יום שלישי, 25 יוני, 2019, 22:13

סוף שנה, קיץ 2019

בעוד יומיים שנת הלימודים נגמרת והכל כל כך שונה. בלי ללכת לחפש בכתובים אני יודעת שאנחנו היום במקום שונה מאוד מהמקום בו היינו לפני שנה.

כולם מפוזרים לי. כולם. נעזוב את זה שיובל בויקטוריה/ונקובר כי זה לא קשור, זה מקרי שזה קורה בדיוק עכשיו, אבל התחושה הזאת שהבית חצי ריק חצי תחנת רכבת מקננת בי ולא עוזבת.

יום שלישי היום. וזה השבוע האחרון לשנת הלימודים הזאת שהיתה שונה ומלאה בחידושים. מה היה אתמול? הגדולות נסעו לבית הספר, מבחני סוף שנה כלמיני? אולי? חצי יום לימודים. ואז ברביקיו וכיופים. לא יודעת מה היה אצל קשת. לא עקבתי.

יום שלישי בא. אצל הגדולות זה יום השלמה. זאת אומרת שאין לימודים רגילים ומי שיש לה מה להשלים - באה. לנטע אין מה להשלים אבל היא רוצה להיות עם החבר'ה אז היא קמה כרגיל בשש וחצי ונסעה לבית הספר. אני חוזרת: הילדה קמה בשש וחצי ונסעה לבית הספר אפילו שהיו לה כל האישורים החוקיים (של בית הספר, לא של ההורים שלה שאומרים לה תמיד - תישארי בבית מתי שאת רוצה) להישאר בבית. אור נסעה לבית הספר כי היתה צריכה לעשות מבחן numeracy של כיתה י'. זה משהו חדש שיש עכשיו, אני חושבת שזה חדש (די הקשבתי בישיבות של המחוז בהן ישבתי), והיא חייבת לעבור את המבחן הזה בכיתה י' (הכיתה שהיא מסיימת עכשיו) כתנאי ל"בגרות". סבבה. התמודדה עם המבחן יפה, אחרי הכל, לפני שבוע היא נבחנה בבחינה הסופית של מתמטיקה לכיתה י"ב ברמה הכי גבוהה, "נכשלה" בה (לדבריה. קיבלה 90) וקיבלה ציון סופי לכל הקורס של 97. אכן כישלון.

בעוד אור לקחה את האוטובוס העירוני הראשון שעבר ליד בית הספר וחזרה הביתה ברגע שסיימה את המבחן, נטע נשארה עעעעעד סוף היום. אם כבר לבוא בשביל כלום אז לעשות את זה כמו שצריך. עד הסוף.

בינתיים בבית הספר השכונתי, שמחה וצהלה. הכיתה של קשת, שעובדת כבר כמה ימים על פירוק הקישוטים ויתר הדברים שתלויים ברחבי הכיתה ושייכים לתלמידים ולתלמידות, ומפנים את השולחנות והארוניות שלהם, בילתה את שעות הבוקר במשחקים גדולים. זה משהו ממש חמוד. לפני כמה חודשים (בישיבה של ועד ההורים של העמק. יש דבר כזה. אני חלק מזה) סיפרה נציגה של בית הספר היסודי שבקצה השני של העמק על יום משחקי קופסא שיערך אצלם באביב. אירוע סופש שיכלול המון שולחנות עם משחקים בשביל אנשים לשחק וגם גרסאות ענק של משחקים מוכרים. התלהבתי. בחיי שהתכוונתי ללכת לזה (אבל יצא שקשת היתה באיזה מחנה ביום ההוא ואני הייתי עצלה, כמו שאני עצלה בכל סופש, שום דבר מיוחד). את המידע הזה העברתי לרוקסי, המורה של קשת, עוד בשיא החורף, והיא התחילה לעבוד עם הכיתה על משחקי קופסא מוגדלים, בשביל האירוע. לאירוע הם לא באו (כי שבת וסוף שנה ורבאק כמה אפשר, תנו לרוקסי מנוחה) אבל את המשחקים יש להם וזה מה שהם עשו עד הצהריים. את השרידים מצאתי באולם כשבאתי בסוף היום להחליק שם, כהרגלי. היה לי מסלול מכשולים של שחמט, יאצי ואפילו צוללות. וגם המון טינופת. נשורת של טינופת מכל היצירות הללו. מזל שלטאטא את האולם על סקטים לוקח חמש דקות. זה גם משפר את היחסים שלי עם השרת, אם אני עושה את זה 🙂

אחרי הפסקת הצהריים היה להם פוטלק כיתתי. הפתק אמר - הורים מוזמנים אם בא להם. למי בא? למי שתמיד בא, פחות או יותר. אבל ההורים הם לא העיקר במילא. זאת פרידה של הילדים, מעצמם ומהמורה, מי שלא ממשיכים איתה לשנה הבאה (ילדי כיתה ו' בעיקר). העוזבות קיבלו כרטיסים אישיים. אגב, W.I.L.D (ראו תמונה למטה) זה השם שהכיתה בחרה לעצמה. זה ראשי תיבות של משהו. לא יודעת מה. אבל זה יפה ובהחלט מוצלח יותר מOELP ו VWP הבכירים מהם ואפילו יותר מPOP של הקטנים (primary outdoor program?).

אז אני יושבת עם כמה הורים בחדר כלכלת בית עם כל התקרובת מתקררת ומתחממת באותו הזמן ואנחנו מפטפטות על הא ועל דא. חלק מההורים ישבו בכיתה אבל חלק, החלק שהביא איתו אח או אחות קטנים שלא סותמים, ישב בחדר הסמוך, בעוד הקטנים מנשנשים וההורים מצפים. הם עשו שם מעגל סיום או משהו. ואז הם פתחו את הדלת והזמינו אותנו להצטרף כי מצגת. איזו מצגת. כמעט בכיתי, ולא היה שם "עוף גוזל" או "לתת" ברקע, סתם שירים גנריים שאפשר לצרף בתוכנת המצגות הגנרית שרוקסי השתמשה בה. כמה שהם עשו השנה. כאלה ילדים חמודים בכל כך הרבה רקעים, ירוקים ולבנים ובצבעים אחרים. איזו מורה מאממת, איזו כיתה נהדרת, איזו שנה משמעותית. באמת שהתרגשתי.

ואז כולם הלכו לאכול ואני הלכתי לפטפט עם שאנון המזכירה על תכניות לקיץ (היא מתכוונת לטייל לרוקיז. בחורה כארז) ולתת לה מתנת סוף שנה. לכל המורים שחפצתי ביקרם (בדיוק שישה) הכנתי שקיקי תבלינים עם זעתר וצנצנות עם לימון כבוש. בבית הספר של הגדולות אני כמעט לא מכירה אז שניים שהיינו איתם בקשר והיו מעל ומעבר יקבלו מתנה. ככה זה, כשיש נתק, יש נתק, ואין זעתר. פה יש לי מורה אחת, מנהל אחד, מזכירה אחת ושרת אחד שאותו פגשתי תכל'ס הכי הרבה, כי אני משתמשת באולם אחרי שעות הלימודים והוא זה שאוחז גם במפתחות וגם במטאטא/מגב ההוא שרוחבו כמטר וחצי. אם היה לי כזה בבית... אם היה לי כזה בבית לא הייתי יכולה לעשות כלום כי הרצפה מלאה בשטויות של הילדות.

הילדים גמרו לאכול ואף הדיחו את הכלים בהם השתמשו (וניגבו! והחזירו לארון! שמישהו יביא את תלמידי ז'-י' להסתכל וללמוד!) ונעלמו בכיתה שלהם, מעבר לדלת. יש עוד רבע שעה עד סוף היום. "את יכולה לקחת את קשת הביתה עכשיו אם את רוצה" (רוקסי, בעודה צועדת החוצה). קשת, את רוצה הביתה? היא מסיטה אלי מבט ממקום עומדה ליד אדן החלון עליו היא משחקת ג'נגה עם כמה בנות כיתה. לא. מה יש לילדות שלי שהן נדבקות לבית הספר רבע שעה לפני סוף יום, לפני סוף שנה. טל ואני הולכות לגן השעשועים להעביר את הזמן. גן שעשועים חדש. לפני כמה שבועות התקנו אותו. וכשאני אומרת התקנו זה כי אני שותפה. במו ידי הרמתי את החופה לגובה חמישה מטרים, בכח הזרועות שלי ושל עוד כמה הורים שהיו שם. וחפרתי בורות במו אתי. איזה גן שעשועים חדש ומהודר ותודה למענק של תשעים אלף דולר שהגיע פתאום ואפשר את זה כי עם קצב גיוס הכספים של הועד, היינו מגיעות לגן חדש עבור הנכדים שלי.

אני חוזרת לכיתה לתת לרוקסי את המתנה שלה. הפעם זאת מתנה שמתאימה לכל דיאטה שיש בקוטניז. תנו לי טבעונות, פליאו, קיטו, פרוטוקול אוטואימוני (כמעט. יש שומשום בזעתר), נטול גלוטן, יש לי! אני חושבת שרוקסי היא קיטו. אבל אני לא בטוחה. היא מודה לי בעייפות. אני רואה שהיא עייפה. את הולכת הביתה עכשיו, רוקסי? היא לא הולכת הביתה, יש לה אימון בייסבול. כן, בייסבול. אני חושבת שבייסבול. לא, היא לא הצטרפה לליגה הקטנה. יש מחרתיים משחק בנלסון של מורים מבתי הספר במחוז, אלו נגד אלה. והמנהלים מאוד תחרותיים. אז תיכף יש אימון בחוץ, בשמש, לקראת המשחק. אז כנראה שהיא כבר תנוח בקבר. או ביולי.

בשנה הבאה קשת עוברת לכיתת ז'-ח'. יהיו לה שתי מורות ושפע של התנהגויות טינאייג'ריות נלוזות לאמץ. אבל טל יכנס לכיתה של רוקסי. רוקסי לא יוצאת מחיינו כל כך מהר, וטוב שכך.

נגמר היום. אור מופיעה. כמו בכל שעה של יום לימודים שהיא לא בבית הספר שלה - גם הפעם היא באה לבקר את הכיתה הישנה שלה בבית הספר הזה. זה מה שעשתה בשעות האחרונות. היא הולכת הביתה. קשת הולכת גם. לא הביתה. אני צריכה לשים לה מכשיר עיקוב. היא הולכת לאיילה וביחד הן מתכננות מרתון Star Wars אצלנו בבית, כדי שמי שתבוא למסיבה של איילה תהיה בעניינים. אני תומכת בזה, כל עוד אני לא צריכה לשבת איתן ולראות עשרה סרטים בני שעתיים שלא מעניינים אותי בכלל בכלל.

רגע, אז איפה כולן? אור הלכה לעבוד, נטע חזרה הביתה כדי לארוז לקראת מחר ומחרתיים ועוד כמה ימים, קשת מתכננת וטל, איפה טל? טל איתי, מחליק בין מכשולים גדולים. ויובל בוונקובר.

ומה מחכה לנו הלאה? מצאתי את הדרכון עבור נטע בשביל הטיול של מחר, טיול סוף השנה המסורתי של התיכון שלה, לפארק שעשועים גדול. אור בחרה לוותר על חמש שעות באוטובוס רועש לכל כיוון, נטע ארזה דרכון (הפארק באיידהו) ובקבוק מים. ובגדים לחמישה ימים כי משם היא ממשיכה לקמפינג עם משפחה שכן עושה קמפינג (ז"א, לא המשפחה שלה).

אור תישאר מחר בבית. לקשת יהיה יום על החוף עם גלידה. ואז חצי יום לקשת. וחצי יום לגדולות שהן לא יטרחו ללכת אליו כי הן לא באמת צריכות ללכת לשם כדי לקבל תעודות (אנחנו נקבל באימייל). ואז חופש גדול. וכאוס.

תמונות מהיום

כרטיס פרידה

מישהו זרק כמה קוביות משחק ענקיות על רצפת אולם הספורט (ועל הדרך טינף)

וכך הם עשו את השחמט. עם שלטים לתליה. אני הייתי עושה כובעים לבעלי התפקידים מעיסת נייר. אבל אף אחד לא שאל אותי, זה היה פרויקט של הילדים

הת'ר ניקתה את המקרר ושחררה את כל הירקות. גם לירקות מגיע חופש גדול. ומה שנחמד זה שכל הטוב הזה נחטף די מהר כי הילדים פה יודעים להעריך ירקות 🙂

לערוך את הפוסט הזה היה סיוט כי יש לי וורדפרס מעודכן. להוסיף תמונות הביא אותי לסף דמעות. אני צריכה מערכת חדשה בשביל הבלוג. פויה וורדפרס.

2 Comments

הגב