יום חמישי, 31 אוקטובר, 2019, 22:26

האלווין 2019

"אמא, אפשר שמחר מורגן וגאווין ישארו פה לישון אחרי אירועי האלוווין?"
"בטח"

"אמא, אפשר שקלואי ודלייני ישארו פה לישון מחר בלילה?"
"אפשר"

לא, למה שתהיה לי בעיה עם זה שבנוסף לרביעיה שלי, שתהיה מוצפת בסוכר וצבעי מאכל ותרוץ במעגלים רעשניים עד אמצע הלילה, יהיו פה עוד רביעיית בני נוער במצב דומה. אחרי הכל, הן כולן צריכות לקום למחרת לבית הספר. זאת לא בעיה שלי, זאת בעיה שלהן. אני חושבת….

"אמא"
היא אומרת ומסתכלת על קופסת הממתקים שקניתי לחלוקה מחר
"חשבתי"
(מעניין מה חשבת. זה בטח קשור לשוקולד…)
"יש במכולת קופסאות של ממתקים להאלווין"
(מישהי תפסה שכל והבינה שאת השוקולד שלך עדיף לקנות בעצמך ולא לקושש מידי זרים כי לכי תדעי מה מציעים לך, אולי זה לא מה שאת אוהבת?)
"אז חשבתי שאולי תקני לי ולקלואי קופסא כזאת במקום שנלך לעשות טריק אור טריט"
(אה, התכוונתי שתקני בעצמך, לא שתבקשי ממני לקנות לך).

לא סתם קניתי את הקופסא ברגע האחרון. אני קונה את הדברים השווים ואם אקנה מראש גם אוכל מראש. יוצא שיש לי פחות מ24 שעות להסתובב סביב קופסא חתומה ונראה לי שאני יכולה להתמודד עם המשימה הזאת.
ומה שנחמד זה שבימים שאחרי האלווין אפשר למצוא את הקופסאות הללו, שמכילות גרסאות זעירות, עם יחס בלתי סביר בין כמות השוקולד לכמות העטיפות, של חטיפי השוקולד הכי שווים (וגם הכי גרועים. והכל במונחים צפון אמריקאים שזאת סקלה אחרת, שלא יכולה לעמוד בשום צורה ליד חטיפי עלית), וכל זה בחצי או שליש מחיר. כאילו שוקולד מפסיק להיות שוקולד בגלל שהתחלף התאריך. אותו הסיפור עם יום אחרי וואלנטיינ'ז דיי. אם זה עטוף בעטיפה אדומה ויש על זה ציור של לב, תוכלי לקנות את זה במחירי רצפה.
לא מתלוננת.
רק מקווה להגיע לעיר בימים הקרובים…

יום לפני האלווין, אפשר לומר ערב חג (אבל אין צורך. כי זה כבר שבוע שיש אירועי האלווין. זה לא כזה קשיח, העניין הזה עם התאריך) היה לנו אימון שיגרתי של רולר דרבי. שגרתי מבחינת התוכן אבל לא מבחינת הצורה. אני חושבת שזה בגלל שאיב, המאמנת, היתה חולה שבוע קודם כשהיה לנו משחק ידידות האלוויני עם הקבוצה מהעיר הסמוכה. אז היא לא שיחקה ולא התאפרה באיפור הפנים המלא שלה כמו שהיא אוהבת. כן, היא מאלו שאוהבות את האלווין, אפילו שם הדרבי שלה קשור. אז איב באה עם איפור מושקע ואחרות הגיעו עם תחפושות מושקעות ואיפורים ועניינים. בנות התאמצו ובאו חגיגיות.
ומה נעמה עשתה? נעמה גרבה גרביים צבעוניים במקום האפור הרגיל שלה.
כזאת אני, משקיענית.

שלישית מהסוף, בגרביים חגיגיים, אני

אני מניחה שזה נראה מוזר, כל החולצות הארוכות הללו. אחרי הכל אנחנו זזות ומתחממות אבל מסתבר שדבר נורא קרה בחטיבת הביניים טרפלגר, שבאולם הספורט שלה אנחנו מתאמנות. משהו התקלקל במערכת החימום בתחילת החודש ואי אפשר יהיה לתקן את זה לפני האביב. אז מילא את נוטלת ידייך במים קרים אחרי שעשית פיפי אבל הבנין כולו לא מחומם. כן, אפשר להרגיש חום מסוים כשנכנסות לבנין (הענק והמכוער, אם יורשה לי להביע דעה. נראה כמו בית כלא) אבל כל זה הודות למאות תלמידים ותלמידות שגופם פלט בו חום כל היום וגם שבעה (שבעה!) מפזרי חום שמחממים את כל הבנין. מעניין באילו כיתות ממקמים אותם והאם יש הגרלה בתחילת כל יום כדי לקבוע את זה או שזה תלוי ביחסים עם איש התחזוקה. ועוד לא נובמבר, אז איך אומרים, שיהיה להם בהצלחה בינואר.
באולם הספורט בו אנחנו מתאמנות היה מינוס שבע הבוקר. לא יודעת כמה עכשיו. קר. קר מאוד. אז הז'קטים עולים ויורדים מגופינו ואיב מקפידה שיהיו כמה שפחות נשים נייחות, גם אם הכוונה המקורית היתה שחצי יתרגלו וחצי יתבוננו וילמדו.


באימון החגיגי עבדנו בצוותים בגדלים משתנים על שלל מיומנויות הגנה ותקיפה ואני מצאתי עצמי, לא אחת, תוהה מי איתי ומי נגדי. זה די חשוב לדעת מי איתך ומי נגדך, את לא רוצה להתאמץ לחסום מישהי ולגלות שזאת הג'אמרית שלך. קרה לחברה שלי פעם. לא נעים.
(מקובל להחזיק תמיד גופיה לבנה וגופיה שחורה בתיק האימונים כך שתמיד אפשר להתחלק לקבוצות למשחק אימון של קבוצה שחורה נגד קבוצה לבנה ואת יודעת בדיוק מי איתך ומי נגדך. אבל היום לא יום ככל הימים).
האלווין היום, והכל צבעוני ורועש, אז מצאתי עצמי נותנת בהן סימנים וממלמלת לעצמי: אלויס דיפנס, ספיידרמן אופנס. אני לא יודעת אם היא היתה ממש אלויס אבל זה השם הכי טוב שמצאתי לחליפה אדומה צמודה מבריקה עם פרנזים לבנים משתלשלים ומתנדנדים מכל יד, חזה או רגל.
"ספיידרמן?!" היא אומרת לי במבט מזועזע.
ואני מסתכלת עליה, עכביש ענקי, ע-נ-ק-י, וגם שעיר מחבק לה את הקסדה ומאיים לקפוץ עלי, או ליפול על המסלול אם תיקח פניה חדה (שזה יותר מפחיד. אפשר להתרסק מזה) ואז מורידה את המבט אל הפרצוף ושם, המון צבע. ואני מנסה שוב.
"ג'וקר?!"
נראה שהנחתי את דעתה של טינה. אפשר להמשיך להתאמן.

הטמפרטורות צנחו לאחרונה. בדיוק בזמן בשביל שסיבוב איסוף הממתקים יהיה קשה עבור ההורים המלווים העטופים היטב כמו גם עבור הילדים המחופשים בתחפושת שהיא תמיד קלה מדי. כל מה שהוא פחות מחליפת שלג הוא קל מדי. ולפעמים גם יורד גשם להגברת הכיף.
היה בוקר אחד שבו טל וקשת התעכבו מאחור ולא הלכו לבית הספר לפני שהתעוררתי כמו שאני תמיד מקווה ומצפה שיקרה. היה להן קר.
נו במת. מינוס שבע, מה קר.
מינוס שבע?
שולפת מהמחסן ארגזים על ארגזים של מעילי חורף. עוצרת בארבעה כי אין לי כח ליותר מזה, מוציאה כמה פריטים פחות או יותר בגודל בסדר, כפפות לא תואמות מהסלסלה בכניסה, כובע ואודרוב, צאו לדרך.


אחר הצהריים. טל וקשת בחזרה בבית. אבל התחמם, יש איזה שתי מעלות. אז טל בא ככה ערום, בלי שום פריט מציוד הבוקר.
למחרת שלחתי אותו בלי מעיל כי המעיל בבית הספר ואני לא הולכת לחפש עוד אחד עכשיו (בחורף יש לי עבורו לפחות שני סטים בבית. אבל עוד לא חורף). בסוף היום באתי לאסוף אותו ומצאתי אותו עולץ ומתרוצץ בחצר בית הספר, ללא שום מעיל.
"בוא" אמרתי לו ולקחתי אותו יד ביד פנימה. "בוא נחזיר קצת ציוד הבית"

בכניסה לכיתה יש להם מדף ארוך וחזק (ילדים נתלים עליו, והוא טרם נפל), תחת המדף ווים לתליית תיקים ועל המדף, בשעות היום, ציוד, ואחרי שעות הלימודים ציוד שנשכח.
לא היה קשה לזהות את הוו של טלי כי מעליו, על המדף, התגבהה ערימה עצומה.
אז מה היה לנו שם.
שלושה תיקי אוכל. שלושה! אחד מהיום, אחד מאתמול, ואחד משלשום. מלאים בקופסאות אוכל ריקות שאני לא מוצאת בארון כי הן בבית הספר. שניכנס פנימה ונחפש בקבוקי מים? כי בפעם האחרונה שעשינו את זה חזרנו הביתה עם שישה. שישה בקבוקי מים. ויש חמישה ימי לימודים בשבוע. אני לא הולכת לבדוק בקבוקי מים היום, תיקי אוכל זה מספיק. תחזיק את זה. הלאה.
מעיל גשם ומכנסי גשם שהבאתי לכאן לפני כמה שבועות כדי שלא תירטב עד העצם בהפסקות בימים גשומים. הפעם היחידה בה טל השתמש בהם היתה כשהלבשתי לו אותם בבית ושלחתי אותו לפעילות קטיף תפוחים ביום רטוב. מאז הם על המדף. נראה לי שאפשר להחזיר אותם הביתה. נמשיך.
מעיל חורף מאתמול. מכנסי שלג מאתמול. שתי כפפות שונות מאתמול. זוג כפפות תואמות – נראה לי שזה לא שלנו, זה יכול להיות שלנו, נשאיר את זה כאן. כובע מאתמול. עוד כובע, ממתי הכובע הזה? הערימה שבידי מסתירה לי את הדרך. אני לוקחת הכל לאוטו. מחר נתחיל מחדש בתהליך ההגירה של ציוד החורף מהבית לבית הספר.

בבוקר האלווין יצאו כולן מהבית לפני שהתעוררנו. חלקן בשקט, חלקן בצעקות. אבל לא ראינו אף אחת מחופשת. אז ביקשנו מהגדולות שישלחו תמונות. נטע שלחה את זה:

נטע ומירנדה. אננס ותות

אז אמרתי לה, נטע, מתוקה שלי, אפשר אולי תמונה בפוקוס? באור? מחוץ לשירותים, או לפחות עם תאים סגורים? עם פרצוף? אני יודעת שזה מנוגד לכל כללי הסנאפצ'אט, שכידוע נכתבו בדם, אבל אולי בכל זאת?
אז קיבלתי את זה. התחלה של סלט פירות.

נו, היה קשה?

ועוד כמה תמונות לסיום, מהערב הקרררר בו אני ישבתי בבית ואכלתי ממתקים בזמן שהילדות שלי הסתובבו בחוץ. בחושך. בקור.

קשת.

אורקי עם חברים וחברות:

לא את כל התחפושות אני מזהה. במרכז – מורגן עטופה בשמיכה. זאת לא תחפושת, פשוט קר לה. לצדה נוסע בזמן עם מכשיר שהיה שווה צילום משלו. אבל לא קיבל.

והנה אורקי.

מה עם טל? אין תמונה של טל. לא ראיתי אותו בכלל עם התחפושת. אז אין. הוא עדיין מתוק אש.

הגב