יום שבת, 15 דצמבר, 2018, 20:20

רגעים אחרונים בישראל והמסע הביתה 2018

ביפו, אצל טטהלה, עם כמה קילו חלוז' (אחרי שהתבררה עוצמת ההתמכרות רגע לפני עזיבה)

הכלים אצל טטהלה כל כך יפים!

תינוק כמו ביבר.

ממשיכה לשלוח סלפיז לחבר המאמם. ככה נראה געגוע.

לןלן וקרן באו להרים בסערה ארוחת ערב. הזדמנות נוספת לסלפי עם סלב 😉

זה בהחלט לא מיפו. אבל נעים להיזכר. אני חושבת שכאן אוני אסף עם הילדות זרעים של זעתר בשבילי.

שקד הוא תינוק כזה מתוק שבא לאכול אותו. הוא גם מתחשב ומביא את הרוטב!

בתום הארוחה ירדנו לפיצוציה לקושש קינוח. עבור קשת זה היה מפגש ראשון עם הקונספט. כך נראתה התמונה שהיא התעקשה לצלם שם.

עוד ביס אחת ודי.

מבטים אחרונים מהמרפסת.

יום אחרון בהחלט. אני קובעת עם הלה בסנטר כדי לקנות בגדים. כן, אני, בגדים, בסנטר. בדרך אני מצטיידת במסבחה, מהסניף השני (יובל לקח את זה קשה) של אבו חסן.

בכניסה לסנטר, בעודי ממתינה, אני רואה הפגנה נגד אלימות מגדרית (או – נשים שנרצחות על ימין ועל שמאל בידי בני זוג).
שוטר, לא חכם, עוצר את הרכב שלו בצורה שחוסמת תנועה ומתחיל לשדל את המפגינות לפנות את הכביש. הן לא משועשעות ולא רוצות לרדת מהכביש. יותר מזה, הן נראות כועסות.
כועסות.
ולא מחייכות כמצופה מקישוטים.
שערוריה.

כבוד לשירותים בסנטר. מגניבים.

גם מאפשרים ישיבה משפחתית.

מצאנו נקודה שמשית בגשר, מעל ההפגנה, ופתחנו שולחן. איזו התרגשות! כמה שנים שלא הרחתי מסבחה של אבו חסן!

וגם לא אכלתי מסבחה של אבו חסן.

הלה זורמת.

ועכשיו לעבודה.
כשהלה שאלה אילו בגדים אני רוצה לקנות, אמרתי לה שאני רוצה בגדים שדורשים חזיה. אז את סיבוב הקניות התחלנו עם חזיה. כי אין לי.
אני לא רוצה להכליל כי בדקנו רק שני מקומות אבל עושה רושם שמוכרות חזיות הן נשים רוסיות בגיל העמידה שאוהבות למזמז. הגדילה לעשות אחת מהן כשבתום אחת המדידות, מרב התרגשות מכמה שהחזיה נראית עלי טוב (אין לי הסבר אחר) היא באה וחפנה אותי מאחור. ממש ככה.
הקטע הוא שכאישה את רגילה לעמוד על המשמר כשמדובר בגבר. פחות כשמדובר באישה. ההלם והקיפאון מתרחשים בשני המקרים.
לא, לא הצטלקתי. אני לא מתכוונת לעשות מזה יותר ממה שזה היה. אבל זה היה לגמרי לא במקום.
אחר כך בחנות אחרת, אחרי מינימום משמושים ומקסימום שקלים (חזיות זה דבר יקר) יצאתי משם כשאני לובשת חזיה.

הלאה. בגדים.
פה נפלנו על מוכרת מהאגדות. בחורה צעירה שממש הבינה עניין.
אחרי שהיא מצאה עבורי מכנסיים היא ניסתה ממש חזק למצוא איזו חולצה.
כאן בתמונה אני עם איזה ז'קט רך שבא מעל חולצה לבנה (לבנה? אני לא לובשת לבן כשאני לא מתחתנת) שגרמה לי להרגיש כמו פקידת בנק מהודרת. את הז'קט היא קיפלה ביחד עם החולצה, ממש כמו שהיינו עושות בשנות השמונים. היא בטח לא זוכרת כי היא עוד לא נולדה אז. אותי זה הצחיק.
ואז, היא ניסתה לעשות משהו עם השרוול שברח והיא דחפה שם אצבעות לשליפה. הפעם האחרונה שעשו לי את זה היתה כשאמא שלי שלפה לי שרוול מתחת לסוודר כשהייתי בת שמונה. פתאום הרגשתי קצת כמו ילדה.

זה היה יכול להיות נחמד אם החולצה הזאת לא היתה עשויה מנייר זכוכית. מה הרעיון לחזור לאייטיז עם בדים של שנות השבעים.

מגרד או לא, זה מראה שלא מתאים לי. כפי שיעיד הפרצוף.

מחוץ לסנטר יש תל אביב.

אני כבר כמעט ממש טובה בסלפיז. בדיוק רגע לפני שהם נעשים מיותרים.

מקום של גלידה עם רטבים שיוצאים מקונדומים? הא?

ערב בא. קשת ואני צועדות נמרצות לסופר כדי להצטייד במה שחשוב כדי שיאפשרו לנו לחזור הביתה.

בוקר בא. תיכף אנחנו יוצאות לשדה התעופה. אני צועדת את שדרות ירושליים כמעט עד בת ים בחיפושי אחר זעתר. כי אתמול שכחתי לקנות זעתר.
אני מוצאת. אורזת שני קילו ומקבלת אישור לצאת.

אין תמונה אבל הנה אנחת הרווחה ששחררתי עם המציאה:
"אוההההההה"

בוקר יום שישי. טל, קשת, בקבוק וויסקי והמון מסטיקים. ממתינות לטיסה שלנו.

החדר הכי מסריח ביקום. אקווריום עישון.

אני חושבת שזה כבר בטורונטו בהמתנה לטיסה לוונקובר.
אנחנו נראות מחוקות לגמרי.

היום שאחרי, אחרי לילה במלון מפנק, שדה התעופה בוונקובר, בזרוע של הטיסות המקומיות למקומות איזוטריים.

טל חובב מפות. בשדה התעופה יש מהן בשפע. זה מעסיק אותו עד הטיסה.

זה המטוס עליו נעלה תיכף. עוד לא העלו אליו את המזוודות שלנו אבל נראה שהוא חרבן איזו מזוודה. אולי מטיסה קודמת…

עוד שניה אנחנו עולות למטוס. אני קולטת את החפץ ההיסטורי הזה בפעולה.
מעניין איפה הם מוצאים דפים למדפסת סיכות.

אנחנו על המטוס. זה אומר שיש כוונה להמריא. זה אומר שאולי אפילו ננחת.
אוח. התקווה. חמימה כזאת בלב.

יש לנו שעה טיסה. הילדות מתכוננות עם ארוחה מאוזנת.

המראנו, נחתנו, נאספנו, נסענו הביתה.
וזה מה שמחכה לי בבית – קריר בחוץ ולוהט בפנים.
כמה טוב להיות שוב בבית.

הגב