יום רביעי, 16 יולי, 2008, 00:51

בית החומוס

היתה עכשיו תקופה כזאת שלא ידעתי מה לעשות עם הילדות בענין האוכל.
אני הייתי שקועה באידיאות שלי, בנסיונות שלי, באוכל החי המוזר והמעניין והן הסתובבו סביבי וזמזו שהן רעבות.
זה היה מטריד. גם בתוכי מסתתרת פולניה קטנה ("תחת הרבה שכבות של אבק" תהיה מי שתגיד), גם אני נהנית לראות את הילדות שלי שבעות.
לא ידעתי מה לעשות.
הייתי מביאה אותן אל המטבח ושואלת – "מה, מה את רוצה לאכול?" והתשובה היתה – "מה יש?"
ולא עזרו לי ניסוחים שונים של אותה השאלה שכל תכליתה לברר מה הן באמת רוצות. תיארתי להן סופרמרקט ענק, בקשתי שישאלו את הגוף, ניסיתי. ותמיד – "מה יש?"

אבל אין. אין אוכל מוכן בבית. יש חמרי גלם. יש פוטנציאל, יש אותיות. מה אני מבקשת מהן לדמיין מילים.

לאט לאט זה התחיל להסתדר.
קודם כל למדתי להוריד סטנדרטים. זה לא כלכך נורא אם לחם יופיע בשלוש ארוחות ביממה.
אח"כ למדתי (באותה האיטיות) מה מתוך האוכל שלי הן כן מוכנות לאכול. גזרתי ושמרתי. לא יצאה רשימה גדולה במיוחד אבל מספיק בשביל לרווח בין הצהרות הרעב שלהן לשעתיים של שקט קיבתי.


עכשיו מכינים לחם כל יום, דואגים למלאי מספיק של חמאה (בוקר זה לחם עם חמאה).
אבטיח לזאת, מלון לזאת (אפפעם לא זוכרת מה למי וחוטפת צעקות מהעצבנית). ענבים לשתיהן.
סלט של עגבניה ומלפפון בלבד (כל ה"לכלוכים" האחרים, של המבוגרים – בצד).
דבש בא על הלחם עם החמאה או בעתות מצוקה כשהאוכל מתעכב (כפית לפה, נמלים לשולחן).
חומוס ממרח לאור, גרגרים לנטע.
חביתות בשמחה.
נטע בלבד: סברס, והרבה (יש לי תחרות). גזר – לעתים. שייקים מפירות בשמחה. אורז רק לפעמים, אם יש נורי אז בשמחה. שתיהן.
אור מתה על מיונז וטונה מקופסא (במיוחד שניהם יחד) אבל את זה קונים בסופר ושם לא היינו מזמן (גילינו את הנייר עם הכלבלבים במכולת אחת פה אז עד שיגמר החומץ – אין סיבה להגיע לסופר). אין טונה, אין מיונז.
פסטה – אור עם גבינת עזים מגוררת, נטע בלי כלום. אבל פסטה זה נדיר.

רשימה מכובדת, לא?
ויש תמיד לחם שמכבה כל רעב בשניות. ושקט.


היום לקראת ערב שאלתי את הילדות אם בא להן פסטה. זאת אמרה "כן! עם חומוס!" וזאת אמרה "כן! עם עגבניות!". יצא שבדיוק תכננתי גם וגם ויצא טעים כמו שהמתכון נשמע.
הקרדיט על הרעיון לתפוח. בחיים לא הייתי חושבת לעשות פסטה עם חומוס…

פסטה עם עגבניות וחומוס

ראש שום
שמן זית בנדיבות
הרבה עגבניות (10 לפחות)
חומוס מבושל (2 כוסות?) כולל מי הבישול
עלי לזניה מהקופסא, כחצי חבילה (250 גר')
מלח בשפע וסוכר בצמצום

הכנה

קודם כל – חומוס מבושל צריך להיות בבית. משרים קילו חומוס במים, מבשלים בסיר לחץ עד שרך, מנשנשים ככה, מכינים את הפסטה הזאת ומה שנשאר מקפיאים במנות. שימושי מאוד. יש חומוס מבושל? נתחיל.

  1. קולפים את שיני השום ומכניסים אותן לידידנו מעבד המזון. כמה שניות עבודה והיידה לסיר בו מתחממת כמות נדיבה של שמן זית (הנדיבות הכרחית. זה חלק מהטעם).
  2. עגבניות – חוצים, מורידים עוקצים ונותנים למעבד לקצוץ (עם הסכין, אין פומפיות). במקרה שלי היו לי 6 עגבניות בלבד אז מיהרתי לחצר והבאתי חופן עגבניות חצי יבשות לתגבור. הכל ביחד, לא למצב רסק אלא קצוץ היטב.
  3. מוסיפים לסיר את העגבניות, מתבלים במלח וקצת סוכר. מוסיפים את החומוס ונוזליו. מוסיפים מים אם צריך (בשלב זה צריך להיות דומה למרק).
  4. מביאים לרתיחה או שלא, לא נראה לי שללזניה זה משנה. לוקחים את הדפים ושוברים בסגנון חופשי לתוך המרק.
  5. מערבבים, מוודאים שאין פסטות מרחפות מעל ושיש מספיק מים (לא שיקרה אסון אם אין. הכל בר תיקון זה תבשיל פריסטייל). מכסים, מנמיכים את האש והולכים לעשות משהו אחר. אין צורך בהשגחה.
  6. משהו כמו 20 דק' על האש.

העלים השבורים של הלזניה נותנים אפקט של שמיכות קטנות שמלטפות את הלשון. זה אפקט שאף פסטה אחרת לא נותנת. השמן עם הנוזלים של העגבניות והעמילן של הפסטה יוצרים רוטב סמיך וחלק וטעים.
וכל ההכנה (אם יש את החבר מג'ימיקס) לוקחת כמה דק' בלבד.

בתאבון 🙂

תגובה אחת

  • עינבלית הגיב:

    ושכחת לציין שהתבשיל המהמם הזה שימח בבת אחת חבורה מוארת של נשים וילדים (אני לא יכולה לכתוב רעבים כי זה היה תוך נשנוש של כל מיני אגוזים-צימוקים- תאנים סגולות וקציצות ד') וזה היה ט-ע-י-ם והפסטה הזו היתה בטעם של ג'חנון משום מה ובטקסטורה של אטריות במרק סבתא… תודה!

הגב