יום שלישי, 02 אוקטובר, 2007, 00:01

ואני ראיתי מרינה

ברגע הראשון התלהבתי. אח"כ נזכרתי שאמרתי לעצמי פעם לא לשכוח ולהזכיר לעצמי בפעם הבאה שאחשוב ללכת להופעה המונית שאני לא אוהבת את זה. לא זוכרת מתי ולמה אמרתי לי את זה (כי אם היה לי זיכרון יותר טוב מממש ממש גרוע לא הייתי צריכה לשלוח לעצמי מסרים כאלה) אבל זה די מסתדר לי עם איך שאני מכירה אותי.
אז ירדתי מזה.
מתישהו התחיל הבאלאנס ואני שמעתי המוני "וון צוּ" רועמים כי ככה זה בחגיגות האסיף – כל עפולה צריכה לשמוע גם היא לא מטריחה עצמה להגיע לפארק.
אחרי שהפיג'מות נתנו את הקטעים שלהם (אני לא יודעת מי אלה אבל הם שרו בהרמוניות ממש נעימות) והאיש שעשה חיקוי של מנחה אמר את כל הדברים שצריך להגיד ("ערב טוב עפולה!!!!" ) עלו "הגדולים מכולם" ועשו חיקוי של איש שמחקה מנחה ("ערב טוב עפולה!!!!!") ואחרי שסיפרו כמה הם שמחים להיות כאן (איפה אמרתם שאנחנו?) פצחו בשיר משותף במהלכו לא הצלחתי להבדיל בין מרינה לבועז לחן (כלכך טוב היה הסאונד).

כשעברו לסולו של מרינה (זיהיתי לפי השיר, איכשהו המהממות שלה הולכת לאיבוד כשהיא צריכה לעבור את קופת חולים עומר בדרך אלי והיא נשמעת ממש כמו עוד פיג'מה) הבנות גילו שההופעה של מרינה זה עכשיו ולא ירדו ממני עד שהסכמתי ללכת (רכיכה).

"הנה ברוווש לבדו, מול עץ ומים".
כל הדרך פמפמתי להן הוראות בטיחות: לא עוזבים לאמא את היד, אם מאבדים את אמא מוצאים שוטר או אישה אבל לא מאבדים את אמא. אתן לא עוזבות לי את היד שמעתן? שמעתן?
איך ישמעו? יש להן ברוש באוזן.
הנה איש בטחון, מול יציאת חירום.


מתישבות בתוך המאפרה הגדולה, מימיננו אמהות מקשקשות עם אבות שמקשקשים עם סבתות שמשמאלנו. מולנו חולפים אנשים עם מבחר מוצרים מהבהבים מתוצרת סין למכירה רק היום (מחר זה כבר לא יעבוד) וממול הרחק הרחק אישה בגופיה מהגגת אמירות חיוביות כדי למלא את החלל שבין השיר הראשון לשיר השני.
השיר השני נראה גרוע ונשמע גרוע ואני מזכירה לעצמי שזאת מרינה שאני אוהבת.
זאת?

היא נפרדת מאיתנו לטובת חן, הנערות צורחות ומתעלפות.
אין מה לומר, הבחור יודע להזיז את הטוסיק. נטע מבקשת הביתה.


אני תוהה מי אחראי על התוכן של המופע הזה. מי החליט מי ישיר אחרי מי מה. נראה לי שזה אותו עורך של גלגלץ ונראה לי שצריך לעדכן לו את ההגדרות ולאתחל אותו.
יותר מזה. אני לא מצליחה להבין את הקונספט של מופעי הפארק החפוזים האלה. יש מישהו שנהנה מהם??
אם להסתמך על הידע שלי שרובו תיאורטי – זה דומה למשהו בין פאסט פוד לחפוז בעמידה תמורת תשלום.
כשאני מפשפשת בזכרונות הטובים שיש לי מהופעות מוצלחות (אמיתיות, כאלה עם אנשים שקנו כרטיס ובאו במיוחד בשביל לראות את האמן המופיע) אז מדובר ממש במעשה אהבה איטי וממושך ובתענוג מתעצם.
ואם כך אני מרגישה בתור קהל, אני תוהה איך הם מרגישים בתור אלה ששרים שני שירים ככה סתם בלי חימום ובלי מתיחות מול אנשים מהבהבים בשלל צבעים. האם בסופו של לילה הם זוכרים איפה הם היו היום? ואיזה טעם נשאר להם בפה?
(הימור שלי: msg).


טוב, מתי, מתי אפשר לראות את מרינה כמו בנאדם?
מתי, מתי נתנשק?

הגב