יום שני, 11 אוגוסט, 2008, 00:50

וחבלים

בצהרים חשבתי שניצחתי את השיטה. הבנות היו אצל חברה ואני חזרתי הביתה עם אהובתי הצעירה כשכל הדרך יש לי בראש "בצל ממולא ברוטב רימונים" ומכיוון שידעתי שאין בבית אורז השתדלתי שבדמיון שלי תהיה קינואה (לא עבד).

אני והאהובה בבית, לא ממש רעבות ואין את הזמזום הזה הרגיל (אנחנו רעבות). אני מזכירה לעצמי לתת לה יותר ממה שהיא מבקשת ומקפידה לעצור מה שאני עושה בכל פעם שהיא נצמדת אלי, לקחת אותה, לשבת איתה ולנשק את כל כולה מיד אחרי שאני מחבקת אותה בצורה שכן מאפשרת לה לנשום כשבין לבין היא עושה את מה שהיא חייבת לעשות כשאני יושבת (לשחק לי בציצים).

ככה עושה ועוצרת, מנסה ומחבקת ומשתדלת להעביר את כל העיסוקים שאפשר לסלון, לשולחן הנמוך ממנו היא יכולה לרדת לבד ובעיקר מתפעלת מעצמי הרבה.
אני מכינה ארוחת צהרים! לפני שאני רעבה! ואני מכינה ממולאים!

ראשית – שוס. כפית פריזיין המכונה בעברית סבנטיזית "כפית פריזאית" ובעגה מקומית "הזה שעושה כדורים מהמלון" היא מכשיר ריקון מעולה. רוקנתי איתה בצלים בלי שהם שמו לב.
כלכך התלהבתי שהמשכתי ורוקנתי גם כמה עגבניות וחתיכות של דלעת (חדשה מהגינה שלנו).
ביתניים קשת עשתה שמייח, ליהטטה בטורנה (זה הסכין הקטן, לא המעצבת), ערבבה לי בין הקערות של הפסולת ושל הרקן וזרקה לי מיני חפצים פנימה. דיסקו.
סיימנו לרוקן.
אני ממשיכה להתפעל ממני, מעניקה לקשת עוד סיבוב על הפוף (בכיף. אני מתקדמת עם "הכלכלן הסמוי" עוד 3 הנקות וגמרנו) ועוברת למטבח. קשת יושבת על השולחן הגבוה ומנסה לזרוק בקבוקי זכוכית על הרצפה.

אני מטגנת את הבצל, מערבבת עם רקן העגבניות והדלעת קצוצים ועם קינואה (שאיך שלא מריחים את זה יש לזה טעם של סבון). מלח פלפל ובהרט. ממלאת ומסדרת בסיר.
אותו דבר בתוספת רכז רימונים – בסיר.
מכסה והולכת בצעדי ניצחון אל הפוף.
עוד שתיים.

אחרי שהבקבוק הריק של הרכז נופל לקשת בפעם השלישית אני שמה לב שזה בכלל רכז דובדבנים חמוצים.
אופס.


שעת ערב. הילדות רעבות, השעון שוען שמונה ואני מנסה להכין ארוחת ערב.
הו הו, תמימות מתוקה. השיטה בלתי מנוצחת.
שעתיים ו10 הפסקות בתוכן טיול של יובל עם כל הילדות בשכונה.
בכל פעם – חזרה למטבח, צעד אחורה ושניים קדימה ובעוד אני מנסה לגמור עם הפקוס אני מוצאת תינוקת מטפסת במעלה הרגל שלי. יוצאת איתה לחצר, מתחבקת ומתנשקת על הספה, מחכה לענין אחר שלה וממהרת לחמוק למטבח ואז חצי פקוס אחרי שוב יש לי ילדה מיללת על הרגל. ממש כמו משחק סולמות וחבלים, רק בלי הסולמות.

כשהסלט ואני היינו גמורים לקחתי אותה בפעם האחרונה לחצר ועשיתי את מה שהייתי צריכה לעשות לפני שעתיים – שלחתי את יובל לגמור להכין את האוכל.

אני לא יודעת לנצח את השיטה. נראה לי שאחכה שתגדל.


כלכך יפה, למה זה למסירה?

כי אלה בגדים שאנחנו לא צריכים, של ילדים בגיל שאין לנו ואלה בגדי חורף.
לא משהו שיעצור את נטע.
אז מי שראה היום ילדה מוזנחת עם בגדים לא כפי מידתה ולא כפי עונתנו שידע שזאת הילדה שלי.


יומן שוקולד
אתמול קיבלתי פולי קקאו לא קלויים כן גרוסים (תודה אימי!).
היום הספקתי לעשות שני נסיונות.
הראשון היה שוקו מחלב קשיו, גריסי קקאו ותמרים. יצא מצוין. צריך עוד לשחק קצת עם המינונים אבל בסה"כ הטעם טוב והמרקם עושה ענין (הגריסים לא התרסקו לגמרי).

יותר מאוחר יובל הביא את המכתש והעלי של סבתא ברכה.
אצל סבתא הם החזיקו את הדלת, אצל אמא הם מחזיקים צמח או קוץ, אצלי הם עברו שטיפה (המכתש דומה במשקלו לקערה עצומה שהייתי צריכה לקרצף באיזו תורנות מטבח בטירונות. עכשיו יותר כיף).
לנחושת יש ריח של נחושת. אני מקווה שהוא לא נדבק לאוכל.
חופן גריסים אני דופקת ודופקת ודופקת. קשת באה להשתתף ומדי פעם זורקת פנימה את הפריזיין. שיהיה מעניין. בסוף הקקאו הופך למשחה שמזכירה יותר מהכל בוץ מקולף מסוליה (כזה מהודק). בוץ של אדמה כמו שיש כאן.

הטעם מר והארומה שוקולדית. מוציאה מהמכתש ורואה בדיוק עד איזה גובה היה חומר. עד כאן מבריק, מכאן עמום.
חיאני בלי גרעינים וללוש. מאז שיש לי מיכשור אני לא לשה ביד אבל כאן זה ממש התבקש. חום ורך.
התוצאה טעימה אבל שמתי יותר מדי תמרים.
מחר ננסה שוב.
מחר ננסה גם עם אגוז בפנים.
אם קשת תאפשר.

3 Comments

הגב