יום ראשון, 11 נובמבר, 2018, 12:12

מחממת מנועים בהיסח הדעת

שאלו אותי, כל הזמן שאלו אותי – את מתרגשת.
לא. לא מתרגשת. הכל מרגיש כמו רכב שנוסע במהירות קבועה ליעד ידוע.

(יש לי טלפון. לטלפון מצלמה. יש לי גם ילדה).

ניסיתי להתארגן ולארוז מראש. בחיי שניסיתי. אבל, אותה הפרעת רצף שמגיעה בשמות שונים (לרב קוראים לה טל) מנעה ממני.
התלבטתי איך ומה לארוז בשביל הנסיעה לטורונטו, סוף השבוע על האגם שיקדים אותה וישראל שתבוא מיד אחרי. אריזה רב יעדית. אילו נעליים לקחת?

יומיים לפני היציאה מהבית נסענו לניו דנבר, לDL של טל. היום היה בהיר וקר, הנוף היה פריך.

נעלי התעמלות,נראה לי. וכפכפים.

יום חמישי, יום אחרון בבית. ואיך הבית נראה. השם ישמור. לא רואות רצפה.
פגישות וסידורים מחוץ לבית יש לי מקיר לקיר. תור לרופאה, ישיבת ועד הורים, ארוחת ערב לכיתה של קשת. הכל נגמר ממש מאוחר. היום נגמר ואני לא התקדמתי בכלום. הבית אפילו יותר מגעיל.

בבוקר יום שישי, היום בו אנחנו אמורות לצאת מהבית, היום בו אני מקווה להגיע לבית האגם לפני החושך (שיורד מוקדם. ויש לנו כמעט שעתיים נסיעה), הבוקר בו אני אוספת את קשת מבית הספר אחרי שישנה בו, הוא בוקר בו אנחנו מברכות על זה שיובל החליף לצמיגי חורף לפני כמה ימים. על האדמה נחה שכבה עבה של שלג והיא מתעבה ככל שנוקפות השעות.

(את הגברת הזאת מצאתי במרפסת בבוקר. כנראה נמלטה מהלול אתמול, מצאה מקום לישון ובבוקר מצאה את המקום היחיד בסביבה שלא מקפיא את הרגליים)

עוד לא התחלתי לארוז, כן? ועכשיו יש לי עוד כמה דברים להוסיף לרשימה.
להוציא את מגפי השלג שלי ושל טל וקשת, גם כי טורונטו וגם כי סוף השבוע שלנו הפך מרטוב למושלג. וחליפות שלג, רק בשביל הסופש (אני לא משוגעת לסחוב אותן בטיסות. זה עוד מזוודה לכל ילדה. הן אורזות קל).
בנוסף, טל וקשת רוצות לצאת לשחק בשלג, שזה רעיון טוב (לא להסתובב לי בין הרגליים) מה שדורש ממני למצוא את הציוד שלהן ע-כ-שיו. זה יכלול מעבר על כמה ארגזים של מעילים ומכנסי שלג, ועוד אחד של כפפות וכובעים.

מדובר ביום שאין בו בית ספר, מה שאומר שיש שלוש ילדות שצריכות ממני משהו. (שלוש כי אור יצאה מוקדם למחנה מנהיגות. אבל גם כשהיא בבית אין לה דרישות מי יודע כמה).
בשלב הזה אני מתחילה להיות עצבנית. כי יש לי למצוא את כל ציוד החורף החיצוני וכמה בגדים חמים שעוד חסרים ועל הדרך לזרוק לתוך תיק את מה שאני צריכה לחמשת השבועות הקרובים. לספק את כל הטווח שבין מינוס חמש לפלוס עשרים וחמש. ולעשות את זה קל כי אני אוהבת לארוז קל. ויש גם קצת אריזות של אוכל כי למרות שסוניה אמרה תבואו ככה, את לא באה ככה כשאת באה ליומיים עם חמישה אנשים.
זה השלב בו השאלות הבלתי פוסקות אלי זוכות למענים שהם נביחות.
יאללה, תעזבו אותי כבר. תנו לי להתקדם פה.

את של טל מצאתי. קשת עוד מחכה.

בינתיים הוא משחק לבד.

"אמא, אפשר בבקשה כפית?"
אפילו אכילת שלג הוא עושה בקלאסה.

מצאתי את הציוד של קשת. עכשיו שניהם בחוץ.

אנשי שלג. מסוג הדברים שעושות אחרי שלג ראשון.
רק.

ובמשך כל הזמן הזה בו אני אורזת עבור עצמי, עוברת עם טל וקשת על התיק הבינוני והתיק הקטן שלהן, עושה קניות במכולת ומכניסה דברים לאוטו, במטבח התנור עובד קשה וכיכרות יפהפיים יוצאים מהתנור.

מאוחר מדי, אבל עדיין באור, אנחנו מכניסות לאוטו תיק אחרון, תיק סופש של יובל, שמצטרף לתיקי מטען ותיקי מטוס שלי ושל הילדות כמו גם הרבה מאוד שקיות עם אוכל. לחמים טריים. בצק פסטה. מצרכי יסוד כמו ירקות, גרנולה וקפה.
את חלקה הראשון של הדרך אנחנו עושות באור. את החלק הפחות מוכר – בחושך מוחלט. הדרך אחרי שעוברות את הגשר הכתום בנלסון היא פתלתלה משהו ולא רחבה. בתים מימין, בתים משמאל וחושך על הכל.
הבית אליו אנחנו נוסעות יושב על אגם קוטני. עד היום לא הסתכלתי איך הוא נראה.

זאת תמונה חלקית מאוד של האגם.
אם הייתי מקדישה לזה זמן או מחשבה הייתי מזהה שגם זה אגם שהוא תוצאה של סכרים. אגמים טבעיים לא נראים ככה.
הישוב בו נמצא הבית, ישוב רגיל, עם אזור שגובל במים שהוא קטן וצפוף ויקר להחריד (זאת אומרת, לא גרים שם אנשים רגילים אלא מליאנים שלרב מחלקים את זמנם בין בית זה למקום אחר), מחובר יבשתית לנלסון. הם מאותו הצד של השלוחה זאת של האגם. אפילו עוברת שם רכבת שאפשר לשמוע כשהיא צופרת בנלסון ואז, כמה דקות מאוחר יותר, מקרקשת לאט ולאורך זמן מרחק מטרים ספורים מהבית. אבל רק רכבת יכולה להגיע לכאן יבשתית, רכבת ורוכבי אופניים. בשביל להגיע ברכב יש לעבור מעבורת, קטנה. מעבורת כבלים.

בחושך מוחלט אנחנו מגיעות אל הבית.
אפשר לשחרר אנחת רווחה ולהתחיל את הטיול.
הבית הזה גדול, מרווח, נקי ומלא באנשים שאני אוהבת. בערימות (קטנות ומדודות). זה בית של הסבתא וסבתא לא פה.
הבית יושב על שפת האגם, בנוי על עמודים (כי בכל זאת, יש גאות ושפל, יש עונות שנה, קו המים זז) ומתוכנן כולו כדי לקלוט את מראות המים וההרים פנימה. כל הצד הפונה לאגם עשוי חלונות עצומים מתקרה עד רצפה.
את כל זה אנחנו לא רואות בשלב זה כי לילה.
אנחנו מכניסות את התיקים המרובים לחדרי השינה, את שקיות המזון למטבח ומיד שולפות כיכר לחם מתוך הציפית (זאת הדרך בה בחרתי להביא את הכיכרות הטריים). תכנית הארוחות אמרה רביולי בערב הראשון ופיצה בערב השני (כי ערבי פיצה זאת כבר כמעט מסורת בין שתי המשפחות הללו. בצק שאור בן יומיים של יובל, תנור לוהט ו"אכלי מעבר ליכולתך" עד להתפקע). אבל הגענו קצת מאוחר בשביל להתחיל לרדד.
בתור התחלה אנחנו גומרות כיכר עם חמאה וגבינות. ככה בשביל להירגע.
אחר כך אנחנו לא מכינות רביולי ועדיין יש ארוחה לתפארת. איכשהו. מהקסמים הללו שקורים לנו.


הילדים נעלמים בשביל לשחק מונופול בחדר אחר. ההורים מתיישבים לאכול אוכל קר ולשתות ולדבר עד הבוקר. בבוקר אני מתעוררת מוקדם מדי, אחרי מעט מדי שינה, מהמון אור שנכנס דרך קיר שכולו זכוכית. פתאום אני רואה איפה אני.
וואו.

תמונות מתוך הסלון (איך הם שומרים על קיר זכוכית כל כך נקי, אין לי מושג).

הספינה שנראית בתמונה השניה היא מעבורת. המעבורת חוצה את האגם ומגיעה לקרופורד-ביי, שם אור שוהה במשך הסופש. יוצא שאנחנו ממש קרובות אליה, לפחות בקו אווירי. זאת המעבורת ה"ארוכה" ביותר בצפון אמריקה שהיא חינמית. חצי שעה, אני חושבת…? היא עוברת ממש קרוב לבית והיא גדולה. זה מרשים.

כשהשמש נמוכה (כלומר, בתוך הרף העין המכונה "יום") אנחנו יוצאות לסיבוב בחוץ. שלא נצא ממש ממש פדלאות.
הילדים פוצחים במלחמת כדורי שלג.

בתמונה אפשר לראות עד כמה הבתים שכבר נבנו קרובים זה לזה. החלקות קטנות והבונים ממצים אותן ככל שניתן. זה מאלץ שכנות מאוד מאוד קרובה…

לי זה סיבוב ראשון עם טלפון ואני מתאמנת על כישורי הסלפי שלי.

(יש הרבה עבודה בתחום שפתי הברווז).

תמונה אחרונה שצילמתי לפני שנגמרה לי הסוללה.

השמש על ההרים.

וכאן, השמש לא על העננים אלא על פסגת ההר שמאחור. מגניב לאללה.

לעת ערב עמדנו מול בחירה קשה. היה לנו בצק פיצה במקרר והיה לנו בצק רביולי במקרר. וכמובן כל המילויים הנלווים. שלא לדבר על חצי עוף עצום צלוי, אבל הוא לא נכנס למערכת השיקולים. הוא יכול לחכות.
מה נעשה?
כנראה שגם וגם.
את הרביולי הכנו ביחד ארבעת המבוגרים כמו מכונה משומנת ומקומחת. יין נשפך (לפחות פעמיים), קמח כיסה כל חלקה טובה, הרביולי מולאו בשני מילויים (ריקוטה-תרד, פטריות) ולוטפו בשני רטבים (שמנת, חמאה-עגבניות-עשבי תיבול) לפני שהועברו בתשלומים לקערות קטנות, עבור הילדים, עבור הטבחים, כוס אחת נשברה. הבית היה אפוף אדים מסיר הפסטה, ריחות של רטבים הרמוניה ואהבה.
כשהפיצה התחילה להימתח, להצטפות ולהיאפות, לא היה אדם רעב בכל הבית אבל זאת פיצה שאין לעמוד בפניה ולכן נאנחו כולם, נאנחו ואכלו.

אחרי מעט מדי שעות שינה הקצנו לקולות מחבתות מקרקשים. מישהי קמה מוקדם, ארגנה לנו אוכל ומשקה ושילחה אותנו לדרכנו בחיבוקים.
אני מבינה שאהבה זה פועל.

אתמול הילדים הלכו ושמו מטבעות על מסילת הרכבת. בבוקר היה שם קוורטר לשעבר.

היום בהיר, הטיסות יוצאות, המסע ממשיך.

הגב