יום חמישי, 16 דצמבר, 2004, 23:52

סיפור הלידה של נטע

החלום

שנה וקצת לפני הלידה, בזמן טיול סתיו באנדלוסיה היה לי חיזיון.
בחיזיון ראיתי אותי בתוך אוהל גדול שניצב בין עצי האבוקדו בחצר הבית אליו עמדנו לעבור.
יחד איתי יובל ועוד נשים
ואני יולדת.

חזרנו לארץ, עברנו לבית מהחיזיון ואני גיליתי שמדובר בבית פורה מאוד, שעזב אותו זוג בהריון ושלפני שנה ילדה בבית עצמו נעמה אחרת.
ידעתי שההריון שאני מחכה לו יבוא בקרוב.

והוא בא.

את האוהל מהחלום פגשתי בחצר של בית אחר אבל החלטתי להניח לו,
מצאנו את שרהלה המופלאה שהסכימה להיות המיילדת שלנו,
הזמן עבר בכוחות עצמו ואנחנו מצאנו עצמנו בשליש השלישי של ההריון.


…ושברו

התברר לי שזכיתי בעוברית גדולה.
מדי פעם היתה שרהלה ממששת לי את הבטן ונותנת הערכת משקל ואני הייתי מכווצת את המצח והאוזניים, מקווה שהיא לא תגיד דברים שאני לא רוצה לשמוע.
הרף שלנו ללידת בית אחרי ניתוח קיסרי היה 4 קילו ו"פיץ", בכלל לא פיצית, דהרה לעבר המשקל הזה כאילו כלום. לוקחת את הזמן ולא ממהרת לצאת.

כשנקבע המועד האחרון ללידה בבית – שבוע מאותו היום – התחלתי לדחוק בפיץ לצאת.
כמעט כל שיטה שכתובה בספר – וגם כמה שלא – ניסיתי. מבול של הצקות ונדנודים לרחם: רפלקסולוגיה, דיקור, שיאצו, עיסויים בשמנים מסריחים, מיני שיקויים מצמחי מרפא בעלי שמות מוזרים, שיחות שכנוע עם הסרבנית, שמן קיק, מה לא…
אבל הזמן עבר, השבוע נגמר, ולידה אין.

הבנו שאת הלידה הזאת נאלץ לעבור בבית חולים.

אחרי שגמרנו להזיל דמעות על הפיתול הלא צפוי בתסריט החלטנו לנסות לשפר אותו כמה שאפשר וביקשנו משרהלה ללוות אותנו ללידה בבית החולים.


עוד מעט

את הצירים הראשונים בלידה הקודמת חוויתי בחדר הלידה כשגופי עמוס במכשירים ומלא בחומרים זרים. תהיתי איך זה צירים שמגיעים לבד. איך זה מרגיש כשהם מתחילים פתאום. מתי מבינים שזה זה.
כל מיחוש קטן בין הצוואר לברכיים נחשד כציר. בדקתי אם הופעתו מתואמת עם ההתכווצויות שהרגשתי כבר כמה שבועות וניסיתי לתאר לעצמי כמו מה זה מרגיש – כדי שאני אדע ואזכור לפעם הבאה.
משעשע להקשיב כך לגוף. כל כאב קטן מקבל תשומת לב, ליטופים וכותרות. פתאום כואב "כאילו אכלתי מהר מדי", אחר כך יש "כאב מחזור, אבל למעלה", ולפעמים כואב "כאילו הבטן שלי נתפסה בין דלתות המעלית". כשמחפשים מוצאים, אבל לא בהכרח את מה שרוצים למצוא.


הקרנבל מתחיל

ביום שני נראה היה שזה מגיע.
מהצהרים באו והלכו כאבי מחזור מציקים כאלה.
לא מספיק חזקים בשביל לקרוא ליובל הביתה, לא מספיק צפופים בשביל להתרגש, לא מספיק חלשים בשביל להתעלם.
הייתי עם אור, והיא, מלאכית שרואה פנימה, הבינה מה המצב.
פעם אחת כשקפץ עלי ציר ואני התחלתי לנהום – היא התחילה ללטף לי את הפנים ברכות. מאוחר יותר כשציר אחר גרם לי לעמוד על שש היא עזבה את הצעצועים שלה, באה אלי והתחילה לעסות לי את תחתית הגב.

בערב יובל חזר הביתה והצירים התחילו להופיע במרווחים נראים לעין. קטנים וחמודים.
בין ציר לציר אכלנו ארוחת ערב, אפינו עוגת יומולדת לפיץ, שמחנו שאנחנו שם והם (הצירים) איתנו.
שרהלה באה לבקר ואמרה שכדאי שנלך לישון.
יובל הלך למיטה ואני הלכתי "לגמור משהו קטן במחשב".
כשקמתי ממנו הצירים כבר לא אפשרו לי לישון.
התפתלתי במיטה, שוכבת, כורעת, מתנדנדת, ואור מחתה מתוך שינה כנגד השמיכה המתנפנפת.
מה כל האנשים האלה עושים במיטה שלי?
אור פרצה בבכי בכל פעם שניסינו להעביר אותה למיטה אחרת.

ויתרתי.


יום שלישי

בבוקר שלחנו את אור לסבתא ואת יובל למיטה של אור. אני צריכה מרחב בשביל הצירים שלי.
נפלתי לשינה קצרה והזויה.
פקחתי עיניים וראיתי את שרהלה.
אין טעם לבדוק אותי, אני עוד רחוקה.
טוב שהלידה מתפתחת לאט, היא אמרה.
טלטלות חזקות לא טובות לרחם המצולק שלי, חשבתי. ניקח את זה לאט.

שרהלה הלכה ויובל ואני מצאנו עצמנו לבד בבית, "בצימר הכפרי שלנו", תוהים מה עשינו פעם לפני שהיתה לנו אור. כנראה ששום דבר.
יום בטלה, מקלחות ונענועי אגן.

במשך כל היום הצירים באו והלכו בתדירות משתנה עד שבערב, בזמן טיול בשכונה, עם צירים יפים וסדירים בתדירות גבוהה יחסית – הבנתי.

הבנתי מה קורה, כשהצירים נעלמו מיד עם שיחת הטלפון לשרהלה שתבוא.
זה הכל בראש. הצירים לא מסתדרים כי הם יביאו אותנו לבית חולים ואני אולי מבינה שבית החולים הוא שלב הכרחי בדרך ללידה הזאת – אבל לא ממש מקבלת את זה. יש אצלי מריבות פנימיות שבכלל לא הייתי מודעת אליהן…

אז עכשיו אני כן מודעת ויש לי פתיחה של 3 ס"מ בלבד. מה לעשות עם זה?

כמה שעות מאוחר יותר, כשיום שלישי הפך לרביעי,החלטנו לעבור לבית החולים כדי שיפסיק להוות איום, וגם בשביל לשנות מקום ואולי גם מזל.


הפרק ההזוי

אם יש מצב שלא כדאי להגיע בו למיון יולדות זה עם צירים כואבים.

המיילדת שקיבלה אותי ב"לניאדו" היתה נחמדה ומתחשבת. הרופא, לעומתה, איך לומר בעדינות… היה בהמה מטומטמת.
הוא ניסה לתחקר אותי אבל לא ממש ידע מה לשאול. אני מצידי תרמתי שפע מידע, בעיקר על ההריון.
הוא לא הצליח להבין למה לא קבעתי תור לניתוח (!!).
הוא רצה לעשות לי שוב את כל הבדיקות שהמילדת בדיוק גמרה לעשות לי, סתם ככה, להנאתו.
אני הסתכלתי מסביב וחיפשתי מצלמה נסתרת.

אחר כך אמר עוד כמה משפטים סתומים כרוצה לומר "בואי נעשה לך הערכת משקל באולטרסאונד".
אבל טיפשוני, אתה לא יודע איך!

אחרי שהתמרח לי כמה דק' על הבטן עם המתמר והג'ל ביקשתי לרדת מהמיטה כדי לקבל ציר.
הוא שוב לא הבין (מה עושה אצלו אישה בצירים? ואיך הוא יכול לבדוק אותי ככה כשאני יורדת לו מהמיטה באמצע?). אבל אני כבר לא ציפיתי שיבין. לא נהוג לאלף עגלים.
אחרי כמה דק' נוספות הוא הפסיק לנסות והכריז שאי אפשר לעשות הערכת משקל בשבוע כזה.
כמובן.

האם מופע האימים של ד"ר טמבל הסתיים?
עוד לא ראיתי כלום…

כשהוא ישוב מאחורי שולחן ואני נמרחת על אותו שולחן מהצד השני – בהתאם למצב הציר – הוא פירט באריכות את שלל הסכנות העומדות בפני אם אלד בלידה וגינלית, תוך שהוא ממציא נתונים ומפריז במספרים פי 100 בערך (במקרה ידעתי את הסטטיסטיקות מהבית). רע ומר יהיה גורלי אם לא אלך לניתוח.
הנהנתי ברחמים כשאני מתאפקת לא לצחוק לו בפרצוף (בכל זאת, אני צריכה את אישורו כדי להגיע לחדר הלידה שלהם), חיכיתי שיסיים ואמרתי לו: לא רוצה ניתוח.
מיד נשלחתי החוצה, אל הקור. 3 ס"מ זה לא מספיק.

את הצירים הבאים קיבלתי במקלחת שבחדר הקבלה, את אלה שאחריהם בהליכה מנומנמת ברחובות נתניה הקפואים ואת הכואבים ביותר – על כורסאות המתכת במסדרון הקבלה.

בינתיים העגל הלך לישון והעגלה שהחליפה אותו הסכימה להתעלל בי עוד קצת ואז להכניס אותי לחדר לידה.


הארץ המובטחת

לכאן רציתי להגיע.

לכאן?!? למה?

עומדת בחדר ומביטה סביבי. קטן הוא ודל הוא חדרי, אין בו מקלחת, ואין מקום ראוי למלווים העייפים שלי המיטה גבוהה ואי אפשר לרדת ולעלות כרצוני הצירים כואבים קשה לקבל אותם כך ובטח שלא לנוח

איך הלידה אמורה להתקדם עכשיו, כשהתנאים כל כך הורעו?

מחפשת תנוחה נוחה למנוחה ולא מוצאת. גם יובל ושרהלה מחפשים ולא מוצאים.
בינתיים אביגיל (המילדת והאגדה) ממששת את הבטן ופוסקת שאין פה 4 קילו.
חולפות להן כמה שעות סהרוריות בלי שינה של אף אחד מאיתנו, במהלכן הלילה הופך ליום, שבסופן אנחנו מבינים שאולי זה לא המקום ללדת.
הערכת משקל שעושה לי רופא אמיתי, הרופא האחראי, (מתחת ל 4 קילו אף היא) משכנעת אותנו סופית ללכת הביתה וללדת שם. אני חותמת ויתור וכולנו חוזרים הביתה לבוקר של יום חדש (יום רביעי).


תנו לי בבקשה מוזיקה של חוקן

יום רביעי עמד בסימן נסיונות זירוז ודחיפה של הלידה האיטית בתולדותי.
מדי פעם היתה שרהלה נותנת לי תרופה הומיאופתית או שיקוי מר שכבר הכרתי היטב. בהמשך היום ניסינו חוקן לזירוז, עשינו טיול ערב ארוך בשכונה, מדקרת מקסימה הגיעה הביתה, דקרה ועיסתה ולקראת לילה גם פקענו את המים.
והצירים? המשיכו להופיע בתדירויות משתנות אבל בחוזק הולך וגובר.
עוד בבוקר הצטרפה אלינו יעל. עכשיו היו לי 3 אנשים שונים להיתלות עליהם בזמן ציר (ועדיין – הכי אהבתי את החלון בחדר השינה).
הייתי חלשה ועייפה. לא היה לי כח וחשק לאכול וכל מה שרציתי היה לישון קצת.
לפעמים ניסיתי להתחכם ולנמנם בכריעה על הפוף אבל אז הייתי מתעוררת לתוך הציר עצמו כשאני לא מקבלת את פניו בתנוחה נוחה (עמידה) וזה כאב… כלכך כאב…
כל הלהטוטים שהזכרתי קודם, יחד עם הזמן (שהוא תרופה מצוינת בדרך כלל) הביאו את הפתיחה ל5-6 ס"מ.
איפה אני ואיפה פתיחה מלאה.

עם לילה הוחלט להיכנס לבריכה, למרות שזה מוקדם מדי. אולי הבריכה תיתן הקלה שתביא להתקדמות.
בינתיים הצירים הפכו לתותחים.

מסתובבת בבית ומיבבת "כואב לי".
נכנסת למים.
נעיםםםםם.

אבל אז הגיע ציר ואני כמו קרפיון שרודפים אחריו עם פטיש, מפרכסת לי במים ומחפשת מקום שזה כואב בו פחות (אין. כמה מאכזב לגלות).
הציר נגמר ואני שוקעת לי לתוך עילפון הזוי ומתעוררת כשהציר הבא מכה בי.
וכך שוב, ושוב, ושוב.
המון זמן לוקח כל הסיפור.
הצירים נדמים ארוכים ארוכים וההפסקות ביניהם מתוקות ומשכן לא ידוע כי אני לא שם בשביל לחוות אותן.
וזה כואב. כל כך כואב.
ובראש שלי רצה מחשבה – כמה חבל שיהיו לי רק שתי ילדות.
אני שואלת מה משך הצירים
דקה כל שתי דקות
אז ככה מרגיש נצח…

שרהלה ויעל יושבות ומסתכלות בי במבטים שאני לא מצליחה להבין. יובל מעולף על המיטה. ואני…. אני קרפיון.
מבקשת משרהלה אקמול. אין. אופטלגין? משהו? לא יפה. מה בסך הכל ביקשתי.

כבר חצות וזה נמשך יותר מדי זמן. שרהלה מקציבה לנו עוד שעה לנסות להתקדם. השעה עוברת. עוד חצי שעה זמן פציעות. בחוץ עומד כבר כמה שעות אמבולנס כונן. בחרנו להחזיק אחד כזה בזמן הצירים החזקים.
אני מסתכלת על השעון ומבינה כמה זמן עבר כבר. הרבה זמן.
כמה דק' לפני תום ההארכה אני מבקשת משרהלה לבדוק מה המצב. נשבר לי.
שרהלה בודקת ומודיעה בעצב שכלום לא זז.

זאת העיפות של החומר שלא נותנת לצירים לפתוח ולקדם. המצב לא ישתפר ואין טעם לחכות עם זה עוד.
מחליטים לעבור לבית חולים.


בטוסיק של האמבולנס

אלונקה על הרצפה
אני יושבת על ספסל ליד
מנסה לטלטל את הכאב מצד לצד וגם למעלה אבל התקרה נמוכה.
הנהג מסתכל עלי יותר מאשר על הכביש והנוף עובר מהר מהר כשאנחנו טסים בכל הרמזורים האדומים
באיזו מהירות אתה נוסע?
160. לנסוע יותר מהר?
לא!!!!!!!!!!


כניסת VIP

חידה במתמטיקה: אמבולנס נוסע במהירות 160 קמ"ש מפרדס חנה לנתניה.
שרהלה יוצאת 2 דק' אחריו במהירות 70 קמ"ש ומגיעה 5 דק' אחריו.
האם המפה משקרת או שיש לשרהלה מג'יק סטיק?

בלניאדו ידעו שאנחנו מגיעים ושאנחנו להוטים אחרי האפידורל שלהם ולכן נכנסנו ישר לחדר לידה, בלי כל בלבולי המח של "חדר קבלה".
2 מילדות ורופא אחד הפשיטו, הלבישו, דקרו, לקחו דם, נתנו אינפוזיה והשתדלו מאוד שהכל ילך הכי מהר שאפשר.
שרהלה ישבה על האינפוזיה כדי להאיץ תהליכים. יובל רץ עם בדיקת הדם למעבדה.
20 דק' אחרי הכניסה הדרמטית שלי בנסיעה מטורפת על כסא גלגלים למיון יולדות כבר הרגשתי את האפידורל הקריר מטייל לי במורד הגב.
עוד כמה דק' עוברות
ושלווה…


רופאים עליך שמשון

יום חמישי, 3 בבוקר, אני כבר קיבלתי את המנה שלי ויש לי חיוך רגוע וקצת מסטול. שני רופאים באים לקשקש לי. החדר מלא באנשים (המלווים שלי, רופאים, אולי גם מילדת או שתיים).
האפידורל הביא להאטות בדופק ויש איומים בניתוח.
לרגע אני רואה לנגד עיני את המדרון החלקלק, אבל לא עברנו את מה שעברנו כדי לגמור בחדר ניתוח. מוחקת את האפשרות.
אנחנו נותנים לרופאים לגמור ללהג, מחכים שכל הצוות המקומי יתפזר והולכים לישון.
כמעט כולנו.

אני אוספת את כל החוטים והצנרת, מתגלגלת על הצד ושוקעת בשינה מעולפת.
יובל מתכרבל לצידי ("עם בגדים מהבית" תאמר כמה שעות אח"כ, בזעזוע, מישהי מקומית) ושרהלה נשארת לשמור על המוניטור.

אחרי 3 שעות מתעוררת לתוך המולה. שוב רופאים.
יש פתיחה מלאה.
רופאים הולכים.


נו, רדי

עכשיו רק צריך שהיא תרד.

אוסרים עלי לאכול כי אני עם פוטנציאל גבוה (מבחינתם) להגיע לחדר ניתוח.
אני לא מתכוונת להגיע לחדר ניתוח. מצד שני אני רעבה. מזל שיש לי הרבה מלווים, הם יכולים להסתיר אותי כשאני אוכלת.

רונית המילדת מכירה את הפרוטוקולים ויודעת שאחרי 3 שעות בפתיחה מלאה יתחילו להתערב לי ולכן אחרי שעתיים וחצי היא בודקת אותי ו"מתקנת" את הפתיחה ל 9.5 ס"מ .
תודה רונית.

אחרי תקופת מנוחה קצרה אני חוזרת למשחק ומתחילה לפעול לקידום הלידה שלי.
מסתבר שאפידורל וצנרת (הו כמה צנרת…) זאת לא השורה התחתונה. זה לא "מעכשיו על הגב ולחכות שהדברים יקרו לבד".
למרבה המזל קיבלתי "אפידורל טוב". הוא משתיק את הכאב אבל משאיר את הרגלים מתפקדות לגמרי.
יוצאת מתנוחת הג'וק ההפוך לשלל תנוחות אנכיות על המיטה ולידה כשמלווי מזיזים את כל הצינורות והחוטים שמחברים אותי לשקיות ולמכשירים המצפצפים – כמו שושבינות שנושאות את שובל שמלת הכלה.

אין מה להגיד. בית חולים זה לא בית.
בבית זה את והכאב שלך (והמלווים שלך, האמבטיה שלך, הבריכה שלך, הדיסקים שלך והמטבח עם כל הטוב שבו) וזהו,
אבל מרגע שהגעת לבית החולים את מקבלת תפריט-עצום-של-התערבויות-הושט-היד-וגע-בם-הכל-כלול!
כבר לקחנו אפידורל למנה ראשונה ועוד מעט נקבל אחד נוסף למנה עיקרית (היה לנו טעים). עם המאזטים קיבלנו חומר עם שם מצחיק לריכוך צוואר הרחם (אנחנו חשדנים, מסרבים לכל הצעה בהתחלה אבל אחר כך מתרצים וטועמים). עכשיו מציעים לנו מנת ביניים של פיטוצין כדי להוריד את הסרבנית.
פיטוצין אני לא אוהבת. בפעם הקודמת הוא לקח אותי לחדר ניתוח. מנענעת את הראש מצד לצד בכעס. לא לא לא.
את לא מבינה, מסבירים לי, אז זה היה כמו 3 מנות של חמין ועכשיו זה יותר כמו שעועית מוקפצת. פיטוצין פיצי.
נו טוב.
בינתיים התווספו לחשבון מים מקוניאלים ולכן נקבל שאיבות נוזלים ביציאה על חשבון הבית.

עוברות שעות ומגיע הצורך הזה ללחוץ ואני יודעת בבירור שאין מה. הגוף שלי מתעתע בי.
אבל הלחץ… הלחץ… ופיץ עוד גבוהה…


הנה

רונית מעודדת אותי ללחוץ,
אני יודעת שצריך דווקא להרפות
ומיטת הרובוטריק עולה ויורדת
ואני לפניה ומצדדיה
ומולה
וצומח לו מוט תליה מעליה
ואני עומדת ונתלית
ולוחצת.

מה קורה עם פיץ?
מכניסה אצבע והיא נתקלת מיד במשהו רטוב וחלק
אני מופתעת
ואומרת ליובל שיש לנו ילדה קרחת.

רונית מבקשת שאעלה למיטה
ואני ממושמעת
רוצה לספק לה תנאים טובים לקבל את הנסיכה ולשאוב את מה שצריך.

תלחצי
לוחצת
תלחצי!
לוחצת
תלחצי!!
לוחצת!

מאי שם צצה מולי מראה גדולה ואני רואה את הראש נדחף החוצה במהירות (וקורע אותי מקצה לקצה)
הנה הוא יוצא
ורונית שואבת לה נוזלים מהריאות
עוד לחיצונת והצלופחית נורית החוצה
אחרי רגע קטן היא עלי, מהבילה ורכה.
מנגבים ומשפשפים אבל אין בכי
לוקחים אותה ממני לאזור מואר יותר לעוד שאיבות, שפשופים ופיתולים.

אחרי רגע היא כבר לא שם. היא לא נושמת טוב ומעבירים אותה לפגיה.

אני גומרת את הלידה, שוב, בבטן ריקה וזרועות ריקות, שוכבת על הגב מחכה שיתפרו אותי.


סוף

אבל לא.
זה לא נגמר עצוב כמו בלידה הראשונה.
בזמן שחיברו לי את כל הקרעים לא היה לי אכפת.
לא איכפת שנקרעתי חזק
לא נורא שהתינוקת לא איתי כרגע
לא נורא שבמקום לידה טבעית, בבית, יצא שילדתי מצונרת בבית חולים.

כי כמעט כל מה שקרה קרה בגללי. לא נגררתי, לא הייתי פאסיבית, לא נתתי לרופאים "לילד אותי", ללדת במקומי. ילדתי בעצמי.
הצלחתי ללדת בלידה וגינלית
ולא נתתי לאף רופא להפריע לי בדרך.

יובל אמר לי פעם שאם גברים היו צריכים ללדת האנושות היתה נכחדת.

גברים מוצאים לעצמם דרכים להוכיח שהם יכולים
טירונות של סיירת או שייטת, קורס כזה או אחר
ואנחנו מסתכלות בהערכה וחלקנו רוצות גם
להוכיח לעצמנו שגם אנחנו יכולות
אבל אנחנו יכולות, ויותר מזה
אחרי הלידה הזאת אני יודעת שאין עלי ושאני מסוגלת לכל
ואני לא צריכה רקע לסמל על הכומתה או תג או סיכה
יש לי את נטע בתור הוכחה.

נטע בת שניה אחת

ד' טבת התשס"ה , 16.12.2004 , 13:56 3720 גר'.

נטע בת כמה ימים (ילידת דצמבר. מה זה העירום הזה?)

נטע הקטנטנה בתנוחה לא אופיינית - לבושה

הגב