! ושיחררתי שם שני שיריוני פלסטיק של אביב קשקשים, שמצאתי בבזאר החלפות פעם אצל ורד לב. אח… הסירקולציה. מרעננת.

  • רונית הגיב:

    אביר קשקשים.

    (האביב מבלבל אותי)

הגב