יום רביעי, 26 פברואר, 2020, 20:24

לא כלכך משכנע

גם אתמול הוא נשאר בבית. עם נטע וקשת. ערימת ילדות היתה לי, כל אחת עם הצדקות משלה. הוא הסביר לי כבר בשבוע שעבר שעכשיו כשאין יום סקי שבועי, הוא צריך ליזום יום חופש כי הוא לא יכול שבוע מלא. אז אתמול זה היה כנראה יום החופש שלו.
והיום התעוררתי מדיבורים רמים שלו ליד הדלת וחשבתי שהוא בדיוק יצא עם קשת לבית הספר אבל לא, הוא היה על הספה בסלון.
מה?
ואז בא תירוץ כלשהו.

עכשיו שיהיה ברור, שילך לבית הספר כמה שהוא רוצה וישאר בבית כמה שהוא רוצה. אבל התירוץ נשמע לי קלוש והייתי בדרך לשירותים אז אמרתי לו נדבר איתך אחורי זה.

מעט מאוחר יותר, אנחנו ישובות יחד ליד השולחן, ואני מתחקרת אותו מה הקטע. אני רוצה שישאר בבית בקטע טוב, ושזה לא יגרום לחורים במקום אחר. אז הוא מסביר לי איך זה וההוא זרקו עליו כדורי שלג והוא בכלל לא אוהב את החורף וידה ידה סיפורים סיפורים. ואז הוא מתחיל לעבור על המקצועות השונים, נזכר בהם לפי צבעי תיקיות וסדר ההופעה שלהם ביום הלימודים. זה סבבה, זה כיף, זה נחמד, בזה אני ממש מאחור וגם בזה. אני יודעת שזה לא נעים להיות מאחור, להרגיש מאחור. ואני גם יודעת שיש לו קושי להתרכז ולעשות את העבודה שלו. רוקסי כבר רמזה על זה ואמרה את זה מפורשות ודיברנו על זה בשלישיה. אבל אתה מבין שלבלות יום בבית לא עוזר לך להתקדם בנושאים הללו, אתה רק צובר עוד פער.

אנחנו מחכות להפסקת עשר והולכות ביחד לבית הספר. הכיתה ריקה, פרט לרוקסי שישובה ליד השולחן שלה. היא מבלה שם הרבה זמן. לפני יומיים הלכנו לכיתה של טל שעה וחצי אחרי סוף הלימודים, אחרי שגמרנו להחליק ביחד באולם ההתעמלות. בית הספר היה שומם וטל רצה להראות לי בכיתה שלו איפה גרים בני האינואיט. אנחנו בדיוק קוראות לפני השינה את סיפורים גרינלנדיים והם לומדים בסושל (איזה צבע זה, שכחתי) על כל הפרובינציות והטריטוריות של קנדה ואיזו אומה מתגוררת באיזה חלק. אנחנו נכנסות לכיתה ומוצאות שם את רוקסי. בחיי, אם לא הייתי יודעת שיש לה בית הייתי חושבת שיש לה מזרון מתחת לשולחן.

אני מבקשת לדבר איתה ומושכת כיסא. אחד? שניים? טל, איפה תשב? עלי. אז כיסא אחד. הוא מתיישב עלי ומתחיל להדגים את כל מה שרוקסי הסבירה בעבר כבעייתי לשכניו ושכנותיו. הידיים שלו מטיילות לכל הכיוונים והעיניים גם. טל, אני צריכה אותך נוכח בשיחה. רוקסי, בלי למצמץ, מגישה לו משהו סגול ורך ואומרת לו – אתה יכול למעוך את זה. הו לא, את לא יודעת מה אפשר לעשות עם הדבר הזה, הרבה יותר מלמעוך. בכל מקרה, זה שמר את הידיים שלו במקום אחד. אפשר לדבר.

רוקסי מזכירה לטל שתקופות העבודה שלהם, בין ההפסקות הרבות שהיא יוזמת, לא עולות על עשרים דקות. ושבמהלך הדקות הללו הוא נוטה יותר לבהות או לצייר או להתגלגל על הרצפה ותכל'ס, אם הוא מראה רצינות בעבודה בזמן המוקצב לה, אין הכרח לעבור על כל תרגיל ותרגיל, והיא יכולה בכיף להניח לו לדלג.
אשרי המאמין. בינתיים היא נותנת לו את דפי העבודה מהבוקר, אחד בחשבון – שברים ואחד בכתיבה.

אנחנו הולכות הביתה. בבית הוא מתישב ליד השולחן, עם עיפרון (הנה, דילגתי על מאה הפרעות ועיכובים) והוא עובד קצת על שברים והרבה מקטר על שברים ויותר מאוחר (דילגתי על מאתיים הפרעות ועיכובים) מתישב לכתוב קטע שאמור לשכנע.
עם השברים אני עוזרת לו עם ציורים (תמיד של טבלאות שוקולד, רק הגודל והסיפור משתנים) ואחר כך עם כפתורים ("אני לא יכול לפתור את זה כי אין לי פה חפצי מניה") וכל הזמן עם עידוד. עם קטע הכתיבה אני מציעה לו לכתוב כמה משפטי שכנוע לאמא שלו שתתן לו עוד זמן מסך. הוא עושה את זה מקסים, עם ציורים וטקסט בלתי אחיד.

ואני. אני משתדלת לשמור על רוח טובה.
הרבה שנים חינבתי ובאמת שמיציתי. אני יודעת שהוא צעיר, רק בן שמונה, ואולי כל זה קצת מוקדם לו מדי אז אני נושמת עמוק ונותנת לו את מה שהוא צריך. בין לבין אני מנסה להשחיל את מה שאני צריכה. כי פעם, כשהכותרת שלי היתה אמא בחינוך ביתי, לא היו לי יותר מדי ציפיות מעצמי. להגיע לסוף היום עם כולם פחות או יותר מוזנים ומאה אחוז בחיים היה נחשב הצלחה. אבל היום, יש לי דברים שאני רוצה להספיק במהלך היום. אני יושבת מולו, עם הכפתורים ואני רוצה ללכת לנקות את המדרגות. זאת לא השאיפה שלי בחיים, לנקות את המדרגות, אבל פתאום היום ראיתי כמה הן מלוכלכות ואני לא רוצה לתת לרצון הזה לנקות אותן לחלוף. גם ניקיתי את השיש במקלחת. איזו טינופת. איך אני חיה ככה. ויש לי את הלימודים שלי בעצמי. ויש לי עבודה לעשות. ויש לנו עוד לבקר שוב בבית הספר מאוחר יותר בשביל הירוקים. קיצור, יש לי מה לעשות ואני לא מצליחה להחזיק בעצמי קשב של יותר מדקה כי הוא לא מפסיק לדבר. או לקטר.

בסוף הוא מסיים עם כל זה ודוחף לי מול הפרצוף את הדף עם הכתיבה המשכנעת. עם הציורים וההסברים למה חורף זה לא קיץ וכמה שאפשר ללמוד ממסכים. ואני מסתכלת עליו במבט תוהה והוא מסתכל במבט עונה ואני אומרת לו – חמוד אתה. אבל זה לא כזה משכנע. לך תעשה משהו אחר.

מה שכן, נראה לי שהוא הבין את הקטע הזה של השברים. כי כששאלתי אותו מה הוא רוצה בבייגל שלו לטיול מחר, הוא אמר לי – תחתכי לו אותו בבקשה לשלושה שלישים, באחד תמרחי חמאה, באחד גבינת שמנת ובאחד כלום. שלושה שלישים אמא, כן?

2 Comments

  • בשמת_א הגיב:

    אין לי מה לומר. רק מזדהה עד העצם עם להיות אמא לילד כזה. [פה צינזרתי הרבה] אמא שמגלה שיש המון דברים שמחייבים אותך להמשיך במשך שנים רבות רבות להיות "אמא לתינוק".

הגב