יום חמישי, 29 נובמבר, 2018, 12:12

שבוע שני בישראל, 2018

ארוחת שבת. השקט שלפני הסערה.

חלק מהסערה.

עוד חלק.

קשת מתרגשת למצוא בית.

אין עקביות באופן כתיבת השם. אבל ברצינות, מה פתאום השלט הקודם היה עם Q? מאיפה זה בא? אנחנו כותבות ככה:

שבת אצל השושה והאוני. הנה משהו שלא פגשתי מזמן. קפה טוב.

תמיד כשאני פוגשת אנשים מעל גיל עשר שאוכלים בננות אני מופתעת.

קשת משכיבה את מאיה.

בבית של שושה ואוני יש אוכל טעים וכלים יפים. יפים כי טטהלה הכינה אותם. כל כך יפים.

האזור הכחול? זה איפה ששני זיגוגים נפגשים. קסם הדבר הזה!

הנה טל, בחצר באילניה, ברגע נדיר שאינו מול המחשב.

קשת ומאיה, סיפור אהבה.

הפלא במטבח ממשיך. אוני מכין נוטלה. ככה זה מתחיל.

לצד ההצלחות יש גם ניסיונות ככה, לא מאה אחוז. מאיפה הרעיון לעשות גולאב ג'אמון בריא. לא יודעת. אבל היה כיף לבשל עם אוני 🙂

טל קיבל בגדים מדודי. לא יודעת מאיפה החולצה אבל בבירור מדובר בהצלחה.

דברים שגורמים לך התרגשות בנובמבר: אמבטיית שמש.

דברים שגורמים לך להתרגשות בכל עונות השנה: פלאפל.

קשת ובני דודיה נתנו שמות חדשים לכל חתולי הבית (שמות קודמים: דיבוס, דיבוס, דיבוס ודיבוס). זה שבתמונה קיבל את השם "אפורי".

אליה ושירה, מעבירים חוט דנטלי, על הגג.

והנה זה בתמונות זזות: (אם נדרשת סיסמה, היא בטח Slocan)

מפעל פיצוחים.

זכינו לגשם ראשון ולנבטים שאחריו.
זכינו.

ביקור התמר והגילה. וצאצאים.

במסגרת מצוות משלוח סלפי יצאו לי גם כמה טובים.

בדרך ל"סימני דרך" (המעולה!) אבא ואני עצרנו במסעדת "גיא" ל"וריאציות על חצילים".

המוסקה, למות!

.
כמה שנראית רע, ככה טעימה.

מוטיב החצילים נשאר נוכח גם למחרת כשאוני מעמיד אותם להזיע לקראת סביח.

החצילים נשארים להזיע ואנחנו נכנסות לאוטו ונוסעות לכבוש את נצרת.

דבר ראשון, העמסת סוכר.

אני מתרגשת ומתחילה לצלם. יש שם תצוגה אדירה והזכוכית בדרך מפריעה.

הם מזמינים אותי להיכנס מסביב ולצלם בלי חציצות. יש איזה שלושים סוגים שם.

ואף אחד מהם אני לא מנסה.

כי תכל'ס, באתי לאכול כנאפה.

היה קשה למצוא זוית צילום שתראה את התצוגה האדירה שיש שם. כמה עשרות סוגים, מגשים על מגשים, והכל טרי וטובל בסוכר וחמאה.

אוני מצא חבר חדש שמייבא וקולה קפה ופיצוחים.

לא ברור איך אבל יוצא שמציעים לנו קפה ואף מדגישים – בזכותנו כולם עכשיו קיבלו קפה.
נעים.

בעל הבית מלווה אותנו החוצה, שומע שאנחנו בסיור טעמים ומציע, כמו כל מי שפגשנו ונפגוש, את ההצעות שלו. הוא מצביע על הבנין שמעבר לכביש שנראה כמו בניין ככל הבניינים, רק מגומר בשיש, מהודר בטירוף, ואומר – זה מפעל לחלבה. זה של בן דוד שלי. תגידו שאני שלחתי אותכם, רק תיכנסו מאחור.
הלכנו מאחור. עברנו כמה מקומות שלא נראו כמו מפעל עד שהגענו לזה:

כן. כנראה שזה זה. נכנסנו וחיפשנו אנשים. כרגיל, כולם היו חביבים ומסבירי פנים להפליא, רק לתת לנו להסתובב להם בין התופים שבדיוק מייבשים שומשום – זה כבר לא עניין של חביבות, זה עניין של בטיחות במזון. הנה שקי שומשום, ממתינים.

קנינו טחינה קצח שאף הבאתי הביתהועדיין אין לי מושג מה לעשות איתה. יש להם מלא מלא מלא מוצרים.
בעודנו מפטפטים שם, הגיעו אנשים לקנות חלבה ודי מהר התברר שהם מכרים של אוני. לא, לא חברים חדשים. עפולאים משכבר הימים.
אני כבר לא מופתעת מכלום.

חוזרות לאוטו, מתגלגלות ברחובות עמוסים, פקוקים, מלחיצים משהו. מזל שלא אני נוהגת. אוני שואל מסביב ובסוף חונה מול חנות ירקות שריחה הטוב נישא למרחוק (ירקות עם ריח. איזה כיף!) ולוקח אותי לטיול קטן עד שאנחנו מגיעות לדלת בלתי מסומנת מאחורי קיר ככל הקירות. ככה כנראה נראתה הכניסה למערה החשמלית.

ובמערה. חדרים על חדרים, במערה. ריחות וצבעים במערה. תבלינים, אגוזים, דגנים, כל מה שבא בשקים ומשמש מזון לבני אדם. כלי בית שימושיים, כלי הגשה יפים, חפצים קדושים לבני כל הדתות שמאמינות בישו.

שק של זעפרן. איך המילים "זעפרן" ו"שק" מופיעות באותו המשפט. נשגב מבינתי. אבל זה מה שהיה שם, שק של זעפרן.

הנה הפריקה, אותה אני רואה, אותה אנחנו קונות, אותה לא אכלתי כי לא הספקנו. פריקה תחכה לביקור הבא.

וליד הקופה, מאחוריה עומד (איך לא) חבר של אוני, יש שקיות ובהן כדורים לבנים. אני מבקשת לטעום והמוכר מגרר לי מהכדור ישר על היד. אני מלקקת ומחייכת. כמה דקות אחר כך אני הבעלים הגאים של כדור קישק.

תוספת מאוחרת: זה המקום. תודה לאוני על המידע!

ממשיכות להסתובב. מעלינו – כנסיה שנראית לי חשובה ומפורסמת אך שמה לא ידוע לי.

ברחוב, בדרך לשווארמה, קטורות לפרנסה טובה וסבונים לניקיון טוב.

והנה השווארמה.

קשת של רטבים. קשת של טעמים.

התגעגעתי.

שאל שסיימתי לסרוג לפני הרבה חודשים, סוף סוף מגיע לסבתא.

טל בסלון של סבתא טובה.

קיבוץ זה כמו לונה פארק. יש את המתקן להכנת שוקו,

יש אוכל קרנבלים,

ויש את המתקן הזה של הכלים הנוסעים.

עוד כמה תמונות נדירות של טל לא מול מסך. גם הפעם אצל שושה ואוני.

6 Comments

  • Tamar הגיב:

    ולא תגלי לנו את הסוד ואת המיקום של המערה החשמלית?

    (אגב, נעים מאוד. עוקבת אחרייך בשקט ומרחוק כבר זמן מה והפעם יוצאת לרגע מהצללים)

  • בשמת_א הגיב:

    המערה! מקום קסום! זכרו מהלך עלי קסם עד עכשיו, ואני מתכננת לחזור לשם כדי לקנות כמה כלים מקומיים! וזה שאני לא זוכרת את הכתובת או את שם המקום או איך מגיעים לשם, זו לא בעיה, כי אפשר לשאול את אורי של טלי.

  • עינבל ויסמן הגיב:

    גם אני במבקשות כתובת למערה! ומה זה הכדור הזה! גבינה? סוכר? פרטי נמרי והסבירי!

    • נעמה הגיב:

      הוספתי פרטים בפוסט עצמו. הכדור הוא גבינה מיובשת מיוגורט כבשים. או אולי עזים. שום סוכר לא מעורב בסיפור. אני מגרדת את זה מעל פסטה וזה מעוללללללה.

הגב