יום שלישי, 12 מרץ, 2019, 11:08

יום שני, יום משולש

חשבתי, יהיה רעיון טוב להכין אזני המן עם הילדות. זה רעיון שבא לי מדי כמה שנים, אחרי שאני נזכרת כמה היה כיף בתור ילדה לקרוץ עיגולים עם כוס ובה בעת שוכחת מה היחס בין המאמץ לתוצאה עם אוזני המן. כי הבה נודה – לא העוגיה שאת חולמת עליה 353 ימים.
הכנתי בצק, מביסים (והנה גרסת פידיאף בעמוד אחד, להדפסה ), הכנתי מילוי פרג מביסים, נשפך לי פנימה קצת יותר מדי מולסה, לא נורא, אולי כן נורא, נוסיף עוד סוכר, הכנתי מילוי נוטלה ביתי (אגוזי לוז, שוקולד מריר, חמאת שקדים, סוכר קוקוס. אסור לרכיב שיהיה בן מילה אחת). היתה אוירת סופ"ש, אי אפשר היה להניע אף ילדה לפעולה. גם תיזזתי קצת עם הסעות. קיצור, לא קרה.
בא יום שני, הבית התרוקן מילדות שלא מעניין אותן לאפות עם אמא שלהן והתמלא בילדים מלאי אנרגיה. ממש, סביבונים קטנים. כאלה חמודים.
הפרעתי להם לרגע בעיסוקים שלהם והזמנתי אותם לבוא לאפות איתי. הם היו מוכנים לרעיון, מרינוס אפילו הביא איתו כובע שף.
את הרעיון של הפיכת עיגול שטוח למשולש תלת מימדי הם הבינו, פחות או יותר. את הרעיון של קו-יצור הם העלו לבד.

(כן, אני יודעת שאני צריכה לנקות את העדשה. עכשיו היא נקיה).

האוזניים היו קטנות, יחסית. העיגולים בקוטר 6 ס"מ (בתמונה, מונחים ליד כפית להשוואה).
אוי אלוהים, כמה בצק שאני אכלתי. (אפוי. הילדים אכלו אותו חי. לבריאות).

הכמות בתמונה חלקית ביותר. היו המון המון המון אוזניים. המון.

איך הם חיכו בסבלנות שהאוזניים יתקררו כדי לאכול, נשגב מבינתי.

ואז הם יצאו לשחק בחוץ. בלי מעיל, בלי כפפות, בלי לקטר. כי אביב. ארבע מעלות מעל האפס!

את הבצק מיחזרתי פעם אחת (הכנתי עוד סיבוב. הם לא נראו הרבה יותר טוב מאלה של הילדים. ולחשוב שפעם עשיתי את זה לפרנסתי…) ומהשאריות שנשארו אחרי השימוש השני (שכן, בקריצת עיגולים תמיד ישארו שאריות) לא הכנתי עוד אוזניים אלא עשיתי שימוש שיגמור את הבצק – רידדתי שטוח, מרחתי מלית, גלגלתי, חתכתי שבלולים, השכבתי ואפיתי. יותר טוב ממשולש, בבירור.

ואז נגמרו האוזניים אבל אני הייתי כבר בשוונג.
יום קודם אכלנו pulled pork שזה אוכל עצלני במיוחד. בחיי. הזמן שלקח לי להכין אותו הוא שלוש דקות ואני יודעת את זה כי הסתכלתי על השעון, ראיתי שיש לי שלוש דקות לפני שאני צריכה לצאת להסיע אז מהר מהר חתכתי, כיסיתי בנוזלים ותבלינים ושמתי באינסטנטפוט. אבל זה לא הנושא. תמיד יוצא המון (זה נתח לא יקר אבל ממש גדול) אז יש לנו כמה ארוחות ממנו. חשבתי – אכין אמפנדס ממולאים בבשר הזה. כן, למה לא למלא את הבטן בעוד בצק.
הכנתי את הבצק הזה שהוא ממש סבבה. יש בו מידה מסויימת של דפדפיות (הוא גם קצת מתנפח באפיה). ואז הכנתי המון המון משולשים ממולאים.
הנה מה שיש לי להגיד על זה: כשזה פתוח זה מתיבש.
אז אולי בפעם הבאה אלך על הצורה הקלאסית. סגור.
אולי בפעם הבאה לא יהיה פורים.

וגם הפעם מיחזרתי רק פעם אחת למשולשים ובפעם השניה גלגלתי, עם פרמז'ן. הבצק הזה מעולה לשבלולי פרמז'ן. יש סיכוי שאזכור את זה כשארצה להכין מאפה מלוח למסיבה? שום סיכוי.

אחרי שהיו לי רבבות משולשים תהיתי איך לא לגרום לחנק המוני בקרב המשפחה. הפתרון היה – גרייבי. גרייבי הוא התשובה פחות או יותר בכל מקום ששוקולד/גלידה/42 לא מתאימים. לקחתי את המיץ מהבישול של אתמול (הבסיס היה ציר עוף ובירה. בדרך התווספו טעמים מהבשר ומהתיבול העדין ששמתי שם) ובמחי חמאה וקמח הפכתי אותו לגרייבי מהאגדות. כן, זה עשה את הקסם הנדרש. מזגתי אותו על המשולשים וזה עבד יפה על בנות 14 ומעלה. שזאת הצלחה מעל הממוצע אז אני לא מתלוננת.

הגב