יום שלישי, 13 נובמבר, 2018, 18:51

גלגל ענק ושירי כריסמס. יום שני בטורונטו

לא התכוננתי לזה. לא התכוננתי לשש שעות של שירי כריסמס.
אפשר להתכונן לדבר כזה?
אבל תמיד, תמיד צריך לזכור שיכול להיות יותר גרוע וזאת לבד סיבה לשמוח במה שיש.
מה יכול להיות יותר גרוע משירי כריסמס בלתי פוסקים (שש שעות בלי חזרה על אף ביצוע. והכל קלאסיקות שנס ליחן בלי שום יציאה). גם אני שאלתי את עצמי בעודי יושבת בפינה מרופדת של פארק המשחקים ומשחקת בטלפון (גם היום לא לקחתי סריגה או ספר. לא לומדת זותי). ואז זה קרה. התחיל להתנגן שיר ג'אז לכריסמס. זאת אומרת, שיר כריסמס, עשוי ג'אז. באותו הרגע הבנתי שלא משנה כמה גרוע המצב, תמיד יכול להיות יותר גרוע. (ואז השיר נגמר ואני חיבקתי את סנטה שהגיע לעיר בפעם העשירית).


היום הייתי רגועה יותר והתמקדתי בעיקר. בדקתי מה המסלול מבחינת תחב"צ, איפה אני עולה ויורדת מכל קו, איך המעברים בין כלי התחבורה השונים ואף הגדלתי והוספתי את שם התחנה שלפני זאת שאנחנו יורדות בה.
זה פתר חלק מהבעיות. אני עדיין לא מבינה איך זה עובד. אבל יש לי ניסיון. יש לי ניסיון כמהגרת וכרגע אני חזק במשבצת התיירת ולכן אין לי בעיה לשאול את אותה השאלה שלוש פעמים עד שאני בטוחה שהבנתי את התשובה.
מסתבר שבשביל נסיעה במערכת התחבורה הציבורית של טורונטו רבתי TTC יש אסימונים. אפשר לשלם מזומן מדויק באוטובוס (או בכניסה לתחנת הרכבת התחתית) אבל חוץ מזה יש אסימונים חמודים שנראים כמו toonie של בובות ואפשר להשתמש בהם. הצטיידתי בשלישיה הבוקר בתחנת הרכבת ליד הבית. לא שאני כזאת טובה בראיית העתיד, פשוט אי אפשר היה לקנות אחד.
אם שילמת עם כזה בתחנת רכבת, את יכולה להתכבד ולקחת לעצמך כרטיס נייר ממכונה שנמצאת בפנים, כדי שתוכלי לעבור בין כלי תחבורה בעתיד הקרוב.
נראה לי שהבנתי.

רכבת תחתית זה חידוש מגניב.

גם אוטובוס זה עניין די טרי אבל תחתית, תחתית זה יותר מאוטובוס. קשת עקבה וכתבה את שמות כל התחנות בהן עברנו, טל עמד על הכיסא והכריז עליהן עם העצירה וכל הקרון התבונן והאזין.

או לפחות מי שהיו ממש קרובים אלינו. הם פשוט לא יכלו להתעלם.
אני מודעת לגלים שהילדות שלי עושות. אין ילדים בתחתית והילדות שלי מדבררות את הרגשות שלהן בקולי קולות. מזל שהן כאלו חמודות וזה מתקבל בחיוך. כל הזמן אני רואה אנשים מסתכלים ומחייכים.
אני מקווה שזה לא חיוך של מבוכה. לא שיש לי מה לעשות. אין כפתור ווליום.

יש משהו בעולם של מטה שהוא יותר רגוע. אולי זה קצב הנסיעה, תדירות העצירות והחושך בחלונות שמשליך פנימה, על הנוסעות. אולי זה המרחב.
בזמן שהילדות שלי מתווכחות על אופן האיות וההגיה של שמות התחנות, אני מתבוננת סביבי. לרב אנשים נוסעים לבד. יש מעט זוגות. זוגות זה מעניין. זוג נשים מבוגרות לשמאלנו. אפשר לראות שהן מכירות ממזמן, יחסי הכוחות והמיקומים ידועים והן מאוד נינוחות זו עם זה.
זוג אחד קרוב ממש אלינו, אותו אני שומעת ולא ממש רואה, מתערב כשצריך בעימות בין הילדות שלי (מחניק צחוקים, תורם מידע ומתבל את הדיון בויכוח מקביל). יש בו אחת שמנסה להתקרב בהיסוס. צעד קדימה, שניים אחורה, רק אם את רוצה, אולי זה. אולי לא. הן יורדות ומפנות את קו הראיה לזוג שיושב ממש מולנו. את הזוג הזה אני רק רואה ולא שומעת אבל מיד מזהה מי פה זה שרוקד את ריקוד החיזור. למי הידיים לא מפסיקות ללטף בעצבנות את אבזם התיק. מי דבק במימיקה מופרזת.

אחרי עשרים ומשהו תחנות תחתית אנחנו עוברות לאוטובוס מרובה תחנות. ארבעים ושלוש בשבילנו. עכשיו כשאנחנו מעל האדמה אנחנו רואות רחובות, בתים חמודים, מרכזי קניות שכונתיים, סנאים (כאן הם שחורים!) ובהדרגה זה נפתח עד שאנחנו נוסעות בין שדות רחבים של מרכזי קניות עצומים.
ליד כמה כאלה אנחנו יורדות מהאוטובוס ונשימתנו נעצרת. לא מחמת היופי, לא מחמת הגודל, מחמת הקור. כן, גם היום בחרנו לקחת רק מה שנכנס בקלות לתרמיל שלי כי רבאק, אני לא מוכנה להסתובב עם ערימת מעילים בידיים בזמן שהילדות שלי מתקלפות עד שכבת הבסיס ומזיעות.
בדיעבד – לא החלטה נבונה.
לא אומרת שבפעם הבאה אקח מעיל אבל כובע וכפפות – אקח גם אקח, עבור כולן.

כל התחנות הללו, בשביל להגיע לקניון כלשהו, שיש בו פארק שעשועים. בתוך הקניון. זאת אומרת – לא בחוץ, בקור, כי בנובמבר לא עושות בטורונטו דברים בחוץ. רק בפנים. בצליה.
הסתכלנו מסביב ומרחוק ראינו אותיות ענק על בנין מרשים מאוד. Woodbine.
זה השם.
האזור הזה של העיר מיועד לאנשים במכוניות, לא אנשים ברגל. חצינו כמה כבישים והלכנו דרך מגרשי חניה רחבי ידיים, מאופק עד אופק. לדעתי הלכנו שם קילומטר. והקור מכה. הטמפרטורה לא היתה משהו מרשים אבל היתה קצת רוח ורוח זה קטלני.
טל וקשת הפגינו דבקות במטרה ועוד לפני שנשרו עפעפינו הצלחנו להגיע לבנין העצום, רוחבו כמה מאות מטרים, גובהו כשש קומות ותוכו חשוך. מה זה המקום הזה?
איפה מתחבאות המגלשות? האם שש קומות זה בשביל רכבת הרים?
המון אנשים מבוגרים הסתובבו שם בשקט וברצינות וזה לא נראה כמו מרכז קניות.
עמדנו והתבוננו במפה כשעל פנינו מבט שאי אפשר לפספס. כרגיל, מאז שהגעתי לכאן, מישהו קלט את ההבעה והציע עזרה.
מסתבר שמפאת מחסור בשמות, יש שני מקומות על הצומת הזה עם אותו השם, אחד מרכז קניות צנוע עם פארק שעשועים והשני עצום, עם אותיות שקל לראות מהירח, קזינו.
בגלל זה הוויב המגעיל.
עכשיו יש לנו ללכת מהמקדש הזה, קילומטר בקור, אל המקום ממנו באנו. המרכז הנכון, עם האותיות החלשות והקטנות, נמצא ממש מעבר לכביש מהתחנה בה ירדנו.

פארק השעשועים, קטן, כפי מידתנו, וריק, כפי שנאהב. אין תורים. אין המונים. רק אנחנו, כמה מפעילות מתקנים שנראות מרוטות למרות שרק עכשיו התחילו משמרת (אני יודעת למה. אלה שירי כריסמס שגורמים להן לבקש נפשן למות. ובטח הן גם מקבלות משכורת מינימום) וישו המתוק, שנותן לנו וויפי בחינם וגלידה בתשלום. תודה ישו.

אנחנו מתחילות במכוניות מתנגשות.
מתי בפעם האחרונה הייתי במכוניות מתנגשות? לדעתי כשגן החיות עוד היה במרכז תל אביב. כמה זה יוצא? שלושים וחמש שנים? מתוך זה עשרים וחמש אני נוהגת במכוניות שאינן מתנגשות בשיגרה?
איך לומר, עבר קצת זמן, השתנו הציפיות מהחיים.
קשת יכולה לנהוג סולו, אני צריכה לשבת עם טל ולשלוט על הגז.
זה די דבילי, המכוניות הללו וגם, כל מה שעבר לי בראש זה – לא חזק מדי. ושלא אצא מפה עם צליפת שוט.
הילדות – באקסטזה.
הלאה. גלגל ענק.

זאת אומרת. גלגל בינוני. וטוב שכך. לא הייתי עולה על משהו יותר גדול.
מגניב.

הכי אהבו הילדות את מתחם המשחקים שהוא המון חדרונים מרופדים שמחוברים במגלשות ואפשרויות טיפוס. שעות הן היו שם. ואני גם, כי הורה מחויב להתלוות.

כאמור, לא הבאתי ספר או סריגה, כי לא לומדת זותי. אז שיחקתי בטלפון. מעולם לא בילתה אישה בגילי כל כך הרבה זמן באינסטגרם. (אין מה לעשות שם).

כן, גם מבוך מראות היה שם.
לידו יש קליטה של הוויפי של ישו. אז שם ישבתי רב הזמן כשהתלוותי.

עקרונית אסור להכניס מזון ומשקה למתחם המשחקים הרך. אבל התיק שלי היה עלי והיו לי שם שוקולדים שקניתי רגע קודם. ושכחתי שאסור.
אז יצאנו פושעות.

מסתבר שאפשר לצלם תמונה פנורמית בטלפון שלי וקשת יודעת איך. אז הנה מראה של הקרנבל, מלמעלה.

היה שם מתקן עם אוירונים שהייתי גדולה מדי בשביל לעלות עליו. קשת היתה גבוהה מדי בשביל לעלות עליו!

טל עלה עליו פעמיים.

עם הזמן הבנתי שזה לא בשבילי, הדברים הללו. דברים מסתובבים עושים לי בחילה (בטעות עליתי על משהו כזה וזה סגר לי את היום. שלוש שעות לפני שהוא נגמר). מגלשות אני אוהבת אבל לא צינוריות שמריצות אותך למטה מהר מדי ובדרך טוענות לך את המכנסיים בתועפות חשמל סטטי (עליתי על אחת במתחם המשחקים.נראה לי שאת צרחות הבעתה שלי שמעו עד הקזינו. ועוד אומרת לי אמא אחת שירדה משם – לא, לא נורא מפחיד. הילדות יעמדו בזה. מה הילדות. אני. אני לא עמדתי בזה).

חשבתי גלידה תעביר את הבחילה. קניתי לילדות. לא העביר לי את הבחילה.

על הפרוזן לא אכביר מילים.
אסתפק ב"בושה".

בין מתקן למתקן אני יושבת ומסתכלת על מי שמגיע למקדש הקטן הזה. אין שום מכנה משותף. פרצופה של קנדה. כל מה שאומרים על מדינה קולטת עליה, כוחנו במגוון, כל זה מציג עצמו יפה עם אנשים בכלמיני צורות, צבעים וגימורים. תאווה לעיניים. העמק שלנו הוא מקום נחמד אבל הומוגני להחריד.

היה שם מתקן אחד כזה שמפיל אנשים ועל הדרך מוציא להם את תכולת הקיבה דרך האזניים. יש אנשים שמוצאים את זה כיף.
קשת רצתה שאלך איתה. אמרתי לה – אצפה בך. לא עולה על הדבר הזה. אין מצב.
בסוף הצליחה לשכנע את טל.
לפני שעלו למתקן היה להן דיון עם המפעילה. הן ניסו להבין כמה זמן נמשך התענוג וכמה מפחיד זה.
המפעילה החמודה הבטיחה לבדוק מה מצבן אחרי נפילה אחת ולהמשיך רק אם יבקשו.

לעת ערב אני מאכילה את ילדי באוכל קניונים מטוגן, מצעידה אותן בחושך ובקור לתחנת האוטובוס (בסדר, הבנתי, להביא כובע וכפפות לכולן) ועושה את המסע בכיוון ההפוך. התחנות עוברות אותנו בסדר הפוך.
קשת מתאמנת בכריזה. את סדר התחנות היא כבר מכירה.

גם טל כבר יודע מה מותר ומה אסור ומושיט לי את נעליו ברגע שאנחנו מתיישבות.

שלג קל וקור קשה מקבלים את פנינו ביציאה מתחנת דונלנד. את הדרך הביתה אנחנו עושות בריצה קלה.

תגובה אחת

הגב