שבת, 29 פברואר, 2020, 08:30

רולרקון 2019

(עכשיו כשהזמנו כרטיסי טיסה לרולרקון 2020 (פאס לאירוע וחדר במלון יש כבר מאוקטובר) אפשר למצוא זמן להעביר את חוויות האירוע מיולי מדפים למסך).

15 יולי 2019. יום מסע.

"את כבר מתרגשת?"

אני חושבת שזה התחיל. ההרגשה הזאת של פירפור במרכז הגוף, לקראת סוף העמק השני שחצינו, כשהנוף עדיין אומר בית. אול זאת ההתרגשות סוףסוף ואולי זה המנה הכפולה של קפה שצרכתי בשעת בוקר מוקדמת על בטן ריקה.
מה נשתנה.
שבכל הנסיעות יש לי לפטופ לתעד, הפעם ארזתי קל כדי להימנע ממזוודה בבטן המטוס והחלפתי לפטופ במחברת. זה מאט אותי. אני מקלידה מהר יותר משכותבת בעט אפילו אם אני מסירה את דרישת הקריאוּת.
מה עוד נשתנה.
שאני לבד. מתי לאחרונה נסעתי לאנשהו לבד. לא סופשבוע במרחק שעה וחצי נסיעה מהבית. לבד ורחוק. מתי? לפני הילדות.
הנסיעה האחרונה היתה להתלמדות בפריז, רגע לפני שהריתי את אור, ומאז אני מסתובבת עם זנב מתארך, רועה ילדות בדרכי מאי פה לאי שם.

במעבר הגבול לארה"ב שוטר הגבול שואל מתי לאחרונה היינו בארה"ב. יובל מבקר מדי פעם בשביל כנס מקצועי או בשביל לאסוף חבילות מהגבול. אני? אני זוכרת מתי לאחרונה עברתי את הגבול הזה, זה היה גם לראשונה וזה היה בלתי נעים עד שהחלטתי שאני לא עושה את זה שוב עם דרכון ישראלי. זה היה כשקשת היתה בגנון וטל היה בן חצי שנה. זה היה בטיול של הגנון לסכר קולי הגדול. זה קרה לפני שבע שנים (אני עושה מהר את החשבון בראש. לא רוצה לעורר חשד). עכשיו הדרכון קנדי ואין צורך לצאת מהאוטו.
לאן? הוא שואל. לספוקן, לשדה התעופה.
והיעד? וגאס!
מה בווגאס? רלולרקון! (כולי התרגשות וסימני קריאה).

ארבע שעות נסיעה מהבית לשדה. שעתיים לגבול, שעתיים מהגבול.
מגיע זמן פרידה ואני מרגישה כמו ילדה ביום הראשון בכיתה אל"ף. לא, אל תחכה, לא, אל תישאר איתי קצת, אני רוצה להתחיל בהרפתקה שלי ולהוביל אותה בעצמי.
בביטחון האיש מבקש face down ומצביע על קוביה משונה למראה. אני תוהה למה ככה אבל לא מתווכחת, כמו שלמדתי לנהוג עם אנשי סמכות, במיוחד עם אנשי ביטחון, במיוחד אמריקאים. אני מתחילה להוביל את הפנים שלי לשם והוא צוחק ואומר – את הפאס, לא את הפרצוף, ואז מודה לי שבזכותי עכשיו יהיה להם על מה לדבר. אין הרבה עניין בעמדה של בדיקת פאסים ותעודות מזהות.
"הוקי" הוא אומר ומסתכל על הטרולי שלי. ארזתי קטן אז הקסדה מחוברת מבחוץ.
עושה לי פרופילינג, הא? אז מה אם אני קנדית, לא כולנו משחקות הוקי!
"רולר סקייטס!" אני עונה בגאווה ומתגלגלת משם.

ככה התחלתי באריזה, כמצוות בוטי, עם סקטים מפורקים, מגינים מכובסים בפינות. תיכף יכנסו קצת בגדים.
תיק יד וחפץ אישי. ארוזה ומוכנה לעלות למטוס.

אני מרוצה מעצמי. ארזתי ככה יפה בלי להפקיד מזוודה. גם חסך לי כסף (30$ או אולי 50$ לכל כיוון) וגם חסכתי המתנה בקרוסלות. תיק הגב שלי מלא באוכל ובדרך חזרה אמלא אותו בציוד חדש: חולצות מגניבות, מגידי ידיים טובים יותר. נראה.
14 ביצים ארזתי וזה לא נראה טוב בשיקוף. זה נראה כמו 14 ביצים שזה הרבה יותר חשוד מ120 מ"ל של משחת שיניים, אבל לא עובר על שום תקנה. התיק עובר בדיקה בנוכחותי. ביצים, פיתות ("טעים!" מעירה הבודקנית), חמאה ושוקולד ביתי. מה שאחת צריכה בשביל לשרוד בסמינר צפוף שכזה. אני מקווה. אני לא באמת יודעת איך הדברים יתנהלו, זאת לי הפעם הראשונה.

ואילו ביצים יפות. שלי מהבית.

ויש לי פאוץ'. כן, כמו שהיה לנו בשנות השמונים או שמא התשעים. אבל פחות מכוער, מחומרים חדשים, עם פרופיל שטוח, אלסטי משהו, יכול להכיל טלפון וארנק ותו לא.
נטע היתה מזועזעת כשראתה אותו. "את לא מתכוונת ללבוש את זה, נכון?" היא אמרה בדאגה אמיתית. בטח שאני מתכוונת! אחרת למה קניתי?
קניתי כי זה היה ברשימת האריזה של רולרקון, אליה נצמדתי כמו חוזרת בתשובה לכתב קודש. כבר אמרתי שאני חדשה בעסק.
עד כה – שימושי מאוד. כרגע יש בו טלפון ורישיון נהיגה בשביל כל האנשים שרוצים לבדוק לי את הביצים.

שני דברים שלמדתי לאחרונה.
כדאי מאוד לתת לבקבוק המים שלך חזות מיוחדת כדי שיהיה קל יותר לזהות אותו בהמון. אל שלי קישטתי בלבבות בשלל צבעים. אני מקווה שלא קלעתי לטעם ההמון.
עוד דבר שלמדתי, מכריסטינה אחת שעשתה איתי את הקורס הבסיסי בקילג'ויז (הקבוצה שלי) ובסוף העונה הודיעה על פרישה. למדתי שאפשר לעשות חליטה קרה לתה פירות (חליטה חמה לתה פירות זה די איכס בעיני). היא עושה את זה בלימונדה ויוצא משקה מעולה. אני למדתי וארזתי איתי תיוני פירות כדי להפוך את מי המדבר (או לצורך הדיון – כל מים שלא מגיעים מברז הבית המבורך שלנו) לבני שתיה. כי זאת בעיה.

פעם ראשונה לי ב Salt Lake City. זאת אומרת, פעם ראשונה לי בשדה התעופה שלה ומעליה. מה יש לי לחפש שם (אין שם בירה, הזהיר אותי יובל). מעולם לא תהיתי לגבי השם ועכשיו כשאנחנו עומדות לנחות בה אני רואה את האגם. המלוח. של העיר. יאי. לקח לי זמן להבין מה אני רואה, בהתחלה זה היה צבעים שלא היתרגמו לשום דבר שאני מכירה.
תחתי היתה קרקע נרחבת שטוחה עם הרים שמפוזרים עליה באקראיות. הקרקע בצבע חום של אדמה, המים בכחול, המלח בלבן ו… מה זה שם באדום?
קו ישר הפריד בין אדום לכחול רמז שידי אדם מעורבות בעיצוב.
ברוך בורא וויקיפדיה ו-וויפי בשדות תעופה. מיד כשנחתתי הלכתי לקרוא על התופעה. (בעברית לא כתוב על זה כלום. באנגלית כן. יש מסילת רכבת שחוצה את האגם ומונעת ערבוב נוזלים בין שני החלקים שהיא יוצרת. בגלל שאחד החלקים לא מוזן במים חדשים שיעור המליחות שלו גבוה משמעותית מהחלק השני, מה שמעודד צמיחה של אצות אחרות ולפיכך – הבדלי הצבע). למרות הדימיון לים המלח בסגנון וגם בשם (האגם מכונה גם ים המוות של אמריקה) שיעור המליחות שלו נמוך יותר מזה של ים המלח והוא שוקק חיים, בפנים ובחוץ.

בשדה התעופה, כיסא נדנדה, אחד מני רבים.

הטיסה מסל"ס לווגאס היתה אולי היפה ביותר שחוויתי אי פעם. שוב ושוב נאלצתי להפסיק לצפות במסך הבידורית שמולי בשביל להסתכל החוצה מהחלון-נטול-הכנף שקיבלתי. זה לא שהסטנדרט שלי נמוך, הרי טסתי פעמים רבות בין הקצוות של הפרובינציה היפהפיה שלי אבל למדבר יש איכות אחרת. עם כל זה שהצבעים התעמעמו בגלל תועפות האוויר שהפריד ביני ובין האדמה זה עדיין עצר את נשימתי. השלוליות המלוחות, ההרים, גידולי האנרגיה (שדות של פאנלים סולאריים, שבשבות רוח ועוד), גידולי השדה בעיגולים והכי מכולם – האדמה הכתומה שבצבצה מתחת לעשב פה ושם. לא צילמתי כי צילומים מחלון של מטוס זה עולב. רק קצת בהמראה. שלוליות בשדה התעופה זה דבר יוצא דופן.

נוף מהחלון. שלוליות, מלח, מה לא.

לקראת הנחיתה הבנתי על מה יובל דיבר כשתיאר לאס וגאס כעיר ענקית באמצע הכלום. זה היה מדבר… מדבר… מדבר… ופתאום – משהו לא קשור. עיר.
היא באמת ענקית, משתרעת מאופק עד אופק, ומאוד מגוונת בסגנונות הבניה שבה (אם לשפוט ממעוף ציפור מתכת).

ביציאה מהשדה, עת חיפשתי את תחנת השאטל (בחירה נבונה. מעל ארבעים מעלות בחוץ, לא תנאים לצעוד עם מטען לתחנת האוטובוס או ממנה) הרגשתי כמו לטאה. תחנת השאטל היתה מחוץ לבניין, כמובן, ושום גג לרפואה לא נמצא בסביבה. מזל שהיתה זו שעת אחה"צ מאוחרת והשמש בזווית. מצאתי פיסת צל ונעמדתי בה. לידי רעש מזגן. למרבה הצער אני בצד הלא נכון שלו והוא פולט עלי אויר חם.
אבא תרחם.

הרבה דברים למדתי לקראת הנסיעה מפי מנוסות. למשל להצטייד בתרסיס אף וטיפות עיניים כדי להקל ביובש המדברי. יישמתי. למשל להביא מפזר לחות לחדר כדי להקל על הנשימה בלילה. לא יישמתי (ארזתי קטן). למשל – לבקש חדר לא בצד של הבריכה. מזל שביקשתי. הבריכה פתוחה לחוגגות סביב השעון ואני, אני אוהבת לישון בלילה. הועברתי לחדר שצופה למגרש הגולף הענקי הירוק. לא מסתדר לי עם כל המדבר הזה מסביב, כמו גם יתר העיר.

הפיתות והביצים סידרו לי ארוחת ערב ראשונה בלי להתערבב בהמון. ותנו לי להגיד משהו על ההמון. זה חתיכת מלון. יש בו כשלושת אלפים חדרים, אני לא צוחקת ולא מגזימה. יש בו אנשים הרבה וקזינו באמצע ובכל אשר תלכי – תעברי בקזינו. וקזינו זה חתיכת איכס.
חוץ מהכנס שלנו, שהוא ענקי, מארח אלפי אנשים ותופס תועפות שטח, היו בו לפחות עוד שני כנסים מקצועיים של אנשים הרבה פחות אתלטיים ועדיין, רב האנשים במלון היו אנשים לא מזה ולא מזה, סתם אנשים שמסיבות שאני לא מצליחה להבין החליטו לבוא לווגאס.

התמקמתי, פרקתי מזוודה צפופה לתוך שידה מרווחת, גיליתי שבדיוק סוגרים את הבריכה (ממחרתיים היא תהיה פתוחה 24 שעות ביממה לטובת חוגגות רולרקון. היום זה עוד שעות פעילות רגילות) ושמשמרות המתנדבות גם נגמרות בעוד פחות משעה. מה נעשה עכשיו? חזקי ואמצי, נעמה, וצאי לתור את הארץ.

לא נכנס לשידה, נזרק על הרצפה ושם יגור כל השבוע: ציוד ההחלקה שלי. בצד שמאל, בקשת של פסים – noose. תיכף יבוא.

זה הרבה, כל הווגאס הזה, וזה עוד בלי שיצאתי מהמלון. בין אזור המגורים לאזור המסעדות והכנסים יש ערב רב של מכונות מהבהבות ומרעישות ומולן אנשים כבויים ודוממים, מאכילים אותן בתוגה. הבטתי במפה, חציתי באומץ. מצאתי את החדרים בהם יהיו הרצאות בישיבה, את חדרי הסדנאות בתנועה ללא סקטים ואת חדר הרישום (כל חללי ההחלקה הם הלאה משם. עוד לא אזרתי אומץ להרחיק. לא הלילה). בחדר הרישום עוד אין רישום אבל יש הכנות. הצטרפתי לעשר דקות אחרונות של הכנות, הרכבת שקיות רישום ובעיקר הזזת ארגזי תכניות (כרומו, גדולות וכבדות. לא חסכו) מנקודה לנקודה. עשר דקות הספיקות לי, בתוך המלון הממוזג בהפרזה, לזהות איך זיעה מדברית שונה מזיעה ביתית למרות שהמזיעה היא אותה המזיעה. (פחות עניין של ריח ויותר העניין שנראה שכל הזיעה מגיעה מתחת לציצים).

בין אי שם לאי פה, חדר יישון בשר. כמקובל. ממוסגר יפה.

האירוע עוד לא התחיל, ההמון מהסוג הרצוי עוד לא הצטבר ואני פה לבד בכל מקרה אבל היה לי חשוב לחזק את תחושת השייכות, לסמן לסביבתי, למי שכבר הגיעה, שאני אחת מהן. אני יודעת שאני לא נראית כמו שחקנית טיפוסית. עוד אין לי את היציבה ובעיקר אין לי את הקעקועים על כל כולי. כל עוד אני לא מסתובבת עם צמד סקטים תלויים על הכתף (מחוברים ברצועה שנקראת noose. יש לי אבל אני לא משתמשת בשיגרה) או משהו חיצוני אחר שמרמז על עיסוקי (תיכף יבוא), איך ידעו שאני אחת מהן? אני חייבת חולצת קבוצה. ככל שמתארכת הקריירה של שחקנית דרבי, כך מצטברות אצלה חולצות (גופיות כותנה, גופיות ג'רזי סינטטיות, קפוצ'ון רך וחמים) הנושאות את שם קבוצתה, שם הדרבי שלה ואם זאת גופית משחק – גם את מספרה. אני התחלתי לפני שלושה חודשים ובית הדפוס לטקסטיל בנלסון לוקח את הזמן שלו, שיהיו בריאים. (הזמנו כבר לפני חודש וחצי). אז אין לי ביגוד מזהה משלי. מזל, מזל שקליאו מצאה בארגז המציאות של הקבוצה חולצה כללית מדור ישן. קצת קטנה, לא נורא, אקטן לתוכה עם הזמן, אבל לפחות אני יכולה להסתובב זקופה ושייכת ולא סתם מהמרת אקראית.

אני גם לא נעה בלהקה, כי אין לי פה להקה. לא שלא ניסיתי. בדקתי בקבוצה שלי, בדקתי בקבוצה השכנה מקסלגר. אף אחת לא נוסעת השנה. לבדי, לבדי, לבדי.מקווה להכיר אנשים מחר כי כרגע אני די בודדה.

תגובה אחת

הגב