יום רביעי, 14 נובמבר, 2018, 20:20

תכניות קטנות, ביצוע בינוני. יום שלישי בטורונטו

היום השלישי מתחיל מאוחר מדי, עם גישה חדשה.
אני לא מצליחה להביא את הילדות ואותי למיטה בשעה סבירה. ככה לא מסתגלות לזמן חדש. ממש לא. אבל יש לי הרבה מה לעשות כשאנחנו חוזרות. תחזוקת ילדות, כתיבה, תחזוקה אישית. זה פשוט לא מסתדר.
טל מתעורר באחת עשרה בבוקר.
הולכת לפינתית לקנות שוקו ולחם כשאני לובשת מעיל. לא בא לי שיהיה לי קר. גם נראה לי שהטמפ' בסוויטה קצת יותר סבירה, קצת פחות צולה.
כשיש לי ילדות ערות, לבושות ואכולות אני מציעה שנלך למוזיאון לאומנות. לא אקווריום כי כבר עבר חצי יום. לא לגולנד כי זה יקח שלושה קוים ושעה וחצי וטל לא יעמוד בזה. מוזיאון לאומנות.
מפתיע, אני יודעת. יש לי בעיה עם מוזיאונים לאומנות. מסורתית – הם גורמים לי לפהקת ממארת ואני צריכה מישהו שיוציא אותי משם. אבל מסורתית אני מצליחה להישאר בפארק שעשועים יותר משעתיים. אולי השתניתי. אולי אני יכולה לראות תמונות ולא להתעלף על המקום.

עם הביטחון שבא עם הזמן וההיכרות עם המערכת, אני יכולה לכתוב הוראות הגעה שלא לוקחות דף שלם.

שני קוים, שניהם תחתיים, חצי שעה הכל ביחד, בלי הליכה. אידיאלי, לא?
כנראה שלא.
משהו בטל פוקע.
הוא רק רוצה להישאר בבית ולשחק בבובות עם קשת.

טל הוא ילד של בית. גם אני אדם של בית. אבל אני אדם מבוגר שיודע שיש לו ארבע ימים אז אין מקום להפוגות. יש לעבוד ולהתקדם, יש להשיג, לראות, לחוות. ננוח כשנחזור הביתה בעוד כמה שבועות.
נו, על מי אני עובדת. גם אני ככה. הרי כשיובל לקח אותי, אי אז בימים, לסופש ברומא, אמרתי לו שזאת פעם אחרונה שזה קורה. מי נוסעת למקום חדש לסופש? זה לא חופש, זאת טירונות!
אולי זה לא היה רעיון טוב לעצור לכמה ימים במקום חדש, בדרך. יכולתי לצפות שזה יהיה מרתון ושחלקנו לא נסתדר עם זה.
שוין. לומדות.
סגרנו עסקה שהיום יום בית (הידד. גם לי יהיה נחמד לנוח) ומחר אנחנו הולכות לאן שקשת רוצה שזה גם לאן שאני רוצה. לאקווריום!!!


הילדות התישבו על הספה והתכוננו ליום שכולו רביצה.

בינתיים, בקבוצה שיובל פתח כדי שלא אצטרך לשלוח כל דבר בנפרד אליו ואל נטע (שימו לב לשם הקבוצה. נטע בחרה):

אין לי בעיה להיות כל היום בבית אבל זה קצת מטריד אותי אם אני בעיר זרה לתקופה קצרה. קורים שם דברים בחוץ, בלעדי. למשל, יש שם אוכל שאני לא מכירה!
השארתי את הילדות לשלושת רבעי שעה לבד (השארתי לקשת תכנית קטסטרופה אם אני לא חוזרת. ברור. אני אדם אחראי). הלכתי לי, עם מעיל וכובע וכפפות. היה לי חמים ונעים. הלכתי לי לאט, ועדיין זה הרגיש מהר.
עברתי על פני פירות הים האדום, חציתי את הכביש, נכנסתי לחנות שיש בה תצוגה של מזון מוכן בצד אחד וחמרי גלם ממול, על מדפים.
אני לא מבינה גדולה אבל לי זה נראה כמו אוכל אתיופי (לא שאני יכולה להבדיל בין אוכל אתיופי לסומאלי או אריתראי).
ראיתי שם אינג'רות עצומות ומיני חמרי גלם שתכליתם לא ידועה לי.
על הקיר היו תמונות של מנות וכיתוב בשפה שאני לא מסוגלת לקרוא.

במקום אחר היו תמונות של מנות עם מחירים ושמות בשפה שאני כן יכולה לקרוא.

בתצוגה המקוררת ראיתי תבשילי עדשים. חוץ ממני היו בחנות מוכר ומוכרת ולקוח. אני הייתי היחידה עם עור בהיר.

"מה תרצי?"
"אוכל לקחת."
"בשר או עדשים?"
"אפשר קצת מכל דבר?"
"זה לא הולך ביחד. או או"
"אז בשר. אני אקח את הטיבס"

מסתבר שאת הטיבס הם מכינים במקום.
אז חיכיתי.

בווק גדול הוא חימם שמן, הוסיף כמות נאה של בשר, קצת בצל קצוץ, חלפניו קצוץ, מעט רוזמרין טרי, שום כתוש ומלח. אולי קצת אבקת צ'ילי.

אני כותבת את כל זה די מאוחר בלילה וכשאני נזכרת ומתבוננת בתמונות, אני נעשית רעבה. לא טוב לאכול בחצות, נכון?

את קופסת ה"לקחת" הוא ריפד באינג'רה, רוקן מעל את תכולת הווק ושם בצד קצת רוטב. זה רוטב פלפלים כלשהו. את האינג'רה הוא סגר מעל התבשיל ומעל הניח עוד אינג'רה מקופלת.
אני כל כך הולכת לאכול את השאריות לארוחת בוקר. זאת היתה מנה טעימה להפליא שאכלתי כמעט ללא מזלג. הצלחתי להשתמש באינג'רה בשביל ללפות פיסות בשר. רק את מה שהיה ממש מתחת ונהיה רך כשספג רוטב, העדפתי להרים לפה עם מזלג.
כמה שזה היה טוב.
המחיר הפתיע אותי.
ידעתי שרשום שהמחיר הוא 10 (וזה מחיר ממש הוגן למנה) אבל לא ציפיתי שהחשבון יהיה 10. כי כבר שמתי לה שפה במסעדות יש מס גבוה. יש את ה5% שאני מכירה מאצלנו ובנוסף יש "מס אוכל" של 8%. זה מקפיץ את המחיר הכתוב די הרבה.

בדרך עברתי בחנות הקבועה שלי (הא הא) לקנות פירות וירקות לילדות. הכנתי להן מנת ילדים כלבבן.

ארוחת הערב היתה לשביעות רצון כל הנוגעות בדבר. ואני הרגשתי שהיום הזה היה מועיל ומלמד. לפחות את החיך שלי.

מחר אני מקווה ללכת לקנות את המנה הצמחונית שלהם.

2 Comments

הגב