יום רביעי, 15 ינואר, 2020, 12:59

לבד

יש לי יום לבד בבית. לבד לבד. בלי יובל, בלי ילדות. לבד.
תחושת הלבד נשכחה כשהייתי בפודבנק בתוך אדים של שעועית ועטפה אותי שוב מיד כשיצאתי משם. הקור היכה אבל התחושה חיממה. אף אחד לא מחכה לי בשביל שום דבר בשום מקום. לבד.
אל המכולת נכנסתי בלי שאני יודעת מה אני רוצה. תפוז אחד וחפיסת שוקולד, אלה סמלי החופש להיום, אבל למה אני פה?

"מתי יהיה בשר טחון, פטי?"
"בשתיים וחצי. לשים לך משהו בצד?"
"אין לי מושג…"


וממשיכה להסתובב.
ימים ואירועים מסתחררים לי בראש. ארוחת ערב להיום אין לי. יש לי שאריות מרקים. לא מספיק. מה מחר? מחר יש לי אימון. אז זאת ארוחה באחריות יובל. או שאני אבשל להם משהו מראש. שישי… מה קורה בשישי… (מציצה בלוח השנה). הצגה של נטע. לא מסתדר עם ארוחת ערב בכ-לל. ומתי אני מנסה את הבוריטו? אני לא אוהבת בוריטו. אני לא אוהבת אוכל מקסיקני בכלל. אבל אתמול, בישיבת התכנון של הקרנבל של הכיתה של קשת, הופענו רק שנטל ואני (הורים מעפנים יש בבית הספר הזה!) אז לקחתי עלי הכנת מזון לאירוע. וזה יהיה בוריטו.
"תשמעי", תפסתי את שנטל כשהישיבה הסתיימה, "אוכל מקסיקני אני לא אוהבת ולא מרגישה. אני מבינה שפה בוריטו זה אב מזון אבל לא בשבילי אז בואי תעזרי לי להבין רכיבים ואני אקח את זה משם".
אז אני פחות או יותר יודעת מה יש שם וכמה שזה לא טעים אבל בשביל לעשות קניות והכנות למאה וחמישים בוריטו, אני צריכה לנסות בבית ולראות כמה נכנס. בשעועית. בבשר. באורז. אורז בטורטיה. איזה קונספט מטופש.
המשפחה שלי תשמח, אני חושבת. לא יוצא פה לאכול שעועית כי זה משהו שאני לא אוהבת. ואני זאת שמבשלת.
גם בפודבנק יצא לי שם של המומחית לתבשיל הטבעוני. בכל שבוע אנחנו מכינות תבשיל אחד טבעוני ואחד בשרוני. תכל'ס, אני מכינה את שניהם. אבל בגלל שלסנדי אין שום חיך לאוכל צמחוני היא מתפעלת עמוקות, חזור והתפעל, מכל תבשיל כזה שיוצא תחת ידי. היום הכנתי מרק עם המון קטניות (שעטנז של שעועיות שונות וגם חומוס) וירקות וטופו. ממש, מכל טוב הארץ. שפכתי שם תבלינים לרב. שרפתי קצת את תחתית הסיר הגדול (הכיריים שם בעלי אישיות גבולית) וכשסיימתי והעברתי ויש אחרון על שולחן העבודה כולם באו ודחפו כפות לסיר. ממממ ממממ מממ. יצא לך טעים. אני צריכה את הטעימה שלהם כדי לדעת שמרק שעועיתי יצא טעים כי מבחינתי יש לו את הבעיה הזאת שיש בו שעועית. וגם כמון. שני הדברים שאני לא אוהבת.
אז אתן אומרות שיצא לי טעים? טוב לדעת.

משם יצא הסיר להתקרר במינוס שלוש עשרה שבחוץ ואני יצאתי להתקרר באותו המינוס ממש ואז הלכתי להסתחרר במכולת. אז בוריטו ביום שישי? נארוז אותם לקחת? שיאכלו הילדות באוטו? במילא איך שנכנסות לאוטו כולן נהיות רעבות. אולי אני סתם מכלילה. בעיקר טל וקשת.
לא רק על היום אני צריכה לחשוב אלא כמה ימים קדימה כי בשר טחון יש ביום רביעי. ובשבת אני לא נמצאת. ומה על ימי שלישי? מהשבוע הבא בימי שלישי גם יובל וגם אני לא נהיה בבית בערבים. יובל יעשה את תכנית ההכשרה של הקבוצה שלי. הוא הצליח להתקבל. זה אומר שמדי שלישי הילדות יצטרכו להאכיל ולהשכיב את עצמן. כדאי לחשוב מה יהיה האוכל הזה. ואיך זה יעבוד.
אתמול נעדרנו שנינו בערב ואכן, בעוד אנחנו יושבים עם בנות הקבוצה, עם כמה פרצופים חדשים שבאו לקבל מידע על תכנית ההכשרה ועם בחור אחד מזוקן שלא הצלחתי לשייך בדיוק, יובל יצא לטפל במשהו ואז חזר ואז יצא שוב ואני הבטתי בו בתמיהה והוא אמר לי: ילדים.
הילדים שלנו?
הסתכלתי בטלפון שלי ושום הודעה על בעיה לא היתה בו. מסתבר שהילדות בוחרות למי לשלוח את הבקשות שלהן. כנראה למי שיתן תוצאות טובות יותר לתפיסתן. מה זה אומר שאור פנתה אליו? ואיך המצב בבית הצליח להסתבך ככה? ואיך זה יעבוד עכשיו מדי שבוע?
יובל הגיע איתי לערב המידע (בפאב שהוא ספונסר שלנו) כדי להכיר את הקבוצה וכדי להביא בפניהן את עניין השתתפותו בתכנית ההכשרה (אני חושבת שתכנית "בשר טרי" לא נשמעת טוב. אבל ככה זה נקרא). שמונה שבועות של בניית כישורי יסוד כדי לשחק רולר דרבי.
תנאי הכניסה לא כוללים צליחת מבחנים או כישורי החלקה כלשהם ועדיין לא היה ברור אם הוא יכול להתקבל. כי זאת קבוצת בנות. ככה זה רולר דרבי. ברירת המחדל היא שזה ספורט נשי. אבל יש גם רולר-דרבי-גברים. זה קיים. ויש קבוצות מעורבות. הקבוצה שלנו לא מוגדרת כמעורבת כי זה מקטין את פוטנציאל המשחק עם קבוצות נשים (הן לא רוצות לשחק מול גברים ברב המקרים. זה ספורט שכולל מגע שיכול להיות אגרסיבי). אבל יובל, הוא בא עם מטרה. הוא רוצה כמה שיותר דרבי. אז הוא היה מקסים כזה ופטפט עם מי שישבו לידנו, ונפרד בחיבוק מסניץ' שהיא חבקנית, ולא מסליי שלא אוהבת מגע אבל כן תיכנס לך באם אמא (סליי היא משאית), ויצר קשר עם המאמנת שהיא תכל'ס הפונקציה החשובה ופטפט עם המורה של נטע שהולכת להתחיל את התכנית (גיוס שלי!) ואולי זה קשור לזה שאלכוהול היה מעורב אבל היתה הסכמה מקיר לקיר אצל כל קיר שהיה מעורב שאין סיבה שלא יעשה את התכנית. לפחות את המחצית הראשונה בה אין מגע.
אז הוא יכול להתחיל את התכנית. ציוד כבר יש לו, מוטיבציה בשמים ואפילו טרמפ, איתי.

מבין הפרצופים החדשים, זאת שנשארה אחרונה שיחקה רגבי בעבר. זאת אומרת שהיא לא מפחדת על העצמות שלה (זה החשש העיקרי של חדשות. שירסקו אותן). היא צעירה, היא רולה, היא נינוחה ואני מתה להגיע לשבוע שבע איתה ולתת לה חבטת אגן. אני אוהבת אתגרים 🙂

אנחנו עזבנו את הפאב אחרונים, נכנסנו אוטו שלנו ונסענו על דרכים מחורבנות במיוחד כל הדרך בחזרה הביתה. אבל יש מי שגרות קרוב יותר והן בחרו להגיע הביתה בדרך הקשה. סליי ו- Shove, אחרי שגמרו לאכול ארוחה דשנה של נאצ'וס (טורטיה צ'יפס. בעעע) ועוד כמה דברים, הן לבשו על עצמן כמה שכבות של בגדים, נעלו נעלי ריצה ומעליהן דוקרנים בשביל לא להחליק בקרח ויצאו לריצה של שעה, עד הבית. כן, המשוגעות הללו רצות במינוס שלוש עשרה. למה? למה לעשות את זה לעצמך? הן מתאמנות לקראת חצי מרתון בנלסון באביב, משהו שנקרא "לרוץ כמו אמא". הן שונאות לרוץ ועושות את זה כי זה קשה.
לבריאות בנות.

בוריטו. מה אני צריכה בשביל בוריטו ביום שישי. להשרות שעועית היום. אני צריכה לקנות שעועית כי את כל מלאי השעועית שהיה לנו, בכל הצבעים והגדלים, זה שקניתי לכבוד ביקור הטבעונים החביבים עלינו, העפתי מהבית.
הולך להיות קרנבל רעשני ומגניב בעוד כמה שבועות ואני לא אהיה בו. אני אכין את כל האוכל ואסע לי לאימון כי יש לי סדרי עדיפויות. והם יגייסו כסף למימון הטיול של הכיתה של קשת לוונקובר. הם הולכים לבלות לילה בפלנטריום! והם לא צריכים הורים מלווים. כמה חבל.

המשפחה שלי על גבעת הסקי היום. בטח קר להם. אני מקווה שאין שם רוח כי רוח זה דבר מבאס בכל טמפרטורה אבל כשזה מתחת לאפס זה גובל באכזריות.
השלג יורד כבר כמה ימים במגוון גדלי פתית שנעים בין קטן לאבקה. אבקה זה מוזר. ועם הרוח המעצבנת, זה יורד הצידה.
לפחות הפינוי של השלג קל יחסית. כי השלג קל יחסית.

בדרך למכולת אני עוברת ליד בית הספר הסגור ומסוגר. מהמכונית אני רואה פיסת נייר צמודה לדלת ועליה כתוב בפשטות: gone skiing.
ככה פשוט.
אני עבדתי על זה יום שלם. לגרור ציוד מהמחסן. לראות מה מתאים ובעיקר מה לא. להילחץ קצת שאין לי ציוד מלא גם לטל וגם לקשת, לא כי אין אפשרות לשכור אלא כי לשכור זה מאמץ שבועי ואני רוצה לחסוך מהן את זה. יותר פשוט לבוא עם ציוד מהבית. ולאתר קסדות סקי ומשקפות סקי ולכוון ולהתאים הכל. וציוד מחמם. ורשימת ציוד כדי שיוכלו לבדוק שיש הכל ערב לפני. ותיקים אישיים שהמגפיים והקסדה וכל היתר יכנסו. יום שלם זה לקח לי. אבל היה שווה.
אני רק מקווה שטל יסתדר. הוא קצת נבהל מסרטון הבטיחות שראה. כאילו יש איזו סכנה שאורבת לו פרט לשבירת רגל. הרי הוא לא יוצא מגבעת הארנבים.
ארוחות יתרת השבוע, הסופש וימי השלישי הבעל"ט ממשיכות להסתחרר לי בראש. אני צריכה להוריד את זה לכתב כדי לשחרר. פעם הייתי מדפיסה לוח שנה חודשי על דף ומתכננת עליו קדימה מה שמצאתי לנכון. אבל מזמן כבר לא. בטח יש אפפ בשביל זה. משהו פשוט, שאפשר להכניס בו תכנית ארוחות, אולי גם דברים שצריך לעשות מראש כמו השריה של שעועית (מי שאוכל את הדברים האלה. או להוציא את שוק הטלה יומיים קודם מהפריזר – יותר הסגנון שלי), אולי רשימת קניות. ככה אני יכולה להפסיק עם הפתקים האלה שאני רושמת לעצמי בזמן שאני עושה קניות גדולות. בטח יש אפפ. זה צריך להיות פשוט.

איך שמגיעה הביתה, דבר ראשון משרה את השעועית. ואז אוכלת את התפוז. מנסה. הוא לא טעים. משאירה על השיש, מישהו כבר יאכל (מיתרונות המגורים בדירת שותפות). יאללה. לאפ-סטור.
מורידה ומתקינה אפליקציה אחרי אפליקציה, כל מה שנראה שמעקב קלוריות הוא לא המטרה העיקרית. מנסה, מתעצבנת. מוחקת. ככה איזה שמונה אפליקציות.
פותחת מסמך וכותבת אפיון כללי של האפליקציה שאני רוצה.
מדפיסה דף של לוח שנה לחודש ינואר.
כותבת תכנית ארוחות והכנות על נייר.
הכי פשוט.

והזמן עובר. ואני עושה את הדברים שלי בקצב שלי ויש שקט. אני מוצפת בשקט. באין הפרעות. אני לא מצליחה להירגע מזה.
שקט זה מסוג הדברים הללו שככל שיש לך מהם, את רוצה עוד.
אני לא יודעת איך אני אסתדר עם זה שבעוד כמה שעות הם חוזרים כולם…

הגב