יום שני, 02 יולי, 2007, 00:27

השליש הרביעי של ההריון

עכשיו זה מתבהר לי.
4 שלישים יש להריון:
שליש ראשון זה השליש עם הבחילות.
שליש שני זה השליש המגניב – כבר אין בחילות ועדיין לא צריך מנוף בשביל לקום מהכורסא (ימי טרום הלוויתן).
השליש השלישי זה השליש של הצרבות, הצרצורים, הציפיה (כל הדברים שמתחילים בצד"י).
השליש הרביעי הוא זה שאחרי הלידה. השליש הקשה.

יש טענות שההריון האנושי היה אמור להימשך שנה אבל בגלל שעם הזמן (עם התפתחות המין האנושי) הראש של התינוק גדל והאגן של האם קטן – זה הפך לא אפשרי לבשל את התינוק עד הסוף בבטן. לכן הוא יוצא לא לגמרי עשוי.
הוא נושם ואוכל ומשתין אבל… תשוו אותו לגדי ותבינו שתינוק אנושי הוא לגמרי סושי.
(בעצם זה כמו ההבדל בין גוזל ואפרוח).


פיצקית כזאת (כבר קצת פחות פיצקית), כאילו שבירה (אבל קשוחה, בכ"ז – ילדה שלישית), לא יכולה להזיז את עצמה או להחזיק את הראש, נרגעת במגע גוף אל גוף, אוהבת להיות ערה על הרגליים של אבא או הבטן של אמא, אוהבת לישון ורצוי בתנועה. ואני יודעת שהיא לא יכולה בלעדי.

אני יכולה ללכת לישון או להתקלח ולהשאיר אותה על אבא שלה והיא יכולה לא להזדקק לי 10 דק' או שעה אבל היא יכולה גם לרצות אותי דקה אחרי.
שכחתי כבר איך זה להיות ללא תחליף.
עכשיו אני נזכרת.

זאת חתיכת אחריות להיות ללא תחליף.
זה אומר שאני צמודה אליה, לא משנה מה, במשך כמה חודשים.
זה אומר שהיא לא יכולה בלעדי ובעיקר – אני לא יכולה בלעדיה.
לא יכולה לתכנן תכניות בלעדיה, לא יכולה להניח שהידיים שלי פנויות – יכולה רק לקוות, לא יכולה לקחת חופש מהכל, לא יכולה.
לא רוצה.


זה השליש הרביעי של ההריון. השליש החיצוני, השליש התובעני.
כמה קילוגרמים שצמודים אליך, לפעמים מלפנים, לפעמים מאחור, לפעמים מהצד, לפעמים דורשים גם ידיים, לפעמים איברים אחרים.
היא כבר לא יושבת על השלפוחית ולא על הקיבה אבל היא בהחלט משפיעה על היכולת לאכול ועל האפשרות ללכת לשירותים.
אי אפשר לרוץ איתה או לקפוץ איתה כמו כשהיתה בבטן, לפעמים צריך להפסיק הכל בשביל להרגיע אותה, צריך להחליף לה ולהאכיל אותה אבל יש בונוס:
אם ממש מתרכזים אפשר לראות אותה גדלה מול העיניים.


ושלא ישתמע כאילו קשה.
לא קשה (אני רק מחכה שהגיברת תלמד לינוק בשכיבה בשעות השינה המקובלות ואז אני לגמרי מסודרת ואין לי טענות על כלום לאפאחד).
אמר לי היום מישהו – "מאז שילדת אני כל הזמן רואה אותך לבד עם הילדות. יובל משחק אותה שיח, הא?" אז זהו, שלא.
מבחינת יובל – אני את הדבר הגדול שלי עשיתי ועכשיו אני צריכה לנוח. זה אומר בפועל שחוץ מלהיות הכל בשביל קשת (ולהכין אוכל מעת לעת) אני לא עושה כלום.
הגמדים הקטנים (עם הכאפיה 🙂 ) מנקים ומסדרים. הבית מעולם לא היה כלכך מתוקתק (פרט לשבועות האחרונים של ההריון שגם אז לא עשיתי כלום).
וכשאני לוקחת את הבנות לבדי והולכת למקומות אחרים הוא מתישב מול המחשב בשביל לפרנס אותנו.

(אני כזאת בת מזל…)


יש איזה קטע כזה, לאחרונה (אולי לא רק לאחרונה) שנשים מפורסמות (לרב כאלה שפרסומן קשור איכשהו להיקף המותנים שלהן) חוזרות לגי'נס שלהן (‎או לדוגמנות של בגדי ים ) בערך רבע שעה אחרי הלידה.
אני לא אתלנקק עכשיו לדיון ההוא על "כוסיפיקַציה" ולא אגיד מילה רעה על נשים שבחרו לרזות מתישהו באמצע החיים. אני מקווה שלרובן זה הגיע עם איזשהו שינוי מהותי באורח החיים ושהרזון שלהן מעיד על בריאות ולא על הרעבה עצמית או דיאטה של דיאט קולה והירואין,
אני גם לא אביא תמונה של גלית גוטמן שפעם היתה אישה יפה והיום המראה שלה גורם לי חשק עז להושיב אותה לשולחן ולהאכיל אותה (או להקיא, מה שיבוא קודם). לטעמי מי שחושב שהיא סקסית הוא נקרופיל.
אבל יש לי תהיות בעניין.

כי יש איזו ציפיה כזאת שנשים אחרי לידה (שבוע או 10 שנים אחרי) יראו כאילו הן לא ילדו.
כאילו לא עברו עליהן 9 חודשים בהן הטוסיק הגדיל את עצמו כדי לתת משקל נגד לבטן,
כאילו הירכיים לא אספו שומן בשביל רזרבות לימים התובעניים שאחרי הלידה,
כאילו הגוף לא עבר טלטלה רצינית עם המון שינויים נלוים בחילוף החומרים ובעוד תחומים,
כאילו מדובר באיזה תיק עם כיסים שאפשר לקפל פנימה כשהם מתרוקנים.


הנה אמא אחת שנתקלתי בה היום. ז"א – בבלוג שלה.
עוד לא קראתי את סיפור הלידה אבל כן הספקתי להסתכל בתמונות.
תסתכלו בעצמכם על התמונות שלה, 10 ימים אחרי לידה.
כמובן שאיך שרואים אותה ישר מתחילים (מתחילות) להתגונן. כי זה לא פייר התמונות האלה.
אז קודם כל – בטן כמו שלה לא היתה לי גם בכיתה ו'.
דבר שני – גם אני 10 ימים אחרי לידה (ממש היום) וגם לי יש בדיוק את אותה הכרס המפוארת שהיתה לי לפני תחילת ההריון. אז שלא תשוויץ זאתי.


אני רוצה לצאת בקריאה לכל האימהות, הטריות והותיקות:
עשיתן משהו גדול. אתן לא אותו הדבר.
הגוף שלכן צריך לגדול כדי להכיל את הלב שהתרחב וגדל.
אתן מקור של שפע, יש לכן יכולת מוכחת להביא חיים,
יש לכן יכולת להפוך יצור מיקרוסקופי שהוא בעיקר פוטנציאל לתינוק בן חצי שנה שכל כולו מהגוף שלכן,
זה קסם שלא יאומן!
נערות בנות 16 עם בטן שטוחה ללא סימני מתיחה (סימני מתיחה? מדליות!) הן לא תחרות. הן בוסר, אתן פרי בשל.
השאריות האלה שנשארות אצלכן בגוף אחרי הן רק תזכורות למי ששכח – אתן קוסמות!

13 Comments

  • נעמה הגיב:

    כנראה שפשוט צריך לבקש. הלילה נכנסתי למיטה ב1 ויצאתי ממנה ב10. הצליחה לינוק בשכיבה!

  • מיכל הגיב:

    נעמה. אני מכירה ואוהבת אותך מהפורום. אבל הבלוג הזה הוא הרבה מעבר למה שאפשר להכיר ולאהוב בפורום. הוא כלכך כלכך כלכך יפה ואנושי ומצחיק ומרחיב לב. הוא כלכך את. אני עוקבת אחריו בצללים ונהנית כבר לא מעט זמן. הפוסט הזה עשה לי כזה טוב בלב, שלא יכולתי להשאר בצללים, והייתי חייבת לצאת ולומר תודה. תודה על שכתבת הכי נכון ואמיתי שאפשר. על שהארת את התקופה הקשה והנפלאה הזו של אחרי הלידה באור הקשה והנפלא ששייך אליה (אם תסכימי – אני רוצה לשמור את הפוסט הזה במועדפים, ולשלוח לכל אחת שרק עכשיו ילדה, ולא מבינה מה קורה סביבה. כי זה מה שקורה סביבה) ואני לגמרי מסכימה עם המסקנות שלך בנושא הכוסיפיקציה (יפה שניקדת ;-)ומשתדלת לזכור ולהפנים. תודה תודה. מיכל (miti)

  • כפיר הגיב:

    עברתי על התמונות של הבלוגרית שצירפת (לגבי קריאת הכתוב – לא צריך להיסחף! זה באנגלית ובלי ניקוד…). מעבר לעובדה שעושה רושם שהיא נורא ענייה (יש לה כנראה רק כסף לחצי חולצה בכל פעם) נראה במבט על שהיא חיפשה תירוץ לשים המון תמונות שלה ולהראות כמה שהיא כוסית – ההריון, הבעל, הילדה – לא חשובה הסיבה, העיקר שהיא התוצאה.

    יכול להיות שאני חוטא לה חטא איום ונורא ובעצם מסתתרת שם נפש של משוררת מאחורי חולצות הבטן, אבל איכשהו זה נראה יותר מזכיר את אתר הבית של תכנית "הדוגמניות" מאשר בלוג אמהות.

  • שרית הגיב:

    יש לך כשרון גדול להגיד את הדברים הנכונים והחכמים בצורה משעשעת, את יודעת? עוד הרבה להגיד, אבל יש לי הזדמנות פז שלא תשוב להתקלח (כולל חפיפת ראש!)

  • שרה הגיב:

    טוב, לכל המשתלחים בבלוג של ג'ינג'י שהם לא קראו – אין ספק שזה רק השוקולד והסטייקים מדברים מגרונכם. אישית, אני, הבטן ןהפולקעס שלי בצד שלכם, כמןבן, אבל אתם – אם תדברו ככה על הפרסומת החיה הזאת לאוכל טבעוני, חיים בריאים ולידה ביתית-טבעית-עצמית ללא כאבים מתוך אקסטאזה (טוב, אם קוראים את האותיות הקטנות – לא לגמרי ללא כאבים, אבל כנראה בזכות הטבעונות שוכחים את הכאבים לגמרי עד הלידה הבאה) – לא יגרשו אתכם מ"באופן טבעי"?

    • נעמה הגיב:

      זה לא רק השוקולד והסטייקים. גם הגלידה והלחם עם החמאה עושים קול שני ומוחאים כפיים.

      בכל אישה מתחבאת מכשפה קטנה (או גדולה) והיא שונאת באופן אוטומטי כל מי שלובשת מכנסיים במידה 36 ומטה (זאת קונה בגדים בחנויות ילדים, כנראה).

      • שרה הגיב:

        אה, אצלי היא לא מתחבאת… אבל למרות זאת, היות ומההריון הזה אני ממש לא נהנית, זה נחמד לקרוא בלוגים כאלה. לא שזה עושה לי חשק להפסיק לאכול בשר ושוקולד, ללדת חמישה ילדים ולקפץ כעז הרים בנחלים בחודש שמיני בתקווה שזה יהפוך אותי לבלונדינית, ולא שאני הולכת לנסות להפוך לבת 16 אחרי ההריון (למרות שאולי אילו הייתי כוסייה בגיל 16 והיה לי למה להתגעגע הייתי מדברת אחרת), אבל זה נותן שמץ של תקווה שאין מניעה פיזיולוגית תאורטית שאחרי הלידה (שבוע או שנה – יותר קרוב לוודאי ששנה) יחזור אלי הגוף שלי ואני אהיה שוב שמנמונת אבל בכושר, כמו שאני כמעט מוכנה להשבע שהייתי לפני הרבה פחות מעשרים שנה…

  • עינבל הגיב:

    אהבתי את הפוסט הזה. תודה כל מילה-במקום.

  • נונה הגיב:

    תענוג לקרוא אותך. לגזור ולתלות על המקרר. מתגעגעת

  • מיכל הגיב:

    יומיים אחרי הלידה עמדתי מול המראה והתמוגגתי, חשבתי לעצמי שעם הבטן העגולה והירכיים המלאות יכולתי לככב בתמונות של של גדולי הציירים של פעם (אני אחרי לידה אני לא זוכרת עכשיו איך קוראים להם).

הגב