יום ראשון, 10 מאי, 2020, 13:39

מתגלגלות בזהירות

בבית הספר של קשת וטל מתארגנים לקראת חזרה לאיזשהו פורמט של לימודים בתוך הבנין. מתישהו לקראת סוף החודש. איכשהו. רק מי שרוצה (יש מישהו שלא רוצה?) ורק לכיתה ו' ומטה.
מיד כששמענו על כך ובידיעה שיש ילדים שהולכים לבית הספר לסיוע פרטני כבר תקופה, פנינו למנהל וביקשנו שטל יתחיל לבקר כבר עכשיו, שעה ביום. משום מה הוא אמר כן.
ביום שישי הלכנו בפעם הראשון. וכך זה נראה.

את חדר המוזיקה, שהוא חדר גדול עם דלת החוצה, הפכו לחדר כיתה, ובו שולחן לכל תלמיד. כנראה שלא היו להם הרבה תלמידים עד עכשיו וכנראה שלא רק אנחנו להוטים להחזיר את הילד שלנו לבית הספר כי פתאום היה צורך לחלוק שולחנות (בזמנים שונים, כמובן) וקרייג השרת נקרא לתת ניגוב חיטוי לשולחן משומש כדי שטל יוכל לעשות בו שימוש.

יש איזה נוהל חיטוי ידיים בכניסה, אחריו הולכים לשירותים לשטוף ידיים. אני מניחה שיש בזה היגיון, אני עוד לא הבנתי אותו אבל לא מתווכחת, זה לא כזה חשוב. מכיוון שעד כה היה מדובר רק בתלמידים מתחת לגיל 8, כך אני מתרשמת, ליד כל שולחן יש מזרון להתגלגלות. מגניב. תמיד צריך להיות מזרון להתגלגלות ליד השולחן.

טל היה קצת בשוק. אני חושבת שהוא דמיין את עצמו הולך לכיתה שלו ופוגש את המורה שלו ולא את הת'ר, המורה הזרה ששמו שם בחדר המוזיקה הזר. אבל אחרי שריככנו את כל הפינות הוא ניאות להישאר ולצייר עד שיהיה לו די והוא יחזור הביתה. לבד!

כן. משהו שקרה עם הסגר הזה, זה שאני שחררתי קצת. מצאתי את עצמי מאשרת לטל להסתובב על אופניים עם חברה שלו ברחבי סלוקן ואז מאשרת לו לקחת אופניים לבד ולנסוע אל החברה וממנה. ברור לי שזה מתנגש עם פחדים וחששות שהיו לי ועדיין יש אבל כמו תמיד, זה עניין של איזון בין חששות ובין הצורך בשפיות ואחרי כמה שבועות בבית עם טל מטפס על הקירות, על האחיות ועל ההורים, נקודת שיווי המשקל זזה. זה חתיכת צעד מבחינתי. וזה התינוק שלי. מה שאומר שזה צעד גדול מבחינה משפחתית, מבחינת השחרור, שלו ושלי.
לבית הספר רכבנו ביחד על אופניים ואני בחנתי אותו, שוב (יובל בחן אותו בעבר על מסלולים אחרים). איך הוא מתנהל על הכביש ובצמתים. הוא בסדר.
נראה שמעכשיו, אם הת'ר תשכיל ליצור איתו קשר טוב, הוא יסע לבית הספר לבד מדי יום לימודים לשעה בשביל לעבוד שם על הדברים שאנחנו לא מצליחים לגרום לו לעשות.
עידן חדש.

רגע לפני שיצאנו ביקשתי שיתן לי התיק שלו, שהרבה זמן לא היה בשימוש, כדי לשים בו בקבוק מים. אין צורך לארוז אוכל בשביל שעה אבל את המים של בית הספר אני לא אוהבת (וגם, ברזיה. הכי וקטור הדבקה). הוא מצא את התיק ואז שלף מתוכו את תיק האוכל שלו. כן כן. זה קרה גם לי. נאלצתי לטפל בקופסאות עם שאריות בנות חודשיים.
שרדתי בשביל לספר אבל אחסוך פרטים.

שבת. יצאנו להחליק. הטיילת עברה ניקוי מאז הביקור הקודם שלי אז השארתי את המטאטא באוטו. היו איתי טל וסמרה שמופיעים בתמונות רק עד שעלו על אופניים ונעלמו באופק. קשת היתה איתי על סקטים. עוד היו איתנו חברתי שי וילדיה. שי היא מהקשוחות הללו שלא לובשות ציוד מגן כשמחליקות על מסלול סלול כזה, והפעם היא השאירה חתיכות מהברך שלה על האספלט.

טל וסמרה מתעניינים במסילת הרכבת שעוברת ממש מאחור. רגע לפני ששלפתי את האופניים מהאוטו.

הם נורא חמודים ביחד, טל וסמרה. חברים עוד מהבטן, עוד מהימים שהיא היתה גבוהה ממנו רק בכמה אצבעות.

הנה הם, כמה ימים קודם, שומרים מרחק כמה שניתן

לסמרה יש סבא וסבתא שאוהבים לקנות לה נעליים שוות, והיא גדלה מהר ומורישה אותן לטל. עכשיו טל נועל אולסטאר וכשיגדל קצת, מחכות לו נעלי ואנס עם סניץ' מוזהב.


המסלול מתחיל במנהרה שעוברת מתחת לכביש.

אני חושבת שזאת סמרה עם קסדה רצה שם

יצאנו לדרך. טל וסמרה נעלמו.

קשת
הפסקה לאוורור הברכיים

המסלול המה אנשים על סוגים שונים של גלגלים אבל רב הזמן היינו לבד כי ככה זה כשמתגלגלות – מתרחקות מהר. מתישהו, באחת העצירות, שי גילתה שהבן שלה לא נראה באופק והחליקה בחזרה לתחילת המסלול לחפש אותו. הוא היה חמישים מטר קדימה מעבר לעיקול אבל את זה גילינו רק אחרי שהיא חזרה. בכל מקרה, היא הסבירה את הלחץ שלה בזה שהדובים כבר בחוץ ו"לא תאמיני מה המצב ברוסלנד, ממש משוטטים ברחובות" ואני חשבתי לי, מי דובים, מה דובים. רק מה, באותו היום ובאותו המקום מישהו פירסם את התמונה הזאת. אז נראה לי שאני לא הולכת להחליק שם לבד…

הקשת שבקצה המנהרה
וכך זה נראה למחרת. ללא ילדות, ללא עצירות. אני לא יודעת איך זה נרשם כהליכה. שמונה קילומטר בפחות מ2600 צעדים. שוין.

2 Comments

  • שירה עמי הגיב:
    1. גם אני שרדתי את קופסת האוכל של שחר שנשכחה בילקוט כל ימי הקורונה.
    2. בדובים אני לא מבינה, אבל בחיפה חזירי בר משתכשכים בבריכות בחצרות הבתים
    3. בכל פעם שאני רוצה להגיב צריך להקליד שם וכתובת אי מייל. מתיש. החיים קלים יותר בפייסבוק

הגב