יום ראשון, 01 ספטמבר, 2019, 22:22

Pride 2019

הפעם האחרונה שלי במצעד גאווה, שלדעתי גם היתה הראשונה, היתה לפני כעשרים שנים, בתל אביב. זוכרת שהיה חם, זוכרת שהמים המינרלות היו יקרים ושהיו הרבה גופות מיוזעים על גבי פלטפורמות זזות של בחורים חטובים עם כיסוי מינימלי. וזה גם מה שאמרתי לילדות שלי כשהגענו לסוף רחוב בייקר ונשפכנו לנו לחניה של בומטאון, נדחסות עם כל יתר המצעד אל מחוץ לרחוב, מניחות לזנב להפוך לראש. תראו, אמרתי להן, חתיכים לא לבושים. אבל לא, נלסון היא לא תל אביב והפלטפורמה היתה יחידה ועליה היו ערב רב, לא רב, ולא הרבה שרירים מבריקים. זה מה שיש ועם זה ננצח.

מה נשתנה בעשרים שנה? הרבה השתנה. אני השתניתי, הסביבה שלי השתנה, ויש לי עכשיו ילדות. אני לא יודעת כמה מזה מקומי, כמה מזה מאפיין סביבה של אנשים כמוני, אני יודעת שיש הרבה מקומות בהם זה לא עובד אבל המעט שאני מזהה נותן לי סיבה לאופטימיות. ילדים היום, בסביבות מסוימות, רואים בנטיה מינית עוד מאפיין שלהם, כמו הסגנון המוזיקלי החביב עליהם או השתיכותם לזרם זה או אחר כמקובל בתיכון (סטלנים, חנונים, ספורטאים וכל היתר). לא משהו לכתוב עליו הביתה. אני מוצאת שבני נוער מצהירים על הנטיות או מודדים אותן כמו עוד זהות וסגנון שהם מעוניינים לנסות.
וזה מהמם בעיני.
שיבדקו. שלא יעשו מזה עניין. שיהנו. שירגישו נורמליים.

בשנה שעברה הייתי יותר עצלנית מאמא תומכת אבל השנה כולנו במקום אחר, פחות עצלני אולי, וכך מצאתי עצמי יוצאת עם שלוש בנותי ביום ראשון הראשון של ספטמבר לנלסון.

עם הדגל שנטע תפרה בעצמה לפני שנה.
עכשיו בלי כובעים, שנראה עיניים

כל הדרך לנלסון עם DJ נטע שהצליחה לבחור רק שירים לא מעצבנים.

בראשית היתה אכזבה.

לא, הם לא אכזבו אותי. הם סתם חמודים. והם נראים יותר טוב ממני בחצאיות טוטו.

הגענו לרחבה בה המצעד התארגן, מצאנו חניה בקלי קלולה, נטע מיד מצאה חברות, הילדות התחילו לאסוף מניפות ושאר סוואג, גורמים שונים הסתובבו וחילקו חטיפים, נשנושים ושלוקים ואני עמדתי כמו איזה הרצל בקרוקס והשקפתי מהמדרכה סביב סביב אל הרחבה שתחתי, מחפשת חברות קבוצהולא מוצאת. להלן – אכזבה.

מתארגנים גם השוטרים שלבשו חג
והפרמדיקס עם קשתות בכותפות

"את צריכה להבין, זה כמו כריסמס של הגייז" הסבירה לי חברה מהקבוצה שהזמינה אותי להצטרף לחבורה שלה להופעת בורלסק כמה ימים קודם לכן, במסגרת אירועי שבוע הגאווה. זאת בתגובה ל"זה היה קצת יותר מדי. לא מצאתי את עצמי". מבינה, אני מבינה שיש רצון וצורך ומקום לחגוג. בורלסק פחות מתלבש לי ול"בינגו צעצועי מין" לא יצא לי להגיע למרות שזה נשמע לי מסקרן (אני עדיין לא מבינה אם צעצועי המין משמשים בתפקיד המספרים או על תקן פרס. כך או כך, אני בטוחה שמדובר באירוע משעשע, משמח ומועיל). מצעד אני מכירה ושמחה תהיה שם. בארור.
כמובן, במגבלות חמת החלילים. ולא אחת אלא ארבע. חמתות? חמתים? בקצה המרוחק של המגרש, עושות סולמות ומתאמנות בלעלות על העצבים, כדרכן של חמתות. חמתים. חמתותים.

אנשים בקבוצות משל עצמן התארגנו להלך, כמו גם קבוצות עם שיוך, עיסוקי או פוליטי. ושם אנחנו היינו אמורות להיכנס כי "בשנה שעברה זה היה ממש כיף". מה יותר כיף מלהחליק בחבורה על הכביש ברחוב בייקר? אני אגיד לך מה. להחליק בחבורה בכל מקום אחר כי הכביש בבייקר, אלוהים ישמור. מחוספס כפומפיה.
ואני עומדת לי, הרצל וזה, ומחכה לחברות קבוצה שיצטרפו. כל הציוד אצלי בתיק על הגב בכוונה מלאה ללבוש אותו איך שאנחנו גומרות לרדת את הגבעה התלולה הזאת (הכל פה תלול בנלסון). כבד התיק וחם היום ואני לא מוצאת אף פרצוף דרבי בקהל (כמו שאומרות אצלנו – no pack!!). מזל שהבאתי איתי ילדות.

בואו נצא לדרך

המצעד מתחלק לשתיים – הצועדות והצופות. וכך אני הולכת עם הילדות שלי ומרגישה מוזר כי יש לי חתיכת תיק על הגב והתלבושת שלי היא לא מקושטת, כן קבוצתית אך נעדרת קבוצה, אז אני לא מרגישה מי יודע מה חלק ממשהו גדול, ובאותה העת המונים, ובאמת, המונים (הכל יחסי, כן? זה נלסון אחרי הכל. ובייקר, עם כל ארבעת רמזוריו, מצמצת והוא נגמר) מריעים משני צידי הרחוב.
למה הם מריעים? ומה ההבדל בינם ובין הצועדים?
לא כל כך ידעתי איפה למקם את עצמי ואיך להתמודד עם התרועות ועם זה שאני בצד הנצפה, לא בצד הצופה. אבל טוב שזה נלסון ולא תל אביב כי בתוך פחות מחצי שעה הגענו מנקודה אל"ף לנקודה בי"ת וכולן התערבבו כראוי.

וכמובן שנטע, מיד כשהגיעה, מצאה לעצמה לא רק כנפיים אלא גם פעוטה
השלוש שלי ועוד אחת בהשאלה

ברחבת הערבובים המון אדם. בפינה – חבורת דראג קווינס עושה מסיבת בריכה. לא בעיה להרים מסיבת בריכה ברחוב בייקר. כל שנדרש זה שתי בריכות פעוטות, כמה דליים של מים למילוי, הסרה של כל נעלי העקב והפלטפורמה ושכשוך. דברים שלמדתי ב Kootenay Pride 2019.

הפלטפורמה היחידה. לא מספיק עור חשוף. לא מרגיש לי תקני.
שני השוטרים המהודרים שנשלחו לאבטח את האירוע היו מאוד עסוקים.

כמה דוכנים עמדו שם ושירתו את הבאות. סופרמרקט גדול הביא שתי עוגות ענק וחילק להמונים. גם ארגזים של בקבוקי מים קרים היו שם וחולקו לכל דורשת. ממולם העמיד הקואופ דוכן משלו והראה איך עושות את זה בקוטניז. ראשית, בקטע של חינוך והשכלה היה שם משחק של הגרלת מספר (בעזרת גלגל מזל) שהביא לשאלה ומי שענתה נכונה קיבלה פרס. תשובות לדוגמא: סיס-ג'נדר. ג'ורג' טקאי. אלן דג'נרס. הפרסים – הכי קוטני שיש. מים מוגזים בטעמים. תפוחים (אורגניים. כמובן), טרייל-מיקס, שקיות להכנת משקה ויטמינים וכמובן, כמובן, שקיות אבקת ציר עצמות (אורגני. מיותר להגיד). באותו הדוכן – עמדה להכנת סיכות לבגד. הכל בחיני חינם.

פרסים מהקואופ. עוד בתמונה: דגלים לזיהוי. לא ידעתי שיש כל כך הרבה מהם… (בנות הנעורים שנשאלו ענו יפה מאוד)
אור מכינה סיכה
נטע הכינה לי סיכת love is love

ואז הגיע החלק הכי קשה. לטפס את כל ההר בחזרה כדי להביא את האוטו, לקחת את הילדות לאכול משהו בטיגון עמוק ולחזור הביתה.

חלק ראשון של העליה. למה, למה היו חייבים לבנות את העיר הזאת על הר.


תם שבוע הגאווה.

תגובה אחת

  • בשמת_א הגיב:

    אח איזה נוף מרהיב. איזה אנשים מרהיבים, נהניתי מהשוטרים והפרמדיקים (-: ארבע בנות מגניבות, אמא שאקלית, והמאומצת מתוקה מאוד. איך כולן דומות לך וכל אחת ייחודית ויפהפיה בדרכה (-:

הגב