יום שבת, 09 פברואר, 2019, 22:04

כמה דמעות

מעולם לא הייתי בבית של איוון. ידעתי שהוא גר בשכונה של איננה ומרסל אבל לא איפה בדיוק.
לפני שבוע איוון התקשר ואמר לנו שבשבת הקרובה הוא חוגג תאריך משמעותי מאוד בחייו: 50 שנה בקנדה. איוון נולד בצ'כוסלובקיה לפני 72 שנים בערך. בראשית שנות העשרים שלו הוא יצא את ארצו לטיול כלשהו ובהיעדרו פרצה מלחמה שמנעה את חזרתו. הוא התישב בקנדה ולא חזר מעולם למולדתו הישנה. תאריך הגעתו לקנדה הוא, עבורו, כמו יום הולדת שני.
אני מבינה אותו.
לכבוד היובל הוא הזמין כמה חברים לבוא לחגוג איתו ואנחנו – חברים.

היום בצהריים, באיחור של שעתיים (אבל בסדר, לא הגענו אחרונים) יצאנו, רובנו, מהבית. יובל ואני כי אנחנו חברים של איוון, קשת כי היא רצתה, טל כי לא היתה לו ברירה ונטע, שחזרה רגע קודם משני לילות מחוץ לבית, ובחרה להצטרף. קצת תמהתי על זה אבל כמובן שלא העליתי את הספקות בקול כי אני אוהבת שנטע איתי.
השכונה של איוון היא קואופ. שטח אדמה גדול, אי שם בהרים, שקבוצת אנשים קנתה ביחד, חילקה בתוכה ומנהלת ביחד, כמו קיבוץ, רק הרבה יותר קשה ומעצבן. כי מי ילך לגור באמצע היער בלי תנאים? רק אנשים מיוחדים. ומה קורה כשהרבה אנשים מיוחדים מנסים לעשות משהו ביחד? צרות. וכאב ראש. אבל לא כאב ראש שלי אז מה לי כי אלין.
אלין, אלין. כי תיכף יש לי צעידה.
אני יודעת שאת דרך היער, תריסר הקילומטרים מסלוקן במעלה ההר, דרך שבורה עד מאוד, יש מי שמפנה. זאת דרך ציבורית. אבל מהשלט המכריז על השכונה -זאת אחריות של התושבים וכאמור, כאב ראש. אז יש שנים שמפונה ויש שנים שלא. אני לא יודעת באיזו שנה אנחנו כרגע.
ליתר ביטחון, ארזתי את הבקלאווה שהכנתי (לא לפי התקן. שמתי בה אגוזי לוז ושוקולד 72% ופחות סוכר מהמקובל. לא היה מתקבל ב"ממתקי הידידות"), את הסלט של איננה, את הפוקאצ'ות שיובל אפה ברגע האחרון (ובאלו שאחריו) על פלדה לוהטת ואת הלבנה המזוייפת (יוגורט קרמה 11%. אין צורך לנקז כלום!) בסל. כי אם יש משהו שלא כיף לצעוד איתו זה משהו שיש צורך להחזיק בשתי ידיים.
אספנו את ההמון הזועק לתוך האוטו, טיפסנו את הדרך השבורה, שבמהלך החורף דווקא פחות שבורה (כל הסדקים מלאים בשלג. הא!), עצרנו נשימתנו כשהתקרבנו לפניה לשכונה ו…. הדרך מפונה! מישהו עושה את העבודה השנה! הידד! מעניין כמה פנימה זה פנוי.

אנחנו ממשיכות בזהירות פנימה. הדרך פנויה יפה לאורך כל שביל הגישה ושני הגשרים, עד תחילת הבתים, המפוזרים ביער במרווחים גדולים. בסוף השביל יש שטח מפונה בשביל לחנות את רכבי התושבים וכעת, עם כמה אורחים, החניה מלאה עד מפוצצת. אבל, הי! חסכו לנו פה חתיכת הליכה!

אנחנו חונים איכשהו, מקווים שלא שקענו בשלג, חוסמים אי אלו רכבים, משאירים על האוטו פתק ואת המפתחות בסוויץ' ויוצאים אל איוון. לא שיש לי מושג איפה הוא גר. יובל היה אצלו פעם. הוא בוחר כיוון ואנחנו צועדות בטור בתוך שביל דרוס בשלג.

חניה עמוסה לעייפה

נטע וקשת מתחילות ללכת. רק לא לכיוון הנכון.

צועדות מקרחת היער אל תוך הסבך.

אחד טל חמוד.

כשהשביל הדרוס מתפצל יובל מרים ראש בתהיה, כי מה לעשות, כשהכל מכוסה שלג, דברים נראים אחרת. הוא בוחר בדרך שנראית עם קצת יותר תעבורה ואנחנו ממשיכות. זאת חשיבה נכונה. לא ידוע לנו כמה הוזמנו אבל המשפחה של סוניה כבר שם וזה חמישה זוגות רגליים. המון אנשים ביחס למה שקורה פה בשיגרה. אנחנו ממשיכות בתוך השביל הכבוש הצר מאוד שעובר בתוך השלג הגבוה (אבל לא מאוד. שנה לא משהו לשלג), האוורירי והפריך, עוברות מתחת לבית כלשהו, ממשיכות לטפס ומגיעות לבית של איוון.
סביב הבית מתרוצצים הילדים של סוניה ומחליקים על מגלשות במורד הגבעה. בתוך הבית של איוון -כמה אנשים שאנחנו מכירים, קמין עצים ועליו מתבשלים מיני תבשילים. הבית – בית שאיש בונה לעצמו. אני מכירה את הסגנון. מדובר בבתים מתוקים, עשויים עץ (לרב ממנסרה אישית), חמים, יפים. איוון מתרוצץ וממלא כוסות. אחר כך ממלא קערות הגשה. הקהל אוכל.
הילדים נכנסים, ממלאים צלחות, ואז מבקשים לשתות מים. איוון נראה מבולבל. מים. מי שותה מים? הוא מציע בירה, משקאות חריפים, שני סוגים של תה. אני מנסה את הברז שבכיור והוא משיב פני ריקם. מסתבר שקפאו לו הצינורות. זה משהו שקורה לפעמים. עכשיו אין מים זורמים אך באביב הם ישובו חזרה.
אז איך בכל זאת אפשר להשיג פה מים? אני מנסה לברר והוא מפנה אותי לסיר גדול שיש על הקמין, סיר שמעת לעת נזרקים לתוכו גושי שלג ועכשיו הוא מלא במים שמתחממים לקראת הדחת כלים. כדי לטפל בבעיית החום של המים, הוא מציע לנו לקחת חופן שלג מבחוץ ולשים בכוס. לעצמי, אני מוזגת כוס תה.

איוון עושה לי סיור בבית.
מעל החלל המרכזי שכולל את המטבח והסלון, ישנו חדר השינה שלו שהוא גדול ומואר. המיטה מאוד מסודרת והסיבה מתבררת מיד. הוא לא באמת ישן פה. "בואי ואקח אותך אל המגדל".
אנחנו יורדים בחזרה למטה, הולכים לקצה הבית, עוברים מעל דלת ברצפה (יש שם מרתף שבנה כדי לאכסן בו את הסוללה שהיא חלק מהמערכת הסולרית שמספקת חשמל לבית. הן היו קופאות לו ונהרסות. עד שסיים לבנות את המרתף יצאו לשוק בטריות שלא קופאות) ומגיעים לגרם מדרגות תלול וצר. זה מוביל אותנו לחדר שכל תכליתו להחזיק את החדר שמעל גבוה יותר. עוד גרם מדרגות והנה חדר ובו מיטת יחיד, חלונות מקיר לקיר, שולחן, כיסא וקמין עצים קטן. שם הוא באמת ישן. האנרגיות שם טובות יותר.
מה יש להם ממגדלים פה? אני תוהה בקול. איוון לא מבין על אילו מגדלים אני מדברת ואני מזכירה לו את מרסל, השכן שלו, שבבירור זכור לי מגדל חסר תכלית ליד הבית שלו.
"כן. מרסל באמת בנה מגדל אבל יש עם המגדל שלו בעיה. הוא בנה אותו מלמעלה למטה במקום מלמטה למעלה ואין ממש איך להגיע לראש המגדל שלו. קצת לא שימושי…" הוא מסכם ואני נזכרת שהיו מעורבים בטיפוס לראש המגדל שלו כמה סולמות, ושמרסל נאנח ביאוש כששאלתי אותו על שימושים למגדל שלו.

תיכף הבנים יכנסו לסאונה. איוון הדליק אותה מזמן והיא חמה ומזומנה. אני לא בעניין של סאונה. אני רוצה לבקר את איננה שילדה עוד בנובמבר ואני עוד לא ביקרתי, לא אותה ולא את נח התינוק (האם נח הוא תינוק נח?). אני יודעת איפה היא גרה ביחס למקום בו חנינו, הצלחתי לזהות את הסביבה אפילו שהדרכים נמחקו ממנה, אבל איך להגיע מכאן, מהבית של איוון, שאמור להיות בקו גובה דומה – אני לא יודעת. האם זה יהיה כרוך בבוססות בשלג עד גובה המותן? כי אם אף אחד לא הולך בקו איוון-איננה (וככל הידוע לי הם ההיפך מחברים כרגע) – לא יהיה שם שביל כבוש.
אני שואלת את איוון והוא מאשש את החשש שלי, ומציע לי לחזור לחניה ולטפס משם.
אני לוקחת את הסלט ואת סוניה, שבתורה לוקחת את הבקבוק שלה בתקווה שאצל איננה המים זורמים. זרימה. אני אוהבת זרימה. של המים בצינורות, של החשמל בחוטים. אני אוהבת את המהום מדיח הכלים ואת תקתוק האבזם על דופנות מיבש הכביסה. חיים מחוץ לרשת הם לא בשבילי.
גם נטע באה איתנו. יורדת בשביל הכבוש עד לחניה ומטפסת משם עד לבית בו יש תינוק מתוק ואת אמא שלו. וכן, המים שלהם זורמים. איננה ילדה לפני שלושה חודשים ומאז לא יצאה את פתח הבית. למעשה, היא הפסיקה אפילו לבדוק אימייל פעם בשבוע. זאת חתיכת התכנסות…

אחרי ביקור קצר אנחנו יוצאות משם וסוניה אומרת שהיא היתה בכיף חיה ככה. אני מתבוננת בה במבט הכי מפקפק שאני מצליחה לגייס ואומרת לה שבכיף, סופשבוע אחד, אבל לגור ככה? עם מים שקופאים? באמצע היער? עם תריסר קילומטרים של דרך חתחתים בשביל להגיע למכולת? לא ולא.
ושוב יורדות. ושוב צריכות לעלות בחזרה כדי לחבור ליתר בני המשפחה שכבר יצאו בינתיים מהסאונה. מי שבחר להיכנס.
נטע ממש רוצה הביתה. מסתבר שהיא קיוותה לפגוש שם חברה שלה שהיא אחיינית של איוון אבל כשאחותה הגיעה (שעה אחרינו. כן, ממש לא הגענו אחרונות) ואמרה שהיא לא תבוא, זה גמר לה את הכח המעט שהיה לה, והיא לא רצתה לנמנם במגדל עם האנרגיות הטובות. היא רצתה הביתה. ועכשיו היא תחכה לי באוטו עד שאני אעלה בחזרה לבית ואמצא מי רוצה להיות חלק מנגלה ראשונה שיורדת בחזרה לישוב.
ילדה גדולה, אני לא אחליט בשבילה איפה לחכות. סוניה ואני מתחילות לטפס.

רגע לפני שאנחנו כבר שם הבן הגדול של סוניה רץ אלינו עם בשורות.

"משהו לא טוב קרה"
"מה קרה?"
"משהו לא טוב"
"מה?"
"משהו רע"
"נו, מה קרה?"
"קשת היתה במגדל למעלה, והיא הסתכלה דרך החלון במשקפת ואז היא לקחה צעד אחורה ומעדה לתוך החור ברצפה איפה שהמדרגות התלולות…."
"נו ו…."
"והיא נפלה בהתחלה על הגב וחטפה מכה באצבעות וגם בראש. היא הגיעה כל הדרך עד למטה!"
"ו…?"
"ומה?"
"ואיך היא, בהכרה? שברה משהו?"
"היא בוכה"
"מתי כל זה קרה?"

בשלב הזה אנחנו כבר ליד הדלת ולאליאס אין מושג לגבי הזמן. לוצי משלימה את הפרט החסר (תמיד טוב להיות מודעות לזמן בו קרתה פגיעת ראש): רבע שעה.

אני ממהרת פנימה ומוצאת אותה בזרועות יובל בקומת הביניים, בהכרה, נושמת בסדר, רועדת.
אנחנו עוברות לערסל שם היא רועדת בזרועותי, מתחת למעיל.
אנחנו נרגעות ביחד בזמן שהעוגה נשלפת ובמקום שיר יומולדת, הקהל הנרגש שר את ההמנון הלאומי.
קשת מבקשת את נטע כדי להירגע. אבל נטע באוטו. הרחק מכאן.
קשת מבקשת את הדבר הבא: טל.
טל בא ועושה כמיטב יכולתו כדי לשפר את מצב הרוח של אחותו. הוא מספר לה כמה הוא אוהב אותה, כמה הוא אוהב לחלוק איתה חדר ועוד כמה דברים. הוא מתוק להפליא וקשת מחייכת.
בחוץ מתחיל להחשיך אבל קשת לא מרגישה שהיא יכולה לעמוד עדיין במסע במורד ההר עד לאוטו. אני קצת נקרעת כי ברור לי שנטע לא יודעת מה לעשות עם ההיעדרות שלנו.

מעט מאוחר מדי אנחנו מושיבים את קשת במזחלת ילדים קלאסית שהיא צרה מספיק בשביל להיכנס בדיוק לחריץ ההליכה. מזל שקשת כזאת צרה. אני מושכת אותה במורד הגבעה, נותנת משיכה קטנה ומניחה לגרביטציה לעשות את יתר העבודה. לפעמים אני צריכה לקפוץ החוצה מהשביל לתוך השלג העמוק ולמשוך את המזחלת שלא תרד באופן חופשי ותדרוס מישהו, או תתהפך.
די מהר אנחנו מזהות אור שבא לקראתנו ואת מי שמחזיקה את הפנס. נטע. והיא לא במצב טוב. היא לא הבינה מה קרה, חשבה ששכחנו אותה, שקרה לנו משהו. היה לה קר. היא נרדמה. היא התעוררה. היא פחדה ללכת לקראתנו כי אולי תלך לאיבוד ביער. אולי יאכל אותה דב. כמה ימים מחוץ לבית שלא נגמרו ברביצה במיטה אלא באמצע היער, בקור, בלי מגי חברה שלה, הביאו אותה לקצה שלה. היא מדשדשת במגפיה שאינם מגפי שלג, בדרך שעד לפני רגע לא היה ברור אם היא הדרך נכונה, האור שלה כבה כי הטלפון שלה מת, בדרך צרה ומלאת בורות והיא בוכה, עם הגוף והלב והתשישות. אנחנו ממשיכות משם ביחד במורד, חבורה של פצועות. נטע קורסת לתוך המושב באוטו בהקלה, קשת עדיין קצת בהלם אבל כבר לא בוכה. טל מתרוצץ.

בחניון אנחנו משחקות סיבוב אחרון של "שעת שיא" ומחלצות את האוטו שלנו בלי להכות אף אוטו אחר. את הפנס הגדול והכבד אני מניחה בתוך האוטו שיובל זיהה כשייך לאיוון.
הרכב פונה לכיוון הנכון, באוטו יש חימום ובבית מחכה לנו סלמון עצום. מכאן זה אמור להיות פשוט.

תגובה אחת

הגב