יום שלישי, 11 פברואר, 2003, 23:59

סיפור הלידה של אור

שבת, ט"ו בשבט תשס"ג, 18/1/03, שבוע 38+2
מזמן מזמן כשההריון עוד היה קטן הסתכלתי בלוח השנה ובחרתי לי תאריך ללדת. ט"ו בשבט נראה לי כמו תאריך נהדר. גם חג שמחובר לאדמה, גם ירח מלא, גם סופשבוע, גם 12 ימים לפני התל"ם שלי. מושלם.
כל מי ששאל מתי אלד קיבל את התשובה "טו בשבט". כלכך הייתי בטוחה.
הרי זה ברור- אם רוצים משהו מספיק חזק – הוא קורה. ככה זה היה עד עכשיו. ככה זה תמיד. לא?
אז זהו, שלא.
מסתבר שלידה זה משהו שתלוי בעוד כמה גורמים, לא רק ברצון.
ט"ו בשבט הגיע. אני חוגגת לי בערב סושי (סושי מותאם להריוניות. מסתבר שזה אפשרי ואפילו טעים!) בבית, מוקפת חברים.
כשיובל שאל אותי לפני זה מה תוכניותינו לסופ"ש אמרתי לו: בשישי בערב אנחנו מבלים רק שנינו, פעם אחרונה כזוג נטול ילדים, בשבת אחה"צ יבואו חברים לערב סושי ובשבת בלילה אנחנו יולדים.
כמובן שגם את השעה תכננתי כך שלא תיהרס לי השבת. 🙂
ט"ו בשבט הגיע. ואין רמז לציר. צהרים, אחה"צ, ערב, לילה. חברים באים חברים הולכים וכל מה שיש לי בבטן זה כבדות מרוב סושי (זה אפשרי, מסתבר).
ט"ו בשבט הגיע, ט"ו בשבט עבר ואני יצאתי פארשית.

ראשון 19/1/03 – שבת 8/2/03
הנה טיפ ראשון להריוניות בשליש האחרון: כששואלים אתכן מתי אתן אמורות ללדת, אל תגידו את התאריך שאתן חושבות שתלדו בו. אל תגידו גם את התל"ם שלכן. תגידו את היום האחרון שבו תיתכן לידה. תגידו את התאריך של היום האחרון של שבוע 42.
אחרת תמצאו את עצמכן עונות על 5 טלפונים ביום ששואלים מה קורה ומתאכזבים מאוד לגלות ששומדבר.

שבוע 39 התחיל ונגמר. גם שבוע 40. התאריך המשוער הגיע. כלום לא קרה.
התחלנו להתעניין בשיטות זירוז אבל לא עשינו איתן כלום מתוך אמונה שדברים צריכים לקרות בזמן שלהם ולהאיץ בה לצאת זה לא טוב.
עכשיו אני אפריך כמה מיתוסים:
*לקחת מעדר ולחפור בור גדול לא מביא צירים. אבל זה עושה אחלה בור (ואחכ אם יורד גשם שבוע רצוף נהיה בו יופי של מרק).
*לעלות 7 קומות ברגל גורם להריונית בחודש עשירי לאבד את יכולת הדיבור לכמה דק' אבל צירים זה לא מביא. הייתי צריכה לקחת את המעלית.
*לקחת מעדר, לעשב ערוגה בינונית, לחרוץ בה תלמים ולזרוע בהם שום – לא מביא צירים (אבל אם אחכ יורד גשם אז זה נובט וכשחוזרים מבית חולים יש עלי שום רכים ונחמדים לשים בסלט).
*טיול ארוך על שפת הים עד בת ים. זה נהדר.זה קצת מסוכן (אם בדיוק המים מזוהמים או אם יש מוקשים על החול) אבל לצירים זה לא מדגדג.
*אמא אמרה שלנקות את הבית עובד יפה כמזרז צירים אצל השכנות שלה (היא עצמה לא צריכה טריקים כאלה. אצלה כל הלידות הגיעו לבדן בשבוע 38. למה זה לא תורשתי למה…). מכיוון שחסתי על העוזרת שיבואו לה צירים בגילה הצעיר ביטלתי את הביקור שלה וניקיתי את הבית בעצמי. יצא בית נקי. צירים? לא.
*החלפת גלגל באוטו עוזרת להגיע הביתה אם יש פנצ'ר. לא משפיע על הצירים.
*עיסוי פטמות זה מעצבן.

ראשון 9/1/03 (שבוע 41+3) חדורת אמונה שכנראה לעולם לא אלד קמתי בבוקר, השארתי את כל הכלים המלוכלכים משבת לחכות לי עד שאחזור מהביקור הקצרצר במרפאה ויצאתי לי לתלאביב.
הנה עוד טיפ להריוניות בשליש האחרון: צפו ללידה בתאריך המאוחר ביותר האפשרי וקבעו מראש את כל התורים שצריך (שאלו את הרופא שלכן מה צריך בסוף ההריון) אחרת תמצאו את עצמכן מבקרות במרפאה יותר מדי פעמים בשבוע, בשעות מוזרות ומזדקנות לאיטכן בחדרי המתנה. ככה זה תורים של מהיום למחר.
הגעתי למרפאה, עשיתי US וגיליתי שיש לי מיעוט מי שפיר. זאת תופעה כזאת שיש לפעמים בסוף ההריון. לא ברור למה.
כמצוות הרופא לקחתי את יובל ושמתי פעמי למיון יולדות ב"ליס". יש דברים שלא מזלזלים בהם.
טיפ להולכות למיון (בעיקר שלא למטרות לידה): קחו משהו לאכול. לא, במבה זה לא אוכל. זה יכול לקחת הרבה זמן ואוכל של מזנון של בית חולים זה…נו… אני לא צריכה להסביר.
במיון עברנו את כל הדברים הרגילים (US, מוניטור, בדיקת רופא) ובסוף התהליך הבנו שכנראה מכאן אנחנו נצא עם תינוקת. מתי? זאת שאלה יפה…
הסבר: מיעוט מי שפיר מעיד על איזושהי בעיה. לא ברור איזו. זה דורש מעקב ובכלל כדאי לילד אותי לפני שזה יתפתח למצוקה. אז, כן, מאשפזים אותי וברגע שיהיה חדר לידה פנוי יכניסו אותי ויתחילו לזרז. מה?!?
רגע רגע, לא התכוונתי ללדת היום ובכלל הכיור מלא כלים ומה פתאום לזרז יש לה עוד 4 ימים להיות בפנים לפני שהחמין ישרף. ואני בכלל לחדר הטבעי…

הערב הגיע ואני מאושפזת במחלקת יולדות בחדר של "לפני" . זה חדר שדומה יותר מהכל לתחנת רכבת. את לא טורחת לברר מי שותפתך לחדר, למה היא שם ואיך קוראים לה. עוד מעט היא תלך.
בנות עם ירידת מים וצירים לא סדירים באות והולכות. אני שומעת אותן נאנקות מהצירים ומקנאה.
גם אני רוצה צירים.
בינתיים אני בפיג'מה עם הדלמטים, פותרת תשבצים ומקווה לטוב.
קרן המדקרת באה ודוקרת אותי. זה משפיע נהדר על בטנה. הבטן שלי נראית כמו מיקסר. המון פעילות. עושים מוניטור ורואים שבטנה בסדר אבל הרחם… אם להתבטא בעדינות אז יש לי פעילות רחמית כמו שליובל יש. אולי אצלו קצת יותר.
יש רעב ואנחנו עושים טיול ארוך לבורקס עמיקם. יובל נהנה בפעם האחרונה מזה שאני מבקשת ממנו ללכת יותר לאט.
לילה בא, יובל הולך ואני מרגישה כמו הילדה ששכחו לקחת אותה מהגן. כולן הולכות לחדר לידה ואני עם התשבצים.

שני 10/2/03
הבוקר בא עם עוד מוניטור ועוד ביקור רופאים שאומרים שוב שאנחנו בעדיפות גבוהה. אם עד עכשיו נהנינו מזה שאולי קצת שכחו אותנו ומשכנו את הזמן מנסים לגרום לצירים להגיע בדרכים אחרות, עכשיו כבר הבנו שכדאי להגיע ללידה.
קרן המדקרת באה שוב.
קרן הולכת.
סניטר בא. יש חדר לידה פנוי.

שני, 18:00
אני מקפצת לי למיטה עם הגלגלים ונוסעת לחדר הלידה. מרגישה כמו בסרט. דלתות נפתחות ונסגרות. הנה אנחנו במסדרון של חדרי הלידה. מוזיקה נוגה בוקעת מחדר מספר 9. מישהו השאיר שם את הטלויזיה דולקת. יחד עם בכי תינוק שבוקע מחדר אחר אני זוכה לפסקול הולם לכניסה הדרמטית שלי לחדר לידה. חדר מספר 9 זה החדר שלי. שמישהו יכבה את הטלויזיה אני מבקשת עוד לפני שאני קופצת מהמיטה המתגלגלת. יכולת להגיע לבד, אומר הסניטר.
אתה מספר לי…
מילדת נכנסת ומציגה את עצמה. סימה. אני נזכרת באיזושהי סימה שהיא מפלצת מיתולוגית אבל לא מצליחה להיזכר באיזה בית חולים מדובר. אני מתקשרת מבוהלת ליעל נ. שמרגיעה אותי שבעוד כמה שעות סימה מתחלפת ומה שחשוב זה מי תהיה איתי בזמן הלחיצות.
אנחנו מנסים להציג לסימה את תכנית הלידה שלנו והיא לא ממש מראה עניין (נדייק: היא לוקחת את הנייר כמו שהוא, מקופל, ודוחפת מתחת לכרית שלי). היא רואה את הכריתי שלי ושואלת למה הבאתי את "זה". אח"כ היא מספרת לנו שהיא מילדת כבר המון שנים ואף עבדה במשגב לדך ז"ל. היא לא מבינה את האופנה הזאת של ללדת בלי אפידורל. סימה הולכת ואנחנו מתמקמים בסוויטה. חוקן, מקלחת, חלוק חגיגי (ישבן חשוף זה חגיגי?) ואנחנו מוכנים.
עושה רושם ששוב שכחו אותנו.

שני 21:00
נזכרו בנו.
מה שעושים בשביל להתחיל לידה כשאין פתיחה ואין צירים זה שילוב של בלון ופיטוצין.
"בלון" זה בלון קטן שמוחדר לצוואר הרחם ומנופח (לקוטר 2 ס"מ). משאירים אותו שם ומטפטפים לידו נוזלים עד שצוואר הרחם נפתח והבלון משתחרר (מתקבלת פתיחה של 2 ס"מ). השם המקצועי של הבלון זה "איזי".
המיילדת סימה ניחנה באצבעות קצרות ולי יש צוואר ארוך ואחורי. כל הפרוצדורה של הבדיקה שלי והחדרת הבלון לוקחת כמה דקות ארוכות כואבות. אני משתדלת להיות במקום אחר וחושבת על מזרקה של שוקולד חלב.
מלבד הבלון אני מחוברת למוניטור וגם לעירוי (אליו יצטרף עוד מעט הפיטוצין).
אין מה לדבר על ניטור לסירוגין כי במילא הבלון מחייב שכיבה (הוא מחובר בעצמו לעירוי ונוטף מים כל הזמן. זאת אומרת – אני נוטפת). אני מחוברת לצינורות מכל כיוון אפשרי.
לידה טבעית רציתי?

שני 24:00
נראה ששוב שכחו אותנו. אמרו שחצי שעה אחרי הבלון יתחילו עם הפיטוצין. יצא 3 שעות. לא נראה לי שהפסדנו משהו.
בינתיים הבלון כבר הביא קצת צירים (כל 5-6 דקות).
מוסיפים את הפיטוצין לעירוי במינון נמוך. ההשפעה מיידית: תדירות הצירים יורדת.
מדי פעם מגיעה רופאה או מילדת עם אצבעות קצרות ומנסה לבדוק מה קורה. כלום לא קורה.
בינתיים גם התחלפה משמרת וסימה התחלפה בהדס. הדס אפילו יותר נמוכה מסימה (מה זה אומר על האצבעות שלה?) ובחדר שלנו המתלים של העירויים גבוהים במיוחד. הדס לא מגיעה.
בכלל – כשהדס כן מגיעה (לחדר. כשאנחנו קוראים לה) היא נראית כאילו הפרענו לה באמצע הסוליטייר.
גם להדס יש דעה נחרצת בעניין אלה שרוצות לידה טבעית. מתישהו שמענו את זהבה מסלסלת מחדר ליד. זאת לא זהבה. הדס שבדיוק ביקרה אותנו שומעת את הסילסולים ומעדכנת אותנו: ככה נשמעת מישהי שהחליטה ללדת בלי אפידורל.
הצירים של הפיטוצין – לפעמים הם חלשים ומאפשרים נמנום. לפעמים הם חזקים ואני מוצאת עצמי מתפתלת ימינה ושמאלה, כמו ג'וק על הגב (ג'וק עם אינפוזיה) לא יכולה לעזור לעצמי.

שלישי 5:00
הבלון יכול לצאת. זה אומר 2 ס"מ פתיחה. זה אומר שאני לא חייבת יותר לשכב במיטה. עדיין מחוברת לאינפוזיה ולמוניטור אבל יכולה להסתובב 2 צעדים מהמיטה. 2 צעדים של אושר. מיד מתיישבת על הכדור ומרגישה הרבה יותר טוב.
בשלב זה אני מבינה שפיטוצין הולך יד ביד עם ניטור רציף (בהמשך גם ראיתי עדות חיה למה זה חשוב) מה שאומר שאין לי סיכוי להגיע למקלחת. חמש בבוקר, הרדיו דולק. עדיין אין אור ובגל"צ נשמעות החצוצרות. זה ימשך עוד הרבה זמן?
אנחנו נזכרים שאנחנו רעבים ומתחילים לפנטז על קרואסונים. ויש לנו מספיק זמן כדי לדון בעניין לעומק. אני מסבירה ליובל על ההבדלים בין הקרואסונים של המאפיות שונות. אח"כ עוברים לפנטז על פירות.
עם הזמן הדרישות יורדות עד שהן נעצרות על "אוכל".
בחדר לידה לא ערוכים להאכיל את היולדות. הן לא אמורות להיות שם מספיק שעות בשביל לרעוב.
הדס מפשפשת במקרר שלהן וחוזרת עם מלפפון וקוטג'. אנחנו בולעים בביסים גדולים.

שלישי 7:00 הדס מתחלפת באסנת. אסנת המתוקה. את השלישית שלי, אולי תהיי אחרונה?
הדס רואה את הנר, מריחה את הקטורת (לפעמים היה צריך להדליק קטורת כדי לגרש את הריח של הסיגריות שהגיע ממסדרון המלווים העצבניים), רואה שאני מחוברת למטרניטי יוניט ("זה עוזר?" "מאיפה לי לדעת?") ומתעניינת האם אני מעוניינת בלידה טבעית.
אני מרגישה קצת מגוחכת לענות שכן לאור ריבוי הצנרת סביבי.

שלישי 8:00
ביקור רופאים. הרבה רופאים. מזרק הפיטוצין כבר ריק ואני על המיטה מחשבת קיצי לאחור. אולי תירו בי וזהו?
למרבה ההפתעה משחררים אותי מכל הצינורות והאלקטרודות ומרשים לי להתקלח. אני לא מחכה שיגידו לי את זה פעמיים ונעלמת בצעדי ריקוד במקלחת, מקווה שישכחו אותי.
עכשיו תדמיינו שאתם מבלים שבועיים במדבר, ויש סופות חול וגם כמה גשמים. ואתם ג'יפה והשירותים שלכם היו בור באדמה וניגבתם עם סלעים. ופתאום אתם בבית ויש לכם אסלה מזהב ומקלחת עם מים חמים חמים. מצליחים לדמיין את ההרגשה?
זה היה בערך ככה.
מקלחת עושה כלכך נעים. לא שמתי לב שיש צירים.
התקלחתי והתקלחתי עד שלא יכולתי לעמוד יותר על הרגלים.

שלישי 9:00 חוזרים למיטה, לעירוי, למוניטור.
כואב לי. כואב לי מאוד.
אני כבר לא יודעת מה לעשות עם הכאבים האלה.
אני עייפה, מטושטשת מכאבים. לא רוצה פטידין כי סטלה זה לא בשבילי.
אין שום דבר שיכול לעזור לי כרגע. הפתיחה לא מתקדמת, הצירים לא מסתדרים.
מה יהיה?

שלישי 12:00
יש! פתיחה של 3 ס"מ!
אני לא צריכה לעשות פרצוף מסכן. הוא כבר שם. אני שואלת אם יש לי סיכוי לקבל אפידורל. רופא בא ובודק (דווקא האצבעות שלו בסדר. כנראה הבעיה אצלי…) ומאשר אפידורל. תוך דקות ספורות המרדימה אצלי. 5 דק' אחרי שהיא הולכת אני מפסיקה להרגיש את הצירים.
(הגשם הופך לטפטוף ופוסק, עננים אפורים כהים מתפזרים ומאחוריהם נגלים שמים תכולים ושמש צהובה. ציפורים מציצות. במבי וארנבת מחייכים על כר הדשא).
עכשיו באמת לא אכפת לי מכלום.
רופאים באים והולכים. בודקים פתיחה, מגבירים פיטוצין. כן כן. תעשו מה שאתם רוצים.
זה הזמן לנצל את ההקלה ולנוח אבל אני נרגשת מדי בשביל לנוח. אני חייבת להיות ערה בשביל להרגיש את האין-כאב.
אני חוגגת עם קרואסון.

שלישי 15:00
אני אומרת שלום למיילדת הרביעית שלי. שלום טניה.
מתחילים בלגנים.
מגבירים פיטוצין. רופא אחד פוקע לי את המים (טיפה לא יוצאת), מנסה לעשות לי סטריפינג (אפאחד לא מיידע אותי לפני, אגב) ומוצא את עצמו טובע בדם שלי. רופא בכיר שמוזעק למקום קובע שזה בסדר ויעבור עוד כמה דק'.
טניה מגלה ערנות ומזעיקה שוב את הרופא כשהדופק העוברי יורד ל80. פתאום רופאי כל העולם אצלי בחדר, כולל אחת שלא הספיקה לעלות על מדים (וכך היא זוכה לדחוף לי אצבעות עוד לפני שאני יודעת שהיא רופאה).
מביאים ניטור פנימי ותוך שניות מודיעים לי שהולכים לניתוח. יש חשש להיפרדות שיליה. מייד מפרקים ממני את כל הצנרת. אני עוברת למיטה אחרת על גלגלים (בכוחות עצמי. הרגלים שלי לא רדומות).

שלישי 16:00
אני בחדר ניתוח. זה השלב הכי מהיר בלידה. לוקחות להם 15 דק' להתארגן.
מעבירים אותי למיטת הניתוחים. מגבירים את האפידורל ואני מורדמת מהחזה ומטה. הידיים לא רדומות ואני מתחילה לרעוד. אני לא יודעת שזה בהשפעת ההרדמה ומתלוננת על קור. פורשים לי בד על הידיים אבל זה לא עוזר. מרגישה נאחס.
בינתיים יובל נכנס בבגדים צהובים נחמדים שנתנו לו. יפה לו צהוב!
יש סדין שפרוש לי מול העיניים ומסתיר לי את מה שקורה.
יובל יושב בצד שלי של הסדין ומחזיק לי את היד הרועדת. אנחנו מדברים.

שלישי, ט' אדר א' תשס"ג, 11/2/03, 16:15
פתאום אנחנו שומעים בכי.
אנחנו מסתכלים אחד על השני בתדהמה.
זה שלנו?
הבכי עובר לחלק אחר של החדר ואחרי דק' ספורות חבילה עטופה היטב חולפת לי ליד הפרצוף. "תני נשיקה לילדה שלך…" אני נותנת לה נשיקה עם מעט הגוף שעוד מתפקד לי. בטנה הולכת עם אבא לשבת קצת ביחד ולהכיר אחד את השני.
אני עוד צריכה להישאר כאן כדי שיחברו אותי בחזרה.
עוד רבע שעה עוברת ואני מועברת למיטה מתגלגלת אחרת. את המעבר הזה אני כבר לא יכולה לעשות לבד.
מעבירים אותי להתאוששות.

שלישי 16:30 – 20:30
אני בהתאוששות. לבד. רועדת ממה שנראה לי כמו קור.
מכסים אותי בשתי שמיכות ומוסיפים לי מפזר חום מתחת לשמיכה.
אני ממשיכה לרעוד.
יובל מנסה להצטרף אלי אבל לא נותנים לו כי יש עוד מתאוששות בחדר. הוא מצליח להתגנב ל2 דק' כדי לספר לי שיש לי ילדה מדהימה ויש לה את העיניים שלו, כמו שחלמתי.
אח"כ אני נשארת לבד כמהה למישהו שיחזיק לי את היד ויפסיק את הרעידות האלה. אחרי שעתיים הרעידות קצת שוכחות ואני נרדמת.

שלישי 21:00
אני במחלקה. יובל הולך ומביא לי את הילדה שלי.
אחרי שדמיינתי כל כך הרבה איך בטנה נולדת בלידה טבעית ואיך מניחים אותה עלי ואנחנו מתחברות – המציאות טופחת על פני. לא לחצתי ולא צייצתי. חתכו אותי ושלפו אותה הרחק ממני. לא חיבקתי ולא התחברתי. בקושי נישקתי.
אני זוכרת את טופס ההסכמה לניתוח עליו חתמתי אחרי שיובל הקריא לי את כל מה שהיה כתוב שם. זוכרת אותו בבהירות. המון הפחדות היו שם. אני קצת מבוהלת.
עכשיו היא כאן איתי ואנחנו צריכות להכיר.
שלום בטנה
אני אמא שלך
לא רצית לצאת ואני לא מבינה למה
תראי איך נחמד בחוץ
יצאת כמו נסיכה, בלי להתאמץ
את באמת נסיכה
עכשיו את שוב איתי
מהצד השני שלי
אני אשתדל שיהיה לך טוב כאן בחוץ
עכשיו בואי ונכיר…

אור פיצקי כמה ימים אחרי הלידה
אור פיצקי כפי שהתלבשה ליציאה הראשונה שלה מהבית לסיבוב שישי המסורתי, בגיל שבועיים.

תגובה אחת

  • יפעת הגיב:

    קוראת ובוכה בוכה בוכה, ואני אפילו לא יכולה לטעון להורמונאליות מאף סוג. אולי כי לי עד היום שנה וחצי (-) אחרי הלידה עוד לא נאסף השקט לכתוב אותה. עוברת להמשך הבלוג ושמחה להכיר.

הגב