יום שלישי, 28 אוגוסט, 2007, 07:51

ניתוח אירוע

"האמת היא שמאז הלידה האחרונה <לפני חודשיים> שהיתה מד-אי-מה
בא לי ללדת כל הזמן
ואז אני אומרת – מה אני אעשה עם כלכך הרבה ילדים?"

(אני, במקום אחר, לא מזמן)

ככל שעובר הזמן זה רק מתחזק. אני ממש מתגעגעת ללידה של קשת.
בכל פעם שהנושא עולה איכשהו, אני קוראת איזה סיפור לידה או רואה איזו תמונה ואני נזכרת ברגעים ההם,
בתחושה הזאת של הראש הנלחץ,
באצבע שנשלחת פנימה ונתקלת מיד במשהו חלק,
בתחושה בכף היד של הקודקוד וכל הלא-יודעת-איך-קוראים-לזה מתוח סביבו
הלב כואב. מגעגועים.

זה כלכך מתוק, הרגע הזה של לפני. אולי אפילו יותר מתוק מהרגע עצמו או מהרגע שאחרי.

וכשהראש בחוץ. אויש. ההקלה. משהו שאפשר ממש ללטף. פנים.
ואז גוף מחליק החוצה ונאסף על הבטן המרוקנת
וחבל הטבור משתלשל לו על הירך ועל המקום הזה בגוף שהכי מדגדג
וכמעט סוף (כן, אני יודעת, לא אומרים מזל טוב עד שיש שיליה בחוץ).

יואו איך בא לי. שוב.


כמה שאני הופכת בזה, אני לא מוצאת איך אפשר לשפר.
קצת מדאיג שאין לאן לשאוף. רגע, תיכף נמצא.

לפני הלידה אמרתי (למי ששאל) שלידה של 12 שעות מקצה לקצה תשמח אותי מאוד.
בפועל זה מה שהיה, בעצם. שרהלה הגיעה סביב 6 בערב וקשת נולדת קצת אחרי 6 בבוקר.
ומה עם היומיים שלפני?
עכשיו אני מבינה שזה התסריט המיטבי לויבקית כמוני. התחלה איטית איטית. יומיים של צירים אמיתיים אבל לא סדירים ולא צפופים שמכינים את הרחם המצולק לבאות, כמו הנסיעה האיטית הזאת של המטוס על המסלול לפני ההמראה, נסיעה שיש בה לפעמים פניות ועצירות ויכולה לקחת הרבה זמן
ואז כשמגיע הרגע והשטח פנוי – הזמזום של המנוע מתגבר ומשתאג והמטוס מתחיל לנסוע מהר ויותר מהר ויותר מהר ויותר מהר
והלידה נכנסת לקצב, צירים מתארכים, מצטופפים,
והאף שלו מתרומם והגוף הולך אחורה
ומתחיל ללחוץ ונדמה שחזק מזה כבר לא יכול להיות והופ! עוזבים את האדמה בשניה. היא יוצאת לפני שהעוצמה הזאת תקרע משהו.
ושקט מסביב.


עכשיו אני מבינה שהשלב הזה שעברה לי בראש המחשבה – מה, עכשיו ניסע לפוריה ונבקש אפידורל וכל זה? זהו? אני לא יכולה ללדת בעצמי?
זה כנראה השלב של היאוש.
לא דילגתי עליו. הוא רק עבר בשקט.

עכשיו, עכשיו הייתי מתחילה עוד לידה כזאת. תנו לי רק לישון כמה שעות לפני ולהצטייד בשוקולד. תקראו לשרהלה, אני מוכנה. יואו איך בא לי.


טוב, אם בכל זאת לשאוף לשיפור אז בלידה הבאה אני מזמינה את אותו הדבר בדיוק רק שהפעם הבריכה תהיה מוכנה בזמן.

4 Comments

  • בתדודה הגיב:

    לבכות! איזה כיף!

  • יובל הגיב:

    ושהמים בבריכה יהיו קצת פחות חמים, לא?

  • שרון הגיב:

    כל פעם שאני קוראת אותך בא לי לעזוב הכל את כל הלחץ הזה שמרכז הארץ על הפרפריות שלו מייצר את המרוץ הזה לכיון משהו מאוד לא ברור

    ולעבור לשקט של הצפון השקט מהילדות ולגדל בשקט את הילדים שלי מתוך המון אהבה וכבוד שהם שם גם כיום אבל לפעמים קצת נדחקים

    זה עושה המון שקט בראש ובלב לקרוא אותך

    תמשיכי ככה (-: ולגבי הלידה שלי לא היתה חלומית בכלל אבל הרצון בוער גם בי(9 חודשים אחרי)

  • מיכל הגיב:

    את חייבת להפסיק לכתוב בדיוק את מה שאני מרגישה, רק בצורה הרבה יותר כשרונית ממה שהייתי יכולה אי פעם. (לא לידת בית, לא הזמנים שתיארת, לא שלב היאוש והאפידורל. אבל בדיוק אותה תחושה של "היה כל כך מושלם ואיך אפשר לשפר בפעם הבאה" וגם הרצון לחוות את ההתעלות הזו שוב ושוב)

הגב