יום שני, 11 נובמבר, 2019, 13:21

Daze of Derby 2019

בערב שלפני הטורניר, לקראת שינה (מי שישמע. בתשע) הסתובבה קפטן מכנסיים בחדרים ובדקה שכולן בסדר ולאף אחת אין איזה שלשול ממאיר. היא קבעה פגישת קבוצה בשבע לפנות בוקר במזללה שצמודה למלון. בית הפנקייק IHOP (פעם ראשונה שאני נתקלת ברשת הזאת שיש לה לוגו חסר יחוד משל היתה מכון שטיפת מכוניות). סליי שלחה לכולן לינק לאתר הרשת כדי שלא יקרה ש17 נשים מתלבטות ממושכות מול תפריט ענק שכולו שילובים של פנקייק, וופל בלגי, ביצים ונקניקיות מתוקות. שכבתי לי שם עם בטן מלאה סושי, עם מקרר מלא סושי, ותהיתי באיזה מסלול ללכת. כי מי לעזאזל אוכלת פאנקייק בשבע בבוקר? (מי שרוצה להיות רעבה בשמונה?).
ראיתי שיש להם לאטקעס. הם לא קוראים לזה ככה (אלא האש-בראונז. עד שלמדתי מה זה האש בראונז באים פה לבלבל אותי) ובטח עושים את זה רע אבל יש לאטקעס. בתיאוריה. וכבר נובמבר אז תכל'ס כבר אפשר.
התלבטתי קשות בעניין הזה של אכילה כשלא בא, כדי להישאר חברתית. אני לא יודעת בקשר לזה. אצטרך להחליט במקום. בישיבה אני אשב, לא בטוח שהפה שלי יהיה מלא. אני עושה את זה עם שתיה, למה לא עם אוכל.

זה מוזר לחלוק מיטה, לא מאוד גדולה, עם מישהו שהוא לא קרוב משפחה מדרגה ראשונה. וגם כשאני עם כאלה, אני צריכה את הספייס שלי. סליי היתה במצב דומה, אני חושבת, ואולי זאת הסיבה שהיא בנתה סביבה מבצר של כריות. כך או כך, בתשע וחצי האורות כובו. בשש השעון המעורר שבא עם החדר צלצל. אף אחת לא כיוונה אותו והוא צלצל, המניאק. זה חלק ממהלך קוסמי שמטרתו להתאים את צבע השקיות שתחת העיניים לחולצה. טינה והיפי אפילו לא מצמצו והמשיכו לישון כשני פגרים. סליי התעוררה, שמה לב לשעה, התיישבה ליד השולחן, עבדה כמה דקות ואז קמה והלכה לבית הפנקייק לשתות קפה ולאכול ארוחת בוקר. זה דבר שיש אנשים שעושים בשש ורבע בבוקר. אני לא מבינה איך אני חברה שלה.
משם היא בישרה לנו שאין מצב שהם מסתדרים עם כולנו בשבע כי יש שם עובדת אחת. זה יהיה משעשע.

הן קצת משוגעות, הדאמז. דגימות הגיעו לאזני במהלך ארוחת הבוקר אליה הן התגלגלו בצמדים ושלשות. לא נראה שהן ישנו הרבה. מסתבר ששתיים מהן כבר הקימו במהלך הלילה קבוצת Dragon Boat שזה משהו שמאוד טבעי להקים לילה לפני טורניר רולר דרבי. אחת אחרת סיפרה ששריינה לעצמה חדר פרטי שקט במקום בו מתקיים הטורניר, כדי לשאוב. היא מוכנה לתת למי שמבטיחה להיות בשקט לבוא לנמנם שם בין משחקים. ואז היא הסתכלה במבט נוקב על ג'ינג'ו שהגיבה בזריזות: "אל תדאגי, אני לא אבוא".
הכל היה הגיוני באותה המידה. השיחות, ערימות הפנקייקים, השעה.

אחרונות הצטרפו שתי הקשישות שבחבורה (זאת אומרת, היחידות שמבוגרות אפילו יותר ממני). אחת אוחזת בצ'יה ושאר אוכל תוכים והשניה מנדנדת בום בוקס זעיר עם מוזיקה מחרידה. גם בלי להסתכל יכולתי לזהות את ברוטסי.

תיק אחד לציוד, תיק שני לאוכל

אל הארינה נאספות נשים הרבה, גוררות תיקים גדולים. אני עם תיק גב קטן ובו חטיפים שתיכף יתבררו כבלתי נדרשים. מסתבר ששופטים ושאר כח עזר הם נכס שלא יסולא בפז ולכן מלקקים להם ככל שניתן. אני, אני בפינת ליקוק. הידד!
חדר השופטים הכיל שולחן ועליו ערימות על ערימות של כיבודים. החל ממאפים שונים,דרך חטיפי אנרגיה (כולל אלה החלבוניים), פירות, ירקות, קישים קטנים, מרקים לארוחת הצהריים, שתיה. רק תגידי מה את רוצה. לקראת ערב גם הביאו פיצות.
מולי החליפו גלגלים כמה נשים בגילאי חמישים עד שישים. שככה יהיה לי טוב. אז ככה נראית פרישה מדרבי – חולצת פסים והרבה כבוד. גלגלים במקום הליכונים. נראה לי.
חוץ מתפנוקי מאכל קיבלנו גם צ'ופרים קטנים מסוג מזכרות וכסף מזומן. כן. כסף מזומן. לגמרי הופתעתי.

האירוע נפתח בשירת שני המנונים לאומיים (היו קבוצות מקנדה ומארה"ב) על ידי אישה אחת עם קול טוב. יכולתי לראות עליה שהיא נייטיב והאירוניה בלטה לי כמעט כמו המחזה מסמר השיער של המוני נשים על גלגלים ועם קסדה צמודה לחזה במקום על הראש. על שני אלה התגברתי והמשחקים נפתחו.
העבודה עצמה היתה לא מסובכת לכאורה אבל בצוות מושבת העונשין עניינים יכולים להתלהט. בלוקריות יכולות להגיע בצרורות, בתזמונים מאתגרים. מצאתי עצמי מלהטטת בשעוני עצר, מטפלת במעצורים (בשעוני עצר. אני מודעת לאבסורד), מקימה ומשלחת נשים בחזרה אל המגרש, מקשיבה לשריקות, מעיפה מבט במשחק כשנרגע ומרגישה חלק ממשהו חשוב.

הדאמז, בסגול, ביחד עם כמה קילג'ויז, בבגדי הסוואה סגולים. עושות מוראל.
כן, זה הניקוד במשחק. הדאמז די ריסקו את הקבוצה המארחת.
זה מעייף לשפוט. נראה לי שהשופט הזה נרדם איפושהו בין המשחקים. אז שמו אותו באבידות ומציאות.

מתברר שאפטר פרטי זה חלק חשוב מאוד מחיי הדרבי. מאתיים נשים הלכו למסיבה בה הבירה היתה חופשית והטרפת בשמיים. ככה אומרות, לא הייתי שם. אני הלכתי לישון מוקדם מספיק בשביל להיות כשירה לנהיגה כל הדרך בחזרה. ומעברה השני של חומת הכריות – הנהגת החלופית.

ויהיה ערב. ויהי בוקר.

הדרך חזרה אמורה להיות קצרה יותר אבל יש הפתעות בחיים. לא נגלה אותן לפני אוסויוס.
מכונית מלאה בנשים שרובן חגגו אתמול עד מאוחר עם הרבה אלכוהול ומיעוטן ישנו סבבה אחרי ארוחת ערב של סטייק ועכשיו הן במושבים הקדמיים, נוהגות בתורות. מאחור המון ציוד שמתקמפסט בשקט, אני מקווה בשבילן שיאווררו אותו איך שיגיעו הביתה ואז יכבסו אותו טוב טוב.
שקט כזה.

לפני הכל – סאטרבקס. עושה רושם שדניאל מכירה את כל המאפים של כל הרשתות. הכל ממופה אצלה היטב. עוד אתמול היא דיברה על נגיסי הביצים שלהם. אנחנו מושיטות להם כוסות-נסיעה שישימו שם ישירות את הקפה. שקט שם בשמונה בבוקר של יום ראשון בסופ"ש ארוך. מנומנם משהו. אני מזמינה קפה פעם שניה בחיי בסטארבקס לפי השיטה החדשה שלמדתי (פעם חמישית אולי בכלל בחיי. כי השיטה הישנה לא עבדה לי טוב). מסתבר שאת יכולה פשוט להגיד להם מה את רוצה גם אם את לא מדברת סאטרבאקסית וגם אם ההעדפות שלך לא נופלות תחת שום אמריקאנו גראנדה תחת השמש. כן כן, פשוט אמרתי: שוט כפול של קפה, ארבעה שוטים מים, שני שוטים של שמנת מתוקה. והן הבינו! וזה מה שקיבלתי! כן, היה שם איזה משפט תרגום נוסח: "אה, את רוצה חרפזינו מושרש בלתי מוקצף" או משהו כזה אבל לא הקדשתי לזה הקשבה. לא ענייני. נתתי לה את שם הסטארבקס שלי, אנה, וחיכיתי דקותיים שהוא יהדהד אלי תוך הגשה של תרמוס ורוד שחוק. כן כן כן. זה הקפה שלי. והוא כמו שאני אוהבת!

לידי עמדה אנה. המכונה טינה. ורק צירוף מקרים ותזמון מושלם גרמו לזה שהתרמוס שלי הגיע דווקא לידי.
"צחוקים", אמרתי לה כשצעדנו בשביל הרטוב לכיוון הלודג' בהפסקת הפיפי הראשונה, במאנינג פארק. "שם הסאטרבאקס שלי הוא אנה". לא, היא לא יודעת מה זה שם-סטארבקס. בטח שלא, קוראים לה אנה ולכל החברים שלה קוראים בשמות שבאריסטות צפון אמריקאיות יכולים להתמודד איתו.

משהו שלמדתי בנסיעה הזאת: שאריות ארוחת הערב הן ארוחת בוקר מעולה. ממש. משתי סיבות: הראשונה – קשה למצוא ארוחת בוקר לרוחי (ז"א – שלא תעשה כאב בטן מידי ושתהיה טעימה ממש). השניה – יש גבול כמה אני יכולה לאכול בערב. אז אם אין ילדים שצריך להאכיל – שאריות! סושי וטאקויאקי לארוחת בוקר? אין טעים מזה. סטייק ופירה ליד הקפה של הבוקר? בשמונה וחצי לפנות בוקר? לא הולך, רץ!
לא יודעת מתי תהיה הפעם הבאה אבל אני מתכוונת לדבוק בזה.

השירותים במאנינג פארק הזכירו לי את התיכון. אמנם נקי ועם נייר טואלט והכל אבל, מה זה צריך להיות?!

הפסקה הבאה בפרינסטון. למרות שזה רק שעה וחצי אחרי. היפי צריכה את המיץ שלה (שכחתי לשאול מה היא מנקה). אני לא יכולה לחשוב על מיץ. אני עוד מתמודדת עם הסטייק.

מימין לשמאל: אנה/טינה, ירדן/היפי, ברוטסי, דניאל, מישל/סליי

מיד כשיצאנו מפרינסטון מזרחה נזכרתי שעוד בעצירה שם בדרך מערבה רציתי לחזק את האומים בכל הגלגלים. החלפנו לגלגלי חורף לפני הנסיעה ובנוסף לחיזוק המסורתי אחרי מאה ק"מ, אני רוצה לחזק עוד, כי הגלגלים הללו, הכבדים, נוטים לשחרר את האומים. לא חיזקתי בדרך מערבה, לא חיזקתי כשהיגענו, ועכשיו שוב לא חיזקתי.
"תזכירי לי בבקשה לחזק בעצירה הבאה" ביקשתי מסליי.
דקה אחרי הכביש משנה פניו למשהו קצת יותר מקורצף והרבה יותר מרעיש ועם השינוי מגיע רעש מוזר מהגלגלים שלי. במיוחד אחורי שמאלי. אני מוצאת משהו שדומה לשוליים ועוצרת בצד. רק שלא יהיה לי פנצ'ר. לא מתאים לי עכשיו פנצ'ר.
אין פנצ'ר. מה שיש זה אומים שמבקשים חיזוק בכל הגלגלים וכמה שעוד רגע היו נופלים, בשמאלי האחורי. הא לך גברת בטיחות, נוסעת עם אומים רופפים. אני מקווה שהשיעור נלמד.

באוסויוס עצרנו אצל טימי לחכות לעדכונים בעניין כביש חסום בגלל תאונה ארבעים קילומטר קדימה. טימי אהוב מאוד על כל הקנדיים אבל בחיי שאין מה לאכול שם. אפילו לביבת תפוחי אדמה שלקחתי שם כדי לראות איך הם מפרשים "האש בראונז" היתה עבשה משהו. בעעע. "תראי, עוגיה ממולאת נוטלה" אמרה לי דניאל, והצביעה על התצוגה. "באמת? איך קוראים לזה?", "קוראים לזה עוגיה ממולאת נוטלה".
ולא מצאתי. כי למה שאצליח למצוא עוגיה ממולאת נוטלה שקוראים לה עוגיה ממולאת נוטלה.

לא נראתה לי מבטיחה העוגיה. לא חיוורון הבצק ולא קוטן התלולית. מה שכן, למרות המראה החשוד הייתי חייבת לבדוק אותה. מה שנקרא take one for the team.

כן, זה באמת חיוור והיחס לא משהו. אבל זה הוליד דיוני עוגיות ומאפים סביב השולחן עם הלביבות העבשות והקטשופ ויש לי כוונה להכין משהו יותר טוב בבית.

כשרשת הכבישים בחבל הארץ בו את מתגוררת היא דלילה וכוללת כמה דרכים ראשיות שעולות ויורדות ומקיפות הרים גבוהים, חסימה בדרך עשויה להיות קשה לעקיפה. כן, את יכולה לבחור בדרך אחרת, זה יוסיף לך כמה שעות טובות לנסיעה.
כשאנחנו הגענו למעקף שהושג עבור הדרך החסומה בערוץ-סלע, עמדנו כרבע שעה בתור המכוניות הממתינות לתורן. היינו מהראשונים להתמודד עם החסימה שנמשכה משום מה אל תוך הלילה. המעקף עבר מצדו השני של הנהר על גבי דרכים פרטיות צרות מאובקות. עברנו ליד מחסה לכלבים עם מלונות בצורת טירות, נסענו בשיירה צפופה בצמוד לנהר, נסענו רבע שעה לאורך כמה קילומטרים עד שחזרנו לכביש הראשי בשביל למצוא שם שיירה של כמאה מכוניות מחכה לתורה. מסתבר שגם בדרך בה כמעט לא עוברות מכוניות, עוברות מכוניות, ואם תחסום את הדרך מספיק זמן, הן יצטברו לכדי תור ארוך.

אחרי שעברנו את הפאס האחרון בדרך הביתה, רגע לפני קסלגר, הירח עלה.

וזה מה שהבאתי איתי משם. עבור זה שהתחיל להחליק איתי, עבור זה שהסקטים שלי לא עמדו בתעוזה שלו.

עכשיו יש לו את הסקטים הכי שווים בבית. יש לו סקטים מעור. הם הגיעו במצב די בסיסי וגם שכחו להרכיב להם גלגלים אז פעלנו מיד לתקן את המצב. שרוכים יפים, מעצור לבן בלתי מכתים, גלגלים טובים ומגן חרטום חדש תואם, כמעט לא מורגש. יובל מוכן להתגלגל.

2 Comments

הגב