שבת, 02 מאי, 2020, 20:21

טאקו-יאקי בכאילו

מזמן לא כתבתי.
ואת זה היא לא תקרא. כי היא כבר לא. הקוראת המתמידה, המגיבה באריכות. ככה היא היתה, יסודית ומשקיענית, מקדישה תועפות זמן לעזרה לזרות גמורות. קל וחומר להגיב לחברות. וכשכתבתי דמיינתי אותה קוראת כי ידעתי שהיא קוראת.
כשאדם מת נוצרים סביבו גלי הדף של צער ששוטפים את המעגלים השונים אליהם השתייך ועליהם השפיע. זה תמיד עצוב. אבל בשמת היתה אישה שבמשך כמה עשורים היתה השראה, מורה ומקור תמיכה לאלפי נשים. היכולת שלה להקדיש זמן ותשומת לב לכל אמא במצוקה, קלה כחמורה, היתה נדירה ותמיד עוררה אצלי (ולא רק אצלי) התפעלות. היא השאירה אחריה ארכיון ענף של חומר כתוב שמכסה תחומים רבים ובהיותה כזה מאור גדול רבות מאתנו מרגישות כאילו העולם קצת החשיך פתאום.

והחייים נמשכים.

ככה אני כותבת (תמונה שצולמה לפני כמה ימים. אבל העיקרון דומה. אני כותבת כרגע ולא קוראת אז יש לי שתי ידיים על המקלדת):

חוץ מזה שאני יכולה להזיז רגליים כל הזמן ולפתח שרירי תחת, כשהמחשב שלי חושב לאט אני יכולה לעשות סיבוב מהיר החדר ולחזור. כיף.

אני יודעת מה את חושבת. איך היא עובדת בלי מגיני מרפקים. אבל כזאת אני, לוקחת סיכונים, חיה על הקצה.
את זה אני שומעת, המון.

הקטע הזה בשיר בו שוטף אותו גשם עושה לי צמרמורות וריגושים.

לפני כמה ימים בדמדומי שינה הציף אותי זיכרון טאקו-יאקי. אני תוהה אם כתבתי עליו בבלוג…
כן! כתבתי וזה בדיוק כמו שאני זוכרת! בשוליים של איזה שדה אורז, כשהתארחנו אצל משפחת אדאמס היפנית. איזו חוויה זאת היתה.
אני לא באמת זוכרת טעמים מלפני חמש עשרה שנים, אכלתי טאקו-יאקי בסתיו האחרון בצ'יליוואק. אז הוצפתי. ונרדמתי. וקמתי. ונזכרתי. וחשבתי, מאיפה אני אביא תמנון עכשיו ומאיפה אני אביא מחבת שקעים מיוחד.
את בעית התמנון טרם פתרתי אבל מחבת שקעים השגתי גם השגתי. כי מסתבר שלדנים יש איזה פאנקייק עגול שמכינים במחבת כזה וקווין של כריסטינה הוא ממוצא דני.
החלטתי להכין את זה כתוספת לארוחת הערב שכבר היתה מתוכננת ומוכנה להערב (שאריות מאתמול! כן! ארוחת הערב החביבה עלי להכנה).

הנה תמונה משולחן ארוחת הערב, רגע לפני שהוצאנו את סלט הטונה המאוד מיוחד (הטונה מיוחדת, הסלט שגרתי).

לא נראה כמו שאריות. אני יודעת. נראה כמו שולחן הכיני-את-הסושי-שלך-בעצמך שהוא שולחן שלוקח הרבה זמן לארגן כי אמנם ההרכבה והגלגול על הילדים אבל מישהו צריך להכין את כל המילויים….
מה קרה? ובכן, מעשה שהיה כך היה.
מישהי התעוררה הבוקר אחרי מספר מספק למדי של שעות שינה והיתה אמורה להיות צלולה והכל. היא פתחה את המקרר ואמרה לעצמה: הכלי הזה, המלא בצלי ברווז שאני לא מחבבת ושמרתי פה כמה ימים למקרה חרום, הגיע הזמן לזרוק אותו כי יש אוכל ואת הברווז הזה אני לא מעוניינת לאכול. בתנועות נחרצות ותחושת חשיבות עצמית היא רוקנה את הכלי לדלי של הקומפוסט ושמה אותו בערימת הכלים שמתחננים להיכנס למדיח.
או אז היא ניגשה להוציא לעצמה עוגת גבינה שכן לשם שינוי היא הכינה עוגת גבינה שהיא כן אוהבת ולא את גוש גבינת השמנת המתכנה "עוגת גבינה ניו יורקית" שכולם כלכך אוהבים משום מה, לעולם לא תבין את החן של העוגה הזאת. זאת אומרת, היא הכינה את הניו יורקית, אבל גם עוגת גבינה עם טעם וטקסטורה והכל, בשביל עצמה. ובעודה מחפשת את העוגה במקרר היא נתקלה בכלי פיירקס שקוף עם מכסה אדום ובו… צלי ברווז.
וכמו בבדיחה עם הפרופסור והצפרדע, עלתה בה תהיה מה היא שפכה קודם לקומפוסט, תהיה שהתחלפה מיד בהבנה שאין לה ארוחת ערב מוכנה להערב והתרנגולות שלה הולכות ליהנות היום לא רק מהרבה מאוד צלי ברווז אלא גם מכמות אדירה של פולד-פורק.
זה למה סושי.

מכיוון שמעולם לא הכנתי טאקו-יאקי הלכתי לחפש מתכונים וסרטונים ובחרתי להיצמד פחות או יותר לזה. זה לוקח זמן להכין את הבלילה והמילויים (בחרתי להכין למבוגרים עם שרימפס ולילדות עם חזה עוף) ואת הכדורים עצמם, שכן במחבת שלי יש שבעה שקעים ולא עשרות כמו בדוכני הרחוב.
תכל'ס, זה פאנקייק כדורי עם קצת חתיכות של חיה בפנים. חמוד לאללה. טעים מאוד. לוקח זמן.
ואז יש את הרוטב שהלוואי ויכולתי לקנות אבל אין אז הכנתי. פחות או יותר. הלכתי לפי איזה מתכון וזה היה יותר רוטב ווסטרשייר מתובל אז הוספתי עוד ועוד קטשופ בשביל לאזן טעמים ולהסמיך. לא משהו שאני ממליצה לעשות. אבל זה מה יש ועם זה ננצח.

קיצור, יצא טעים לאללה, נשאר למחר, יש מלא מהרוטב המצחיק אז אין ברירה, מחר נכין אקונומיאקי ונדמיין שזה רוטב אקונומיאקי. יש גם מלא מהמיונז. אמורים לשים מלמעלה מיונז יפני. אני לא יודעת מה זה מיונז יפני ובמה הוא שונה ממיונז רגיל. אני מנסה לעשות אותו יותר מזרחי אז אני שמה טמאגו במקום ביצה, שוֹיוּ במקום מלח, חומץ אורז במקום לימון. יוצא מיונז. לא יודעת. גם מזה נשאר די הרבה.

טאקויאקי חצי דרך. לא נראה כמו משהו שיראה טוב אי פעם
ואז קורה נס וזה מסתדר

והילדות מרוצות, מגלגלות, חותכות, אוכלות, באמת, יש להן קיבולת ראויה להערצה כשזה מגיע לסושי. ובינתיים, אני ממלאת את תפקיד הסדרנית, שהרי בכל ארוחת יש צורך במישהי שתצביע על רכיבים שדורשים תשומת לב (נגיד "למה אתם לא אוכלים סלט, יצא לי ממש טעים" והתשובה הקבועה: "זאת כבר מנה שלישית שאני אוכלת אבל הנה אני לוקחת עוד רק אל תתעצבני"), דוחקת בילדות לשים חביתה או חזה עוף או סלט טונה מיוחדת ברול שלהן כדי שיאכלו יותר מאשר אורז. חזה עוף בסושי? זה פיוז'ן הא? אבל זה פחות חמור מגבינת שמנת שאני רואה בכל סושיה. זה בושה וחרפה ולשם עוד לא התדרדרנו.

וכששבעו, הסדרנית דחקה בהן להמשיך ולגלגל עד שנגמרו כל האורז והמילויים כי אף אחת לא רוצה לארוז כוס אורז ושתי כפות חביתה יפנית אבל כל אחת תרצה סושי לארוחת בוקר. אז גם הפינה הזאת כבר סגורה למחר, אלא אם כן, כמובן, אני אזרוק את זה בטעות לקומפוסט.

הורדתי תמונות מהטלפון כדי לשים פה אז הנה כמה שהצטרפו. לא קשורות.

את זה ראיתי איזה בוקר כשהתעמלתי בחוץ על הדשא. כשסיימתי נשכבתי על הגב למתוח את הרגליים, מולי היה העץ הזה, מאחוריו השמש ומסביב היתה קשת. היא היתה עגולה לגמרי אבל אני לקחתי את הזמן וגמרתי מתיחות לפני שהושטתי יד לטלפון לצלם. אז יצא הרבה פחות מרשים ממה שהיה בהתחלה. סדרי עדיפויות משונים יש לי לפעמים.
אגב, זה נקרא 22° halo (הפוך. קודם המספר. לא משנה) ותודה ליובל על הזיהוי.

עונת ההחלקה בחוץ נפתחה. מזל, כי בפנים אי אפשר, אין רולר דרבי, אין אולם פנוי להחלקה, ממש, מעט מאוד סיבות לקום בבוקר. אבל מצאתי יום יבש למחצה והחלקתי בחלק הסלול של הטיילת ונהניתי אש. יבש למחצה, אז הסקייטים שלי חזרו מבוצבצים. עשיתי להם אוברול, פירקתי את הגלגלים, ניקיתי אותם עם סבון ועשיתי אמבטיה גם למיסבים (לא בסבון, אל דאגה). עכשיו הם כמו חדשים. וגם הוספתי להם מגיני חוטם כי הוא בחזית וצריך הגנה.

אני גם צריכה לאסוף אומץ, להחליף לגלגלים קשים ולקחת אותם לסקייט-פארק.

הגב