יום ראשון, 01 מרץ, 2020, 09:00

רולרקון 2019 – עוד

16 ביולי 2019, היום שלפני.

השארתי לי יום שלם לפני שהכנס מתחיל בשביל להתאקלם ולהתנדב. התנדבות נותנת הנחה בכרטיס של השנה הבאה (או כרטיס חינם, מעל סך שעות מסוים) אבל זאת לא הסיבה לעשות את זה. כסף לא יכול להיות השיקול פה (לילה נוסף במלון עולה יותר מכל ההנחה שקיבלתי על כל שעות ההתנדבות במהלך חמישה ימים). התנדבות זאת הדרך להכיר אנשים, את המארגנות, את המתנדבות האחרות. זה מאלץ אותך אשכרה לתקשר עם אנשים. זה טוב.
הייתי מעורבת בנגיעות האחרונות של אולם המשחקים וזאת היתה חוויה טובה שגם איפסה אותי מבחינת כיוונים ומיקומים.

מערך המתנדבות מנוהל בעזרת תוכנה יעודית vologistics.com ונרשמתי לכמה משמרות עוד לפני שהגעתי. באירוע עצמו יש עמדה בשביל "לדפוק כרטיס" בהתחלה ובסוף של המשמרת. בסך הכל מנוהל סבבה. קודם כל – חולצת מתנדבת.

הדבר הבא – עיצוב מחדש של החולצה. להוסיף לרשימת האריזה של השנה הבאה – מספריים (משהו שעובר ביטחון בשדה התעופה. מספרי ילדים?). האולם בו נמצאות זירות המשחקים (כן, ברבות) הוא אולם כנסים ע-נ-קי שהוא חלק ממתחם שצמוד למלון. יש איזה קטע באויר הפתוח (45 מעלות. ואין צל) שיש לעבור בין המלון לאולם. והאולם הזה, ביום שלפני, לא ממוזג. או ממוזג לא טוב. אז חולצה קצרה עם שרוולים וצווארון לא מתאימה. כבר שלושים שנה שלא הורדתי צווארון מחולצת טריקו.

במרכז העצבים של העבודה על הקמת המתקנים באולם עומד סקוט. לכי חפשי את סקוט, אמרו לי. ואיך אזהה את סקוט? יש לו כובע ורוד.
הנה כובע ורוד. חולצה כתומה (חולצת מתנדב משנה קודמת) ושקיות שחורות מתחת לעיניים. שילוב צבעים מאמם.
ביחד עם סקוט, אשתו, הכי עזר כנגדו. היא נראית כמו אחת שדווקא כן ישנה ולא הולכת להתמוטט. יש לה שם. אני לא זוכרת. "תעשו מה שהיא אומרת". אעשה.
מעבר למתן הוראות לפועלות העמלות כשאין בנמצא סקוט, היא גם מזרימה לו אוכל מעת לעת כדי שלא יפול בעת מילוי תפקידו.

באולם יש ארבע זירות משחק, זירה חמישית ל"שונות", מסלול משופע (banked track) כמו בימי קדם ופארק, כזה עם ראמפות וכל היתר, עשוי עץ. הנגרים נטולי החולצה עוד עובדים עליו לצלילי מוזיקת ראפ. מול זירה מספר 1 יש טריבונות ועליהם כיסאות פלסטיק. מול זירות 2-4 יש כמה שורות של כיסאות, יותר סמלי. על הכיסאות של זירה 1 אני מדביקה עכשיו מדבקות עם מספרים. בשביל משחקים חשובים במיוחד ימכרו כרטיסים לכיסאות הללו. זה לא שאי אפשר יהיה לצפות בהם ללא כרטיס, עדיין אפשר לעמוד או לשבת על הרצפה.
עבודה די משעממת אבל לפחות אני עוברת מול מתנדבות אחרות שעובדות בצמדים ושלישיות. הן באו ככה מהבית.

משם אני עוברת לעבודה אפילו יותר משמימה – לשמור על הדלת האחורית של האולם כדי שאנשים תועים לא יכנסו. אני לא חושבת שאני במקום של להבחין בין אלו שמותר להם ואלו שאסור להם אבל אני עושה כמיטב יכולתי. עם הזמן זה מתבהר – אם את אתלטית זה בסדר. במיוחד אם יש לך תג. תג. גם לי יש כבר תג בשלב הזה כי אולם ההרשמה נפתח. תג זה חשוב כי בלעדיו אי אפשר להיכנס לשום מקום. תג, בשילוב עם תעודה מזהה. תיכף ארכיב מתקני פלסטיק להניח ליד כל זירה כדי שהשחקניות יתלו את התגים שלהן לפני שמתחילות לשחק. על הכל חשבו פה. גם על בטיחות.

אם את לא אתלטית עם תג, אם יש לך חליפה ואת נראית כמו פונקציונרית של המלון – אפשר להיכנס. כל היתר, שנראים כמו אנשי הייטק אובדים, שילכו למקום אחר. או מסביב. חם, חם בווגאס.

וכל העת אני יחפה. שזה גם משהו שלא עשיתי כבר הרבה זמן בשטח ציבורי.

שומרת על הדלת לבדי, מחשבת קיצי לאחור, עד שבאה מישהי להחליף אותי, מישהי שיותר מתאימה לתפקיד. מישהי עם רגל מגובסת.
אאוץ'. בעסה להיות ברולרקון עם גבס!

צוותו אותי בבקשה למישהי. בבקשה. אני כלכך לבד.
אם לא תצוותו אותי, אני אצטוות בעצמי. (ואם לא תצבטו אותי, אני אצטבת. ואז אצחקק לבדי על משחקי מילים עגומים. לבדי).

בשביל העבודה הבאה שלי, חבל שלא הבאתי את מגיני הברכיים שלי. אני מדביקה על הרצפה עשרות מטרים של סרטי הדבקה רחבים בצבעים שונים כדי לסמן אזורים וכיוונים. הייתי רושמת לעצמי תזכורת לשנה הבאה אבל אני לא רואה אותי עושה את זה שוב. אני לא מתנדבת בהקמה.
אני יוצאת מגדרי כדי לתקשר עם אנשים. מצטרפת למדביקות אחרות. מפטפטת קצת. כמה שיכולה. אני לא טובה בזה וכשחושבות על זה, הבודדות שאני מוצאת ומצטרפת אליהן, הן מראש מופנמות. המוחצנות מגיעות בלהקה.

היום למדתי. כלמיני דברים על לוטו ומכונות מזל משוֹמר של המלון. על פציעות ברולרקון ממישהי מהמארגנות. בשנה שעברה היו 12 פינויים של פצועים/פצועות. מסתבר שיש אנשים שמסרבים שיזמינו להם אמבולנס. כי אין להם ביטוח רפואי.
אני מנערת לרגע את הראש הקנדי שלי בשביל להבין. כמובן, יש אנשים בלי ביטוח רפואי. זאת ארה"ב.

זירת ההחלקה המשופעת כמעט גמורה. אני תוהה לגבי הזוית וכמעט מתפתה לחשב באיזו מהירות החלקה הזוית הזאת תומכת. זה משחק אחר על משטח משופע, אי אפשר פשוט לעמוד ולחכות, חייבות להיות בתנועה, כולן, אחרת את שוקעת לקרקעית.
ברצפת הבטון החלקה יש סדקים פה ושם ויש למלא אותם. חומר המילוי המקובל, כבר שנים, הוא חינמוני פורנו (מהסוג שמנסה למכור לך בחורות). עם השנים הם למדו להשתמש בסרט הדבקה אטום מעל המילוי כי כבר קרה עם הסרט השקוף שהיו הסחות בעת משחק. אבל זקני רולרקון יודעים מה יש מתחת לסרטים הללו ומגחכים לעצמם מתחת למגן השיניים.

ואז היתה לי הזדמנות להיות אמיצה. אבל קודם עוד משמרת משמימה של משימה אומללה. שמרתי על דלת של אזור דוכני המכירה שהם בהקמה, מניחה רק למורשות ומורשים (לפי הבנתי) להיכנס. ואחרי שעתיים לא באו להחליף אותי. ולא באו ולא באו. אז החלטתי להפקיר את העמדה שלי ולשבור שמירה. אני יודעת, מטופש. למי אכפת. וכשקמתי והלכתי משם מצאתי שני מטר משם עוד דלת לאותו האולם, עליה אף אחת לא שמרה בשום שלב, מה שגרם לי להרגיש אפילו יותר מטופשת.
משם גררתי עצמי בחזרה לחדר, כדי להוריד את חולצת המתנדבת המחייבת משהו ולטבול באמבט חם כי למרות 46 המעלות בחוץ, ברחבי המלון יש מיזוג שמקפיא לך את הביציות אם את לא זזה מהר והרבה. ובעוד אני משרכת דרכי לחדר, מרחק מילין רבים, דרך הקזינו, כמובן, פנתה אלי מישהי ושאלה אותי איפה ההרשמה.
ישר ידעתי הרשמה למה.

כי ראיתי עליה שהיא אשת דרבי (מריחה אתכן, בנות) והיא ראתה אותי עם חולצת מתנדבת.
כבר לא הייתי בתפקיד אבל אמרתי לה בואי, אני אקח אותך. שיניתי כיוון ולקחתי אותה.
"לפתוח בשיחה" זמזם לי קול בראש ואני נעניתי. שאלתי אותה אם זו לה שנה ראשונה פה.
"כן" היא ענתה בעליצות, כאילו היא לא אחרי יום שלם בדרכים, שתי טיסות, מאזור זמן אחר, בגוף שמרגיש כאילו עכשיו אחרי עשר בלילה.

"אז גם את לא מכירה פה אף אחת?"
"לא, אני מכירה מלא. את לא מכירה אף אחת?"
"זאת שנה ראשונה שלי ואני לא מכירה פה. אני די בודדה"
(האם הודיתי בזה בגלוי? בקול רם? נדמה לי שכן)
"אה, רוצה להיות חברה שלי?" (לא חשבתי שזה משהו שאומרות אחרי גיל גן…)
"כן"
"סבבה, אני הולכת עכשיו לפגוש את החברות שלי בתור של ההרשמה, תצטרפי אלינו אחר כך לארוחת ערב או משהו"

הובלתי אותה לחדר ההרשמה, חיכיתי איתה בתור, חיכיתי עד שתגמור להתלהב מהמפגש עם חברות ותיקות, לקחתי ממנה מספר טלפון ומיד שלחתי הודעה שתעדכן אותי מה ומתי, אחרי שתתמקם.
אמיצה או לא אמיצה?

ואז גררתי עצמי לחדר, עשיתי את האמבטיה אליה ייחלתי מקודם, שכבתי במיטה והייתי מוכנה להירדם, אפילו ששמונה וחצי בערב.

סלַיי (מהקבוצה) עלתה מולי במסנג'ר להתרגש איתי. היא היתה פה בעבר, אבל השנה היא לא. התלוננתי קצת על בדידות והיא אמרה לי שאני בנאדם נחמד ושמחר יהיו לי חברות, אל דאגה, זה רולרקון. ואיך אני מתכוונת לעשות את זה אם אני לא מוכנה לצאת מהמיטה.

אז נעניתי להודעה של Oz (זאת מהתור, מקודם. נקרא לה עוז. מתאים לה) בעניין מה בא לי להזמין כי נראה שאין יציאה הערב, לבשתי בגדים והזזתי עצמי עד לחדר שלה שהיה במגדל אחר בתוך העיר הבינונית הזאת שנקראת מלון ווסטגייט. אכלנו ביחד בחדר שלה, אוכל ים תיכוני, מאוחר מדי בלילה בשבילי, מאוחר אפילו יותר מזה בשבילה.
מסתבר שהיא בדרבי כבר עשור (רולרקון ראשון?!) ולא ניפגש באף שיעור אבל היא הולכת לשחק הרבה. למשל בקבוצת הדרבי היהודית (יש דבר כזה), מול יפן, במסגרת טורניר האומות.

היא הזמינה אותי ליצור קשר אם אני רוצה לבלות ביחד.
איזה כיף. יש לי פה חברה. פחות או יותר 🙂

נוף מחלון החדר שלי. ירוק של מגרש גולף, עיר עיר עיר ואז הרי מדבר.

הגב