יום שבת, 24 מאי, 2008, 02:41

כיף לי

הבית היה במצב רע מאוד (בלי להיכנס לתיאורים פלסטיים. רע אפילו בסטנדרטים שלי. תפעיל את הדימיון גורי), אני כבר הייתי במצב טוב
היה לי אביב אחרי כמה ימים של תשישות חורפית והחושה היתה פשוט במצב של לנקות או להרוס. אז חשבתי שעדיף לנקות.
אבל לקצ'י יש את התוכניות שלה לגבי שרוול מכנסי הימני. מה שווים כל חודשי האילוף אם עכשיו היא מבקשת לצאת מהמנשא אחרי 10 דק' וללכת לעשות אימון מדרגות או סתם לצרוח. גם אני רוצה לצרוח. איזה ג'יפה פה!!

הוי יום שישי המתוק. רצפה, רצפה אני רוצה בה כל אריח צבוע בצבעו השומשומי המקורי הבז'י עם כל הנקודות האללה וכתמי הזיקנה וחריצי הזמן. בלי מלכודות הפיטנגו ומוקשי הנקטרינה שקשת פיזרה כדי שתמצא את הדרך חזרה למכנסיים שלי.
אני רוצה שופל גדול שיבוא וישטח את הררי הכביסה הנקיה, יקפל וישים במקום. אבל במקום!
ובדרך החוצה שיעבור במטבח ויעשה הוקוס פוקוס לכלים הגדולים והקטנים שרוקדים על השיש ועושים ננה וננה לכיור.
אני רוצה רצפה. רצפה לדרוך עליה יחפה ולא לנגב אחר כך את קרקעית הכף במכנס הנגדי, ליד מזכרת השזיף האדום. ניגוב בררר.

במטבח בינתיים יוב עושה כשפים. פח השמן הגדול מזדרזף לתוך בקבוקי זכוכית ומנצל חוסר ערנות (מצב בסיסי) כדי להזדחל על פני השולחן ולטפטף אל חריץ הכֹלטוּבה בואכה תנור האפיה ורצפת השומשום היפני (זה הזן השחור). יום אחד, יתכן בפסח תש"ע, נזיז אותו ונגלה מרבץ קומפוסט משובח (אולי פשוט נזרוק שם כמה זרעים וניתן למים של השטיפה להועיל פעמיים).
תראי, שימנתי לך את הבוצ'ר! איזה נשמה. תיזהר על השלולית שתחת הרגל שלך. אויש השמן הזה נפסע אל כל שאר הבַּי…לא משנה.


זאת שרוצה ללכת לחברה
זאת שרוצה שיקשיבו לה ויסתכלו עליה בו זמנית
זאת שרוצה על הידיים, לא, משהו לאכול, לא את רגל ימין, לא, על הידיים, לא, על הגב. לא על הגב!
זאת שרוצה את הרצפה. בטוחה שהיתה שם רצפה פעם.
קפה? אפשר להכין פה קפה?
זאת שמחכה שילוו אותה לחברה
עכשיו תסתכלי עלי. תראי איך אני מטפסת ועושה פליקפלק מהמנורה. מעולה נכון?
אמממממא (לינוק?)


אבא אור וקצ'י נסעו.
הקרוסלה הפסיקה להסתובב. ושקט.
הבית חורבן. קצת פחות כלים, קצת בגדים מקופלים, השמן השפוך נוגב. נשאר רק למצוא את הרצפה.
המכנסיים שלי משוחררים שניהם ונטע שלי רק שלי ורק היא לבדה וכל המתיקות הזאת ואמא תסתכלי עלי בזמזום בלתי פוסק. איזה מזל יש לי שהיא יודעת לעמוד על שלה ולהתעקש על המקום שלה, אחרת לא הייתי שמה לב שהיא צריכה.

ילדה קסם. מאוד מחוברת, ארצית, מודעת למה שקורה סביבה, לא מפספסת כלום, יודעת מה רוצה.
יודעת להפנות את כל האנרגיות הגדולות והטובות שלה למטרות מועילות, אם רק עוזרים לה עם הכיוון.
בואי גוּשטוּ נכין רשימה של מה שצריך לעשות.


ציורים ציורים. הנה הפח שצריך לרוקן, השולחן במטבח שצריך לסדר, העוגה שנאפה, הרצפה שנשטוף ועוד כמה. והנה ציור של מקלחת וציור של אופניים עם שתי רוכבות. אלה אנחנו אבל זה בסוף. עם מה נתחיל.
טוב, לא חשבתי אחרת.


בראוניז חרובים

לא לגמרי בראוניז אבל לגמרי חרובים.
אין פה את הדחיסות והכובד של הבראוניז (לא מפתיע לגלות שבתרומה האמריקאית לעולם המגדנאות אין שום עידון וההצטיינות שלה היא בעיקר בלהיות "יותר") אבל יש פה גוף לח ונומך קומה והיעדר אויריריות. קרוב מספיק, מתוק מספיק, חום די.

150 גר' שומן (100 גר' חמאה ו50 גר' שמן זית נתנו תוצאות טובות ביותר)
180 גר' סוכר
3 ביצים
150 מ"ל מים
70 גר' אבקת חרובים
120 גר' קמח

הכנה:
1. במיקסר עם מקציף טורפים את השומן והסוכר עד שאחיד וחלק.
2. מוסיפים ביצים וטורפים עד שחלק, מוסיפים מים וטורפים עד שאחיד. (מומלץ ניגוב הדפנות פעם פעמיים בדרך למניעת מרבצי חמאה מנותקים מההתרחשות)
3. קמח וחרובים מעבירים יחד במסננת (נגד גושים ובעד ערבוב). מוסיפים לתערובת וטורפים יחד עד ערבוב בלבד.
4. בתבנית טוסטר מנויירת אופים 15 דק' ב180 מע'. בערך, תלוי תנור, נא להיות ערניים. (מוכן = קפיצי למגע. לא מוכן= רוקד בקצב אחר כאשר מטלטלים את התבנית).


אחרי הכנת התערובת ושפיכתה לתבנית ("אמא, תשאירי כזה בולט". כמובן, לא עלה על דעתי להעביר את כל המסה לתבנית) היא צוללת לקערה ומתמרחת בכמו שוקולד מטבור ועד אוזן.
תענוג.

טטה ואני. טטה ואני.
כולי אוזן
כולי עין
כולי עור.
בואי לחיבוק נו. אהובה שלי.


הציור האחרון נמחק מדף המשימות.
מקלחת רק של שתינו, בלי השתלטות של אושר-קטנה על הצנצנת או הברכיים של אמא או חלקים אחרים.
חיבוק רטוב וניקוי איטי במגבת קטנה של כל כתמי השוקולד
ונשיקות דבש על כל העור
עיניים עם עיניים וחיוכים וחיבוקים ארוכים.

אני יודעת מאיפה בא הרעב הזה. גם אני רעבה משם.
אולי נתחבק עכשיו שעה או שבוע ונמלא קצת את הבור הזה של געגועים.
אחת קרועה ומאושרת, אחת ערומה על הגב מנוטרת מצונרת באור מלא.
ובלי חיבוק.
16 שעות.
נצח.


על האופניים, זמזום בלתי פוסק כמו שירה באזני.
איזה כיף לי. הייתי לבד עם טטה שלי. טבלתי בָדבש.

10 Comments

הגב