יום ראשון, 12 מאי, 2019, 12:43

בנקניקיות אשים מבטחי

כשרוקסי אמרה לי שהיא מארגנת גיוס-כספים עבור הטיול למחנה אורנים הייתי קצת מופתעת. בהתחלה הגיע אימייל להנהגה של ועד ההורים עם בקשת תמיכה ואני התפעלתי מהתכנית הגרנדיוזית, משהו שלא עמדה בקנה אחד עם לוח הזמנים הצפוף. רוקסי כיוונה לסופש השני של מאי, בו נערכת השנה מכירת-חצר כלל ישובית. זאת עונת הגראז'-סייל ואם כולן מכוונות לאותו היום – זה מושך קהל רב שמסתובב בין הבתים השונים ודג מציאות. לא סיפור להפיק כזה אירוע, זה פשוט כמו לקחת מפה ולשים עליה נקודות. אבל מה שרוקסי רצתה להפיק היה הרבה יותר מזה.
עשרה ימים עמדו לרשותה, במהלכם היא קיוותה לגייס גם תרומות וגם אנשים שיכינו ויתפעלו. החלק האחרון נשמע לי הכי בעייתי כי אותן חמש אימהות שעושות הכל (ולא לכולן ילד בכיתה שלה), לא באמת יכולות לעשות הכל ובלי לנער כמה ישבנים חדשים – זה לא יעבוד.

ישבנים חדשים לא נוערו, את שלי טלטלתי היטב. כרגיל. בדרך הבנתי כמה דברים.
מה הרעיון בפאנדרייזר? שאנשים (ז"א נשים) משקיעות הרבה שעות, לפעמים גם כסף ואז אחרים באים, צורכים מה שצורכים ונאסף כסף. החשבון לא תמיד מסתדר לי, כשאני מחלקת את הסכום שגוייס בשעות האדם שהושקעו שם. אם השעות הושקעו על ידי רבות למען עצמן (כמו בגיוס השנתי של גילדת החוטים) – ניחא, אבל כשזה על ידי מעטות למען אלו שלא מזיזים את התחת – זה פחות נחמד. וידעתי שזה מה שזה יהיה – אנחנו, אלו שבמילא יכולות לשלם את הסכום הנדרש כדי לשלוח ילדה למחנה, נעבוד קשה והרבה ומי שהולכות לבקש שיכסו להן – אפילו לא יגיבו לבקשת העזרה שרוקסי שלחה לכל ההורים.
וכך באמת היה.

האירוע הזה היה רב זרועי. היא כיוונה גבוה ורחוק, רוקסי.
גם גראז' סייל כמו כולם. גם מכירה פומבית שקטה. גם מכירת מאפים. שטיפת רכבים. הגרלה נושאת פרסים שווים (זה דורש רישיון), הגרלת 50-50 (עוד רישיון?), שולחן משחקים וברביקיו. זה הרבה. זה המון. זאת עבודה לצוות. היא הריצה הכל לבד. כן, חילקה קצת משימות אבל תכנון, ניהול ורב הביצוע – שלה בלבד.

בגלל שהייתי מעורבת כמעט בכל אחד מהזרועות, אני יכולה להעריך כמה השקעה נדרשה וכמה כסף זה הכניס. לא כל הזרועות שוות במקרה הזה ותעיד הכותרת איפה נראה לי שנמצא הכסף הקל.
גראז סייל? בסדר.מאמץ מסוים בארגון ובפירוק ומתישהו סיבוב למזבלה שיעלה קצת כסף.
מכירה פומבית שקטה? הרבה מאמץ באיסוף תרומות של חפצים ושירותים ותמורה די נמוכה אם אין מספיק תעבורה והצעות.
מתקני הסבון שהכינו הילדים לא נמכרו משהו (העיקר הכוונה. כי כסף אין).
שולחן המשחקים לקח הרבה זמן להכין וההכנסות לא כיסו את ההוצאות. זה הכי לא.
מה כן?
שטיפת רכב. לא יודעת כמה זה הכניס, אבל זה היה עבודת ילדים נטו וכיף גדול (+כוויות מהחשיפה לשמש. ככה זה כשמאי עושה קולות של יולי).
הגרלת 50-50 זה כסף קל כי כל מה שצריך זה צנצנת לכסף, קופסא לפתקי השמות ועט בשביל לכתוב אותם. אנשים רואים את הכסף וקונים כרטיסים.
הגרלה של כמה פרסים גדולים (בעוד כמה שבועות) גם מכניסה נחמד, הפרסים נתרמו ואפשר לחלק פנקסי כרטיסים בין משפחות הילדים שימכרו לשכנים ומכרים.
אבל מה הלך הכי טוב? מה? זבל בלחמניה. ואני לא צוחקת. זה זבל.

אז הנה מה שצריך בשביל להריץ ברביקיו מצליח.
הרבה שתיה – בקבוקי מים וקופסאות מיץ. עולה גרושים ואפשר למכור בדולר ביום חם כזה ברווח יפה.
אה, הנה משהו שלא כדאי לעשות: להכין סיר קוסקוס עם רוטב טוב. עשיתי את זה לפני שנתיים בשביל גיוס כספים של הועד הבית ספרי. מכרתי כמה צלחות בקושי בזמן שלידי הברביקיו תקתק. חבל על המאמץ, אנשים פה לא רוצים אוכל טוב ככה באמצע היום.

יצא שאני עשיתי את עיקר הקניות בשביל דוכן האוכל וזאת היתה משימה לא זריזה בכלל כי למרות שזה הסופר הקבוע שלי ואני יכולה לתקתק שם קניות ביתיות בעשר דקות ריצה (הוא גם ענק, הסופר הזה. זה שילוב של סופר ומכון כושר), אני לא קונה את הדברים הללו בדרך כלל ולא היה לי מושג איפה מתחבאות הנקניקיות. או אילו צלחות נייר נותנות את הדיל הכי טוב. אבל מצאתי. גם את הרליש. האם כבר קיטרתי על רליש? הרשימה אמרה: קטשופ, חרדל, רליש, תביאי הרבה שיהיה גם לאירועים הבאים של ועד ההורים. קטשופ וחרדל – מכירות. ריבת עגבניות, הדבר הצהוב הזה ואיך נדאג שיהיה צבעוני ועוד יותר חמוץ ומתוק (כי קטשופ וחרדל זה מספיק) – ניקח מלפפונים, נקצוץ דק דק, נערבב עם מלח וסוכר ונשים בבקבוק לחיץ כי אסור שיהיה מעורב סכום באירוע.
במקרה לא היה רליש בבקבוק לחיץ. תקלה. הבאתי בצנצנות זכוכית. מאוד בסטייל. נדרשו כפות. והרליש נגמר, כולו! מה קשור מלפפון וסוכר ונקניקיה? יש מאכלים שהם טעם נרכש ואת הטעם הזה טרם רכשתי. דברו איתי שוב עוד עשור, בטח ישתנה לי הטון.
הבטחתי הסבר איך להריץ עמדת האכלה (חלילה לא הזנה) מצליחה. הנה כל הרשימה. לחמניות של נקניקיות. הן קטנות, הן זולות (חלילה שלא יהיו איכותיות. זה לא עובד) והן ספוגיות, רכות ומתוקות. נקניקיות הכי זולות שיש. כי הכל זבל ואנחנו לא בעניין של איכות, אנחנו בעניין של טעם ושל רווח.
רטבים בבקבוקים לחיצים. בלי כפות.
מפיות.
ברביקיו.
הכישורים הנדרשים ממי שמתפעלת את הברביקיו: דופק. אין צורך בשום ידע מוקדם. אפילו ילד יכול לעשות את זה.
זהו.
אפילו לכלוך על הגריל לא יהיה בסוף היום כי הנקניקיות, לא רק שהן מבושלות לגמרי ורק צריכות חימום, הן גם לבושות היטב ולא משאירות שום דבר מאחור.
זהו. את הנקניקיה את שמה בלחמניה הערומה, מוכרת בשלושה דולר ושולחת את הלקוח לשים את הירוק-צהוב-אדום מעל.
הכל ימכר.
אפילו אני, שידעתי בדיוק מה יש שם (לא קראתי רכיבים. אבל אני יודעת) ובאתי מיד אחרי ארוחה – קניתי נקניקיה. ולא נודע כי באה אל קרבי כי זה גם די קטן הדבר הזה.

קיצור. נקניקיות. לכו על נקניקיות.
עלות? במקרה אני יודעת כי קניתי. לחמניות וונדרברד באיכות נמוכה שבנמוכות, מתחרה רק באיכות הנקניקיות, ונקניקיות עוף, 120 יחידות מכל אחד, הכל ביחד – ארבעים ומשהו דולרים קנדיים טבין וחלשין. זה שלושים ומשהו אגורות עבור החלק הלעיס של העסקה. תוסיפי צלחת, מפית ורטבים ותגיעי ל50 סנט. אז כן, שניים וחצי דולר רווח על כל נקניקיה, זה כסף קל.

הנה כמה תמונות שצילמתי איך שהגעתי, כדי לפרסם בפייסבוק. איכות לא משהו אבל, הי, נגמרו לנו כל הנקניקיות. כנראה שזה עבד.

עמדת שטיפת מכוניות.

בפנים, מתקני סבון, סבונים, וכרטיסי ברכה מתוצרת תלמידי ותלמידות הכיתה.

הגרלה מישהו?

מאפים.

היה עמוס. היה מגניב.

3 Comments

הגב