יום שני, 12 נובמבר, 2018, 22:22

טורונטו, קבלי אותנו.

רגע לפני שאני יוצאת לצוד ארוחת בוקר, אני מנסה לשנות את זמן הנעילה האוטומטית של הטלפון. בשביל שקשת תוכל ליצור קשר עם הבית אם לא אחזור. כי פגע בי אוטו או משהו.
כזאת אני, אופטימית, אבל מתכוננת לתרחיש הגרוע, רק למקרה ש.
לא מצאתי.
לקחתי תיק, לא לקחתי מעיל והלכתי לחפש משהו פינתי שאמור להיות שם. הוא היה שם. האויר היה קריר ונעים. הבית בו אנחנו שוהות נהנה משליטה אקלימית עם כפתורים שנראים תקינים אבל לא נענו לי. כך נשמרת תחושת ה"חם לי מדי" בכל אחד מחלקי הדירה, ואין הרבה.
סתם הגזמתי עם האריזה לטורונטו. כן, טוב שהבאנו מנעלים מתאימים לשלג וקרח כי אותם יש סיכוי שנפגוש אבל כובע וכפפות? אני חושדת שלא יהיה בהם צורך.

בחנות הפינתית צדתי חלב ויוגורט בשביל הטף ואז הבטתי מסביב וחככתי בדעתי האם לאכול גלידה לארוחת בוקר או לדלג ולקוות שאמצא משהו בדרך. אני יודעת שלא אמצא משהו בדרך. אין מזנון באוטובוס.
זאת חנות פינתית, לא סופר מרקט או אפילו מכולת. מלאי החמאה שהיה במקרר זה מה שהולך אצלנו בבית בשבוע.
התיעצתי עם המוכר שהציע לי אינסטנט-נודלז. לא, ידידי. לא זה.
בסוף נאלצתי לנקוט במהלך שהכאיב לי יותר מאשר הטעות שעשיתי אתמול בלילה וקניתי תריסר ביצים. רבות חשבתי אמש, כשהתגלגלתי בין סדינים חלקלקים, נושמת אויר עם טעם מוזר ומאזינה לקולות שאינם השקט השחור אליו התרגלתי. תהיתי – מה אוכל בבקרים? באין לחם של יובל וביצים שמקורן תרנגולות שמחות. וכמה בררנית את יכולה להיות בניכר. כמה באמת?
יש להניח שהרעב ינצח. כשהבטן מקרקרת, המוסר ממלמל.

(דונאטס זעירים. ככה הוא קורא להם)

הרבה ריחות יש, היו ויהיו. הרבה תהיות יתלוו אליהם.
כמו ריח הפגר שנדבק לתיק של קשת במסע בין קסלגר לטורונטו.
כמו הריח של נוזל הכביסה בסוויטה. שידבק לנו לבגדים. והנוזל עצמו שנדבק לכוס המידה. תכנון לקוי, אני מניחה. או שאני מפספסתי משהו.
(יש את מיכלי הנוזל הקלאסיים, המבריקים, אם ישאלו אותי. מיכלים עם פיה צרה למזיגה וחורי קליטה עבור עודפים מטפטפים מכוס המידה. וכשמידות המיכל גדלות מעבר למה שאפשר להרים ביד אחת הוא הופך סטטי עם ברז שמוציא את הנוזל לאט מדי וכוס מידה שמתלבשת עליו לאחסון. לאן הולכות השאריות מהכוס אחרי המזיגה של הנוזל הצמיגי עד מאוד? במקרה של מכונה עם פתח קדמי – לשום מקום טוב. זה נגמר דביק).

הדירה בה אנחנו שוהות היא AirBnB עם דיל מעולה. כל הסיפור, חמישה לילות, כולל כל ה"דמי" המתלווים עלה לנו סביב ארבע מאות דולר. המשמעות של "סוויטת מרתף" מתחוורת לנו במהלך הלילה – כל הצנרת עוברת לנו בסלון והרעש של מישהו-עשה-פיפי-באמצע-הלילה חודר את הגימור היפה, ולפנות בוקר (שעון פנימי ארבע בבוקר. שעון טורונטו – שבע) כשאני יכולה לזהות מתי זהו מבוגר שגורר רגליים עייפות, מתי זה ילד שרץ או קופץ (מה הוא קופייץ בשבע, מה) ומתי זה פעוט שבוכה. האחרון נשמע פשוט כמו בכי.
נראה שנסתגל מהר משתכננו לאזור הזמן הזה.


התכנית לצאת בשעה סבירה בבוקר הראשון נתקלת בכמה בעיות. טל מצא את השלט של הטלויזיה, טל לא מרוצה שאנחנו כאן (הרגש מרוכך מעט על ידי הטלויזיה ומתעצם שבעתיים כשהוא נאלץ לכבות) ואני צריכה לנווט.
בדרך כלל, זה הולך ככה: יובל מנווט, אני מתעדת. עכשיו הכל עלי – ההחלטות, הניווט והתיעוד. לא פשוט. ואין לי עם מה לעבוד. אין לי מפה. יש לי אפפס.
אני הולכת הכי לואו-טק שאפשר וכותבת את סיפור המסע כפי שסופר לי על ידי סבא-גוגל על נייר אבל הסיפור לא הגיוני. יש שם כמה פניות הלוך ושוב מרחוב לתוך עצמו. משהו מריח פה.
יוצאות לדרך, טל מקטר ומקטר. מרגע שהתעורר זה רק "למה אנחנו פה ולא על מטוס לישראל? מתי זה הכי מוקדם שאפשר ללכת מפה ולהיות על מטוס לישראל? אני לא רוצה להיות פה, אין מה לעשות פה, אני לא אוהב ללכת, למה לא טסנו שלוש טיסות ברצף".
ההוראות הלא הגיוניות מאבדות קשר עם המציאות די מהר. וכבר כל כך מאוחר 🙁
גן שעשועים פוגש אותנו ולטל יש חיוך על הפרצוף בפעם הראשונה. האם נבלה כאן את יתר היום? יכול להיות שבחירתי להתלבש בחסר (לא לקחתי מעיל או כובע) ולא לקחת סריגה או ספר יעלו לי. אני אמות גם מקור וגם משיעמום.
מה קורה? אני לא יכולה למצוא דרך לתחנת האוטובוס בטורונטו? במקום שבחרתי לתייר בו כי אני דוברת את השפה והמטבע? במקום עם שילוט רחובות סביר? מה נהיה ממני? לו רק היתה לי מפה… יש לי מפה. הדבר הזה בטלפון שהכזיב להגיד לי לאן ללכת, הוא מפה.
אה.
וואלה.

אני מלקטת את טל וקשת מהמתקן ומוצאת את דרכי, בעזרת המפה, די בקלות, דרך סמטאות, מגרשי חניה ומעברי רוחב עד לתחנת Pape שהיא תחנה-תחנה. של אוטובוסים ורכבת תחתית. הכי תחנה שיש. קשת מצביעה על אוטובוס שעומד שם ומציינת שכתוב עליו היעד שלנו.
אני פונה לנהג ושואלת אם זה האוטובוס למרכז המדע. הנהג מהנהן, טל וקשת נכנסות, הדלת נסגרת והנסיעה מתחילה.

"איפה אני קונה כרטיס נסיעה?"
"את כבר באוטובוס"
"אבל עוד לא שילמתי. איפה אני קונה את הכרטיס?"
"לא עברת בתחנה?"
"לא…"
"מאיפה הגעת?"
"משם…."
(מגרש חניה שגובל ביציאת האוטובוסים. הלכתי לרוחב)
"את לא אמורה להיכנס משם. זה חמש מאות דולר קנס"
<שתיקה. אני סוקרת אותו ומנסה להבין כמה הוא רציני. יש לו מבטא רוסי. זה גורם לכל דבר להישמע כמו איום ברצח או בדיחה>
"אז אני יכולה לקנות כרטיס עכשיו?"
"כן. את יכולה לשלם באוטובוס. 3.25 למבוגר, ילדים עד גיל 12 חינם"
"כרטיס אשראי?"
"זה בתחנה. באוטובוס רק קאש"
"אני בטח צריכה סכום מדויק…"
"נכון. אני לא מתעסק עם זה"
"אוי… יש לי רק שטר"
"טוב, לא נורא, זה כבר חמש מאות דולר, מה משנה עוד שלושה. תיהני. תקני שני כרטיסים בדרך חזרה"

נוסעי האוטובוס האחרים, שקטים אך ערניים וחדי אוזן, דאגו שנרד בתחנה הנכונה והנה הוא, מולנו, ישר מהחלומות שלי (גם אם לא היתה לי מספיק שנת חלום בשבוע האחרון), מרכז המדע.
ש-לום לך.

כן, טל לא לקח אפילו ז'קט. ולא גרב גרביים.

די מאוחר. נשארו שלוש שעות עד לסגירה. שלוש שעות של שכרון חושים.

מוצג ראשון, לא מתוכנן – איש תחזוקה.

קשת קיבלה את הברושור וגם הנחיה: קחי אותנו ישר לאזור המשחק של הילדים. אני כבר יודעת ששם יהיה לי כיף. מזל שהבאתי איתי ילד מתחת לגיל שמונה כי זה תנאי כניסה למתחם.

היה שם מתקן מדהים, עם המון מסילות וכדורים שאפשר להניח בראשיתם ולתת להם להתגלגל ולקפוץ וליצור רעשים ותנועות. שם נתקענו הכי הרבה זמן ועדיין לא מיצינו. רק שלוש שעות יש לנו, יש להתקדם.


(זה מתקן שמודד זמן תגובה במאיות שניה במעבר בין גז לברקס. הילדות השיגו תוצאות טובות במתקן. קצת פחות במבחן זמן תגובה לאמא שמבקשת לעבור כבר לחדר אחר. בערך שמונה דקות).

גם כאן מחממים קצת יותר מדי. מזל, מזל שלא הבאנו מעיל וכן הבאתי תיק ריק בשביל כל הבגדים שאנחנו פושטות.
לא כיסינו אפילו שליש מהחדרים אבל, כמה שנהנינו.

את הדרך חזרה עשיתי כמנצחת. עליתי על האוטובוס הנכון, ירדתי בתחנה הנכונה בלי להזדקק לעזרת הקהל, משם ניווטתי דרכי הביתה בלי מפה ובלי שמש שלא הראתה עצמה כל היום. כמה קל כשרחובות הם מקבילים וניצבים. הביטחון שלי חזר אלי וטל חזר למצבו המקטר. עולם כמנהגו נוהג.

בשבע, אני מרגישה לגמרי בבית ולוקחת את הילדות לארוחת ערב בחוץ. Danforth (על שם המפיק של wait wait, בוודאי) פינת Donland מסמן לי את ראשית הצירים ואני הולכת לי על הצירים הראשיים בביטחון מלא. גם אומרים שבטוח פה.
סוקרת את החנויות ברחוב הראשי, לשימוש עתידי. הנה מסעדה אתיופית עילית. הלוואי ויכולתי לאכול שם. אבל אני לא לבד. יש עוד שני מקומות עם אוכל אפריקאי (מונח רחב, אני יודעת) בין הראשית ל(0,מסעדה יפנית). אולי אזכה לקחת משם אוכל מתישהו…? מלא פיצה. איפה שינוחו עיניך יש פיצה. מי רוצה פיצה? לא אנחנו.
בצמוד למסעדה האתיופית יש את פירות הים האדום. פירות וירקות. התגעגענו.
"הם תמיד מתנהגים ככה, הילדים שלך?" שואל אותי המוכר החביב, בזמן שאני מלקטת אוכל צבעוני מהמדפים. איך טל מתנהג? אני תוהה ביני לביני. נראה לי קצת מתרגש.
כל הקניות עלו ביחד אחד עשר דולרים. אני לא מבינה איך זה קרה. אולי זה מסוג הקסמים שיש בטורונטו.

בדרך הביתה מהסושי, טל עוצר להיטען על מכסי ביוב. כמובן.
(הילד מתרגש ממערכת שפכים. פלא שהוא נראה מוזר למוכר הפירות?)

ברחוב שלנו טל מזהה, בחושך, שעברנו פה קודם. גם הוא מתחיל להרגיש כיוונים.

2 Comments

הגב