שבת, 01 מרץ, 2008, 17:52

ביער ביער

ישבנו לנו בתוך כל הפרחים, בשלולית של שמש בתוך הצל של העצים ביער הפיות.
קשת זחלה מסביב תוך שהיא מכרסמת שומשומית, אבאשלה קרא ספר, נטע ואור הסתובבו סביבנו כמו סביבונים ושאלו אם א1 תגיע ואיך היא תגיע ומתי היא תגיע.
זאת לא א1 שמעניינת אותן. זה הבן שלה שהן מתות עליו.
ניסיתי להכין את הפתקים למשחק סימני דרך.
קודם עשיתי סיור מקדים בחלק הזה של היער וגיליתי שמאז הביקור הקודם שלי בו (ביום הולדת 4 של אור) הוסיפו לו עוד גדר ועכשיו כל הגבעה שמעלינו היא שטח המרעה של כמה פרות נחמדות וכלב אחד לא נחמד ששומר עליהן. וכל היער מלא בעוגות שאינן עוגות יומולדת.

הכנתי את הפתק הראשון, זה שיתחיל את המסע.
מלבד דברי הסבר ציירתי שם מפה קטנה עם האלון הקשיש, החומה שסביבו ושני שולחנות הקקל שלידו.
בעוד אני מסמנת את הקוים האחרונים בציור השולחנות – הגיע אוטו עם עגלה והופ – העמיס את השולחנות.
זרקתי את הפתק. צריך חדש.

ובכל הזמן הזה הילדות מעופפות סביבי ומציצות לי.
אני לא רוצה שידעו שיש לי חלק בעניין.
כבר אתמול כשהכנתי את קופסת האוצר המוזהבת ואיתרתי את הנצנצים שירפדו אותה הן התחילו לחקור למי ולמה ואני נאלצתי לספר להן את האמת – אני עושה עבודה בשביל קוסם.


כשראיתי שהילדים האחרים לא מגיעים והן עדיין מעופפות סביבי, עזבתי את כולם, לקחתי את העזרים (דפים צבעוניים עבים, טושים, חוטי ברזל וכד'), עליתי בשביל הקקי-של-פרות והתחלתי מהסוף, רחוק.
כשהגעתי למטה, היו כבר המון ילדים שהתרוצצו יחד בהתלהבות וכמעט חשפו אותי כשניסיתי לתלות את הפתק על העץ.
חזרתי, שמתי את הפתק הראשון תחת המגב של האוטו, התרחקתי, הסתכלתי עליו (הוא צעק "אור" באותיות של זהב) והבנתי שאין שום סיכוי שאור תראה אותו. אור חיה בסרט. היא כל כולה בתוך המשחק הזה שלהם. הם חופרים עכשיו יהלומים, המכונית לא באמת נמצאת כאן.

הראיתי לה את הפתק.
היא הסתכלה, חייכה, שמחה לשמוע שהקוסם השאיר את זה שם עבורה
והמשיכה במשחק שלה.
איזה אסטרו אללה יוסטור.

אור פוגשת את הפתק הראשון

בסוף היא השתכנעה.

אור פוגשת את הפתק הראשון


אין בחבורה הרבה ילדים שכבר קוראים ובכלל, אור לא מודעת לזה שיש אנשים שלא קוראים מחשבות.
אז היא קראה את הפתק לבדה והתחילה לרוץ אל העץ לחפש את הפתק הבא.
מזל שהחבורה אוהבת לרוץ ולחפש, לא משנה מה הסיבה.
המרוץ לאוצר (יש פה טריק חדש. לוחצים על התמונה ומקבלים אותה בגודל נחמד).

הסיבה למשחק הזה היא שהילדים מחפשים זה זמן אוצרות.
התחילה עם זה א2 שגרמה לכל הילדים לחפור בורות בחצר הבית שלנו ואח"כ לסנן את הבוץ (במסננות של פסטה) כי ככה מוצאים יהלומים.
הם פעלו מתוך כזה שכנוע עצמי עד שע', אמא מהחבורה, הסבירה להם שלפי החוק אוצר שנחפר בחצר של מישהו שייך לבעל האדמה, לא משנה מי חפר ומי מצא. האמונה מדבקת, מסתבר.
כשאור ונטע היו לבד הן חפרו בלי לסנן כי, לדבריהן, האוצר שלהן בכלל נמצא בתוך תיבה.

אחרי כלכך הרבה חפירות (והרבה מאמצים לנקות את מסננות הפסטה מאדמה) היה לי ברור שלפחות פעם אחת הם צריכים למצוא משהו. והנה יומולדת, והנה הזדמנות.


הקונספציה של "חפש את המטמון" בעזרת רמז שמוביל לרמז, לא היתה מוכרת להם.
אחרי שני פתקים זה התחיל להתבהר (שהאוצר נמצא שם איפושהו אבל יש עוד שלבים בדרך אליו) אבל עדיין, רעיון החיפוש אחרי הפתקים לא היה נהיר מספיק.
כשהם נשלחו לחפש את הרמז הבא "למעלה על הגבעה, על גדר של אבן ועץ" הם מצאו את הגדר ואז שכחו למה באו (כי היה שם ריח של קקי של פרות). וכשנזכרו – אור הרימה ראשה למעלה לשמים, כי הרמז "למעלה".
היא לא סתומה. היא מעופפת.

נאלצנו לעזור להם קצת, להאכיל בכפית קצת (שלא כמנהגנו), לכוון אותם כששעטות הפרסות רמסו סביונים שהיו בכיוון הלא נכון כי ההתלהבות שלהם קצת סימאה את עיניהם. אחרת הם היו מגיעים לקיבוץ והאוצר היה נרקב במעמקי האדמה.


כן. האוצר.
חמוש בקלשון ובעזרים מנצנצים שיסמנו למגלי הארצות את מקום האוצר הלך אבא של אור (בשליחות הקוסם, כמובן. אל תגחכו, אור קוראת פה לפעמים, היא עשויה לחשוב בטעות שכל העניין הזה היה רעיון שלי) לשים את האוצר במקום המיועד.
5 דק' אחרי הוא כבר היה איתנו, האמהות המלוות את עדר התאואים השועט במורד ההר לעבר הכביש, הגדר, השער, העץ ואצטרובל הזהב.

בריצה אל האוצר יש גדר לעבור רון בלב ואת ביד
והנה הוא אצטרובל הזהב.
אצטרובל הזהב
טוב שיש שם מישהו בשביל לספר להם שהוא לא האוצר אלא רק סימן איפה לחפור.
לחפור? מי אמר לחפור?
הנה באה א2 עם האת. אלופת החפירות, מלכת חיפוש היהלומים. זוזו!
חופרת
והנה תיבת האוצר…
תיבת הזהב מצע אוצר יהלומי הלב


הקופסא המוזהבת נחפרה ונמצאה, היהלומים חולקו בין כולם והילדים כדרכם של ילדים ממשיכים הלאה.
תמיד נראה לי כאילו ההתערבויות שלנו במהלכים שלהם (המשותפים, כחבורה, אבל הרבה פעמים גם כשהם לבד) הן כאלה מציקות ולא חשובות.
תלבשי משהו.
תאכלי משהו.
(תעזבי אותי בשקט באמאשלך).

באנו להם עם השטויות האלה של ארוחת הצהרים והם בהתלהבות של גילוי משחק חדש מחפשים דפים ועטים ומתחילים להכין לעצמם פתקי רמזים ומטמינים אותם במיני מחבואים בהתלהבות גדולה. (אח"כ מצאנו פתק עם ציור ומילה אחת: "רמז").


אני מתה עליהם. איזה יופי הם משחקים.
רק לתת להם את המרחב ולא להפריע להם.
זה העיקר, הרי. לא להפריע. לא?
להיות שם ולא לקלקל. כי הם יודעים נהדר מה לעשות עם עצמם ואיך ואנחנו רק צריכים לתת להם את הנייר כשהם מבקשים ולדאוג שלא תאכל אותם פרה.

כך זה נראה.
לבדם. הילדים עסוקים, ההורים מקשקשים עד שהשמש שוקעת ונעשה קריר ואז נפרדים בדמעות (או סף דמעות).
(כל מפגש ילדים זה ככה).


יש לי עניין עם מתנות. רמזתי על זה בעבר. אני לא אוהבת שיומולדת הופך להיות חגיגה נחמדת של מה הבאת לי.
לא אוהבת שיש סטנדרט של "להביא משהו" שכדי לעמוד בו מביאים לפעמים כלמיני מפגעים מזדמנים.
אבל אני לומדת.
לומדת שאנשים אוהבים להראות אהבה בצורות גשמיות
ושילדים נהנים לקבל חפצים.
אני לומדת. לומדת לקבל את זה ולהתמודד עם הקושי שלי עם חפצים מיותרים וסטנדרטים בעיתיים.
המזל שלי הוא שרב האנשים סביבי מחזיקים בדעות דומות לשלי וכשהם מביאים מתנה היא משמחת גם את אור וגם אותי.

חזרנו הביתה עמוסים במידה.

2 Comments

  • דודי הגיב:

    אחותי, אין עלייך… שיחקת אותה 🙂

  • שרה הגיב:

    כבר מזמן רציתי להגיב על זה – באמת שיחקת אותה. איזה כיף לך. נראה לי שכל המחפשים את המטמון הזה זאת אובססיית-הורים נפוצה. גם אני כל יומולדת של הדס (מגיל שנתיים – מזל שיומולדת שנה לא חגגנו לה…) נורא מתאפקת לא לארגן איזה חיפוש מטמון ומבטיחה לעצמי שכשהיא תגיע לגיל שבו אפשר באמת לשחק בזה ולהנות עוד יהיו לי מספיק שנים לעשות את זה. אז כזה בדיוק רציתי לעשות. טוב, אני רושמת לפני ליומולדת חמש…

הגב