יום שישי, 13 מרץ, 2020, 12:00

עגורים ועוגות. יוצאות לחופשת אביב 2020

היום זה היום האחרון ללימודים בשליש חורף אבל לא ברור מה יקרה אחרי השבועיים בבית. עושה רושם שזה הולך בכיוון של להישאר בבית. באונטריו כבר החליטו שהם לא חוזרים מחופשת האביב, אצלנו יצאה הודעה שלא יודעים.

מרגיש לי כאילו רק לפני רגע יצאנו לחופשת חורף. יכול להיות שתועפות השלג מסביב והחורף הזה שלא נגמר (מה, כבר מרץ. בשנה שעברה במרץ היה אביב על גבי אדמה חשופה) מחברים אותי לתחושות מהימים העמוסים שלפני היציאה לחופשת החורף. לפחות אין את טרפת החגים. ההמתנה לאביב נושאת איתה תחושות אחרות לגמרי. הימים מתארכים (וגם עברנו לשעון קיץ לפני כמה ימים) ובמקום תחושת ה"באנו חושך לגרש" (או, אם לדייק – הימים כל כך קצרים, בא לי למות) יש תחושת ציפיה. גנניות מתבוננות מדי בוקר בגינה שלהן ותוהות אם חצי מטר שלג אומר שאפשר להתחיל לגנן או שיש לחכות עוד קצת. את הקטלוגים של הזרעים הן חרשו כבר בפברואר והחבילות כבר מונחות בבטחה על שולחן העבודה שלהן. חלק מהזרעים כבר בתוך מגשים. זה בשביל הצמחים האיטיים במיוחד (סנדי אמרה לי שיש כמה פלפלים חריפים שממש לוקחים את הזמן שלהם). כל שלג שיורד בא בהפתעה כי ימי השמש התכופים נותנים תחושה שהאביב כבר כאן אבל כולם יודעים, זה לא נגמר עד שהשלג נעלם והכרכומים פורחים. חורף הוא העונה הארוכה ביותר בשנה והוא הולך כשבא לו, לא רגע קודם.

במקום תעודות (מה תעודות, לא היו תעודות לפני חודש?) בבית הספר של טל וקשת עושים student led conference. אני מתה על זה. כל כך הרבה יותר נחמד מלקבל פיסת נייר שאומרת שכדאי שהילדה שלי תגיע בזמן לבית הספר (נורא חוזר על עצמו המשפט הזה. תגוונו קצת). אצל אור ונטע זה סיפור אחר, להן יש קורסים ומליון מורים ומורות שונות אז שם יש פשוט תעודה (עם ההערות לגבי נוכחות ואיחורים. זה לא משתנה במעבר בין בתי ספר, זה תלוי משפחה). אבל כאן, יש כיתת אם והיא קבועה ויש מורה אחת (במקרה של קשת – מורות שתיים) והכל נלמד ביחד עם אותה המורה. אז זה אפשרי. וזה מגניב.

זה עובד ככה. שני ערבים מוקצים לזה והם מחולקים ליחידות של עשרים דקות. בכל יחידה כזאת יש שתי תלמידות שההורים שלהן (בשאיפה שניהם) מגיעים והיא עוברת איתם על העבודה שעשתה במהלך השליש. זה עובד יפה כשיש רק שתי משפחות בכיתה, רמת הרעש אפשרית.

בכיתה של רוקסי התכוננו לאירוע ביום שלפני. ניקו שולחנות (יש להן שולחנות אישיים עם מדף פנימי בשביל כל הג'אנק שלהם. רוקסי מאלצת אותם לפנות הכל, למיין ולנקות לפני כל חופשה), אספו את כל התיקיות שלהן שבדרך כלל גרות ביחד לפי נושא (וצבע) על המדף וכעת עברו להתגורר בערימה מסודרת בקשת של צבעים על כל שולחן ושולחן. לא צילמתי. אבל כן צילמתי את הדבר היפה הזה:

האם סיפרתי על פרויקט עגורי האוריגמי? חודשיים עבודה של כל הכיתה ויש אלף עגורים. הנה הם.

זה לקח יותר מעשרים דקות וזה היה כיף. טל עבר איתנו על כל התיקיות, הולך ישר למקומות שסימן מראש (עשו פה עבודת הכנה), פרויקט או עבודה שבחר בכל נושא. מראה, מסביר, ואנחנו קוראות, מגיבות, לומדות מה הוא עושה בכל אחד מתחומי הלימוד. באין שיעורי בית ובאין חומרים שנשלחים הביתה, כל מה שהם עושים בכיתה נשאר בגדר סיפור ממכתבי העדכון החודשיים מהמורה ופה זה מול עינינו בכתב היד המיוחד שלו, בציורים וצבע. מרגש.
לקינוח הוא לימד את כולנו (גם קשת היתה שם) לקפל עגור.

המורה שלו היתה בכיתה ובעיקר דיברה עם הורים אחרים. אני מניחה שלא היה לה הרבה מה לדבר איתנו (למעט תגובות לעניינים שטל העלה, אם היתה בדיוק בסביבה) כי יוצא לנו להגיע לדבר איתה על טל. כן, יש עניינים…

משם עברנו לכיתה של קשת. גם היא הכינה מראש דוגמאות והראתה לנו מה קורה בכל נושא. זה לקח זמן והיה מעניין. קראנו דברים שכתבה, ראינו את המבחן האחרון במתמטיקה (מאותו הבוקר), ראינו את דוח המעבדה שהכינה על רמת החיידוק של טלפונים (מדגם קטן אבל היה נחמד לראות תרבית של טלפון מכיתה ז' לעומת זה מכיתה ח' ולגלות שההשערה שלהן היתה נכונה. בני כיתה ח' מטונפים יותר), את הפוסטר שהכינה על היכחדויות, סיפור שכתבה. היה כיף.
כשסיימנו איתה הצטרפו המורֵה והמורָה שלה לשולחן ושאלו אותנו שאלות. אמאל'ה מה זה ההלחצה הזאת.
הן שאלו מה אנחנו רואים כנקודות חוזק של קשת, איפה יש מקום להשתפר, איך אנחנו רואים את התפקיד שלנו בתמיכה בה ומה הם יכולים לעשות כדי לתמוך בה. שאלות חשובות שגרמו לנו לחשוב.

אני אוהבת את הקונספט הזה. יותר מגניב מפיסת נייר שאני לא טורחת לקרוא.

עם כל זה ועם הריח של השום שמנסה להבקיע את השלג (ולא מצליח כי יש יותר מחצי מטר, לעזאזל) ברור שאי אפשר ממש ללמוד אז ביום שאחרי הכיתה של טל נסעה לעיר להחליק על הקרח ולראות סרט ("עם פופקורן וקופסת מיץ!!"). והיום יום אחרון ובו הם הולכים לאפות.
יומיים קודם הגיע מכתב שאומר שיהיה יום אפיה ושזה ככה לא ממש צפוי ולא מתוקצב אז אם אפשר בבקשה לשלוח חומרים עם הילד. ברשימה של טל היה קמח וחמאה. בשלב הזה עצרתי את הקריאה ורצתי עם טל לארוז קמח וחמאה ולשים בתיק כדי שזה יגיע יום קודם. היה לי ברור שלמחרת אני אשכח לארוז.
למחרת פגשתי את המורה ושאלתי אותה אם היה שם במכתב אזכור לצורך בהורים מתנדבים. רוקסי היתה מהורהרת ובלתי קוהרנטית, כדרכה של רוקסי רגע לפני חופשה, רוקסי על הקצה, רוקסי שנתנה מעצמה קצת יותר מדי ולא נשאר לה מספיק בשביל לבנות משפט תקני.

"אנחנו בדיוק לומדות שברים והילדים שאלו אותי איפה יש שימוש בשברים חוץ מאשר בפיצה. אז אמרתי להם – באפיה. בואו נאפה" (כן, מתכונים צפון אמריקאים, עם כוסות וכפות בעעעע).
"אז את צריכה הורים?"
"אני תמיד שמחה שיש עוד מבוגרים בחדר. אבל הקטע הוא שזה פרויקט שלהם לבד לבד. בלי שום עזרה. אז יכול להיות שהעוגה תצא מלוחה או לא תתרומם. נראה. אבל אנחנו לא עוזרים ולא מתערבים. נאפה על הבוקר, ניתן לעוגות להתקרר ואחרי הפסקת הצהריים נטפל בקרמים והזיגוגים. יהיה מגניב"
"טוב, אם אני אמורה לבוא ולשתוק ולא לגעת אז אני נשארת בבית. אני אבוא בסוף היום לטעום".

באתי לטעום. היה מעולה. פגשתי במטבח אבא מתנדב גומר לשטוף ולייבש כלים. (טל אמר לי שהאבא הזה לא עזר להם בכלל, רק בסוף כשהם התקשו להוציא את כל הבלילה מהקערה הוא עזר להם עם זה, וזהו!). האבא הזה סיפר לי בהתלהבות שהילד שלי ממש חכם וממש כיף להיות לידו.
דאאאי. תמשיך.
מאוחר יותר סיפר לי טל שבקבוצה שלו, הוא היה אחראי על כל החישובים. "למשל, היה צריך כוס וחצי קמח, אבל היה לנו כוס מידה של רבע כוס, אני אני חישבתי ומצאתי שאנחנו צריכים שש כאלה. חישובים מהסוג הזה". (אז הבנתי למה האבא מתלהב ממנו. הוא הכי קטן בכיתה, הוא בן שמונה, ויש איתו בכיתה ילדים בשלל גילאים, עד גיל 12).

העוגה היתה טעימה ועל פיסות עוגה אחרות שראיתי בסביבה (היו חמש קבוצות. חמש עוגות שונות) ניכרה השקעה עיצובית. ביקשתי מרוקסי לראות תמונות. היא הראתה לי את כל העוגות, כולל השמות שנתנו להן, לא כולל המנוני עידוד שלא הצליחו להיכנס לתמונה, ואמרה שתשלח לי את התמונה של העוגה של טל. היא לא שלחה. ידעתי שהיא לא תשלח. היא נראתה גמורה גמורה, בקושי זוכרת איך קוראים לה. מזל שיש לה עכשיו שבועיים חופש. לפחות.

אז זה מה שיש. תמונות של פרוסות עוגה בכלים אקראיים.

עוגת לימון מהקבוצה של טל
פטל, אני חושבת

ולקינוח, לא עוגה, אלא משהו מקורס יפנית שאני לוקחת בduolingo לקראת הנסיעה שלי ליפן בסתיו. אני מקבלת משפט לתרגם מיפנית לאנגלית (ומאנגלית ליפנית, כמקובל בדואולינגו), ואני עכשיו בפרק של האוכל, אחרי שאכלתי חצץ במשך חודש, אז די זורם לי ואני מרגישה שאני מבינה, ואני מסתכלת על המשפט, קוראת אותו ומשהו לא מסתדר. ובודקת. ויוצא שהפיתרון שלי נכון. אחרי חודש נתקלתי לראשונה בחוש הומור…

תגובה אחת

הגב