יום שני, 30 מרץ, 2020, 15:14

בחזרה לחינוך ביתי?

באופן בלתי רגיל, שהרי הכל לא רגיל עכשיו, עד שגם זה יהפוך לרגיל, אתחיל בתיאור סביבתי.
ברקע ביצוע ביתי בליווי יוקלילי של שיר של סינדי לאופר בפי (וידי) חברתי שי שכמו רבות אחרות וטובות הריחוק החברתי הביא אותה לעשות דברים שהיא לא עושה בשיגרה. כמו לשחרר וידאו שלה שרה ומנגנת. מבחינתי הדברים הללו נכנסים תחת "ממתקים".
עוד ברקע -המהום נמוך של זרימת אביב בנחלים ורוחות אביב בעצים. רוחות זה לא דבר נפוץ כאן ואצלי הן תמיד מלוות בחרדה קלה פן יפול לנו עץ על הראש. לא נראה לי כזה מופרך. וגשם.
היום התחיל עם גשם שוטף ומכונת ניקוי כבישים עם מברשת מתגלגלת עצומה שעברה ופינתה מהכביש את החצץ ויתר הפירורים שעיפור החורף המתמיד השאיר עליהם. מבחינתי זאת הצהרה שהחורף נגמר ולא יהיה יותר עיפור. זה ומזג האויר ההפכפך אימים, ביחד עם התאריך, אומרים לי שהאביב אשכרה כאן.
התחיל עם גשם שוטף ואז פתאום נעצר הגשם ויצאה שמש נקיה במיוחד. מיד שמטתי הכל, והיה לי הרבה מה לשמוט (מיד ארחיב), חיפשתי איזו ילדה לגרור איתי ויצאתי לטיול בשכונה. כמוני יצאו עוד המוני נמלים משפשפות מחושים וממצמצות בעיניים שמורגלות בארבעה קירות ותוך שמירה על ריחוק חברתי נדרש הילכו להן מרוצות בשמש. איך שחזרנו הביתה חזרו גם העננים והביאו את חברה שלהם רוח ועכשיו עלים וזרדים זזים אופקית ואלכסונית מול עיני מעבר לזגוגית.

היום הוא היום הראשון בחזרה ללימודים. ברור שאין בית ספר לחזור אליו אבל יש כוונה לקיים איזשהו סוג של למידה אונליין והם עובדים על זה. גם אנחנו.
היו לנו שבועיים של חופשת אביב בה נתתי לילדות להיות בחופשה ולא דרשתי דבר מעבר למינימום (חלקן הרגיל בעבודות הבית, כמו מדיח וקיפול כביסה, הגיינה בסיסית עבור רב הגוף, קצת יותר עבור כפות הידיים ושיעלמו משדה הראיה בשעה סבירה בלילה) וזה היה נחמד ונעים אבל גירד לי קצת כי אני לא הצלחתי להשיג כלום. אני מגזימה. השגתי קצת. אבל ממש קצת. וזה מתחיל להצטבר, כל מה שלא. ובעיקר ההרגשה הזאת שאין לי חיים משל עצמי, זה מצטבר הכי הרבה.

הרבה שנים הייתי אמא בחינוך ביתי. מעל עשור וחצי. היה סבבה רב הזמן. שלוש הבנות היו נערות פוסטר של חינוך ביתי מסוג unschooling וזה עוד בלי שום מסך בסביבה. עכשיו הזמנים השתנו. יש טל, יש מסכים ויש לי ציפיות מהחיים. אז עם אור ראשון התישבתי והכנתי לכולן שלדים של לוח זמנים עם מקום לרשימת "לעשות" וטבלא לפי שעות כדי לשבץ אותם. לא התערבתי להן במיוחד, רק רציתי שתהיה איזו תכלית ליום שלהן, שלא ישבו לי על הראש ושיקחו תורות באחריות על טל. כי טל הוא לא האחיות שלו.
לחלק מהן זה בא יותר בטבעיות, למשל לאור שהיא נערה של רשימת משימות גם בימות השיגרה. לחלק התחיל תהליך הסתגלות אבל בסך הכל נראה שהכיוון הוא חיובי.
כל אחת התבקשה לקחת אחריות על טל לשעה וטל מצדו מחה שהלוז שלו צפוף והוא צריך חופש. הוא לא יכול כל כך הרבה אחיות אחת אחרי השניה. ומה עשה בחופש? הלך לראות יוטיוברז משחקים מיינקראפט. נו, יש לנו עוד על מה לעבוד. הערב נדבר על היום שהיה ונשפר לקראת מחר.

המורה של אור יצר קשר כבר לפני שבוע ובירר מה התנאים בבית ואיך אפשר להמשיך למידה בלי להגיע לבית הספר. יש שינויים שנדרשו, למשל שינוי של הפרויקט שלה שאמור היה לכלול כלים שיש רק בבית הספר. היא בחרה פרויקט אחר והוא מצדו ארגן רשיונות לתוכנות הדרושות לשימוש תלמידות מהבית.
גם מהמורה של קשת הגיע איזה צפצוף לפני כמה ימים ועכשיו מתחילים להגיע אימיילים מהמורות של נטע. אנחנו מצדנו מנסים לארגן מחשב לכל ילדה כדי שבבוא השיעורים (חלק כבר כאן) זמן מחשב לא יהיה סיבה למריבה ואלמנט מקשה על בניית לוח זמנים.

אנחנו מתרגלות פה לחיים הללו שמתנהלים בין ארבע קירות עם גיחה יומית למכולת ולדואר. כל הדברים האחרים – אני מנסה לראות איך אני משיגה.
לזלי עשתה סיבוב עיר והביאה לנו משלוח מהסיטונאי האורגני שפותח וסוגר את האתר שלו להזמנות על בסיס חצי יומי ומגביל כמויות. שוין. לא תתן לי להזמין שני שקים של עשרה קילו אני אזמין אחד של עשרים…
עושה רושם שחנויות לומדות איך להתנהל. הזמנתי זיתים (מצרך בסיסי חיוני) מחנות במורד העמק ונשאלתי אם האיסוף יתרחש מתוך החנות או שאני רוצה שישאירו לי מחוץ לדלת. הא!
המנהל של קשת לא השאיר את זה לשיקולי. ביקשתי ממנו מסך בהשאלה כדי לסדר לקשת מחשב. הוא השאיר לי אותו מחוץ לדלת. ממש כמו החבילות שאני אוספת עבור השכנה מהדואר. מניחה והולכת. (היא מבודדת עצמה לקראת ביקור אצל אמה הקשישה).

עכשיו כשיש לנו עשרים קילו קמח וגאלון של רוטב סויה (כמו גם כמה קילוגרמים טובים של גרעיני פופקורן) אנו מוכנות להמשך המצור. היום היה יום בסדר. הספקתי ככה ככה פחות או יותר. מה שעשיתי מאחורי שתי דלתות הצלחתי ב80%, מה שעשיתי בחללים ציבוריים יותר קרוב ל30% שזה שיפור משמעותי לעומת השבוע שעבר.

משהו שלמדתי עם השנים זה לא להיות קשה עם עצמי. לא להתווכח יותר מדי עם מה שהחיים מגישים לי, בעיקר בקטע של הספקים כשיש ילדות. היום הראשון נגמר וגם הדברים שקיבלו את כל הזמן שהתכנית הקצתה להם, זזו מעט מאוד. אני לא מתעצבנת. אני מקבלת את זה ושמחה על מה שכן הושג. התכנית למחר כבר מלאה בכל מה שלא הושג היום. גם מחר יום. גם מחרתיים.

הגב