יום חמישי, 15 נובמבר, 2018, 16:04

שלג על עירם. יום אחרון בטורונטו

טל כתב לי פתק בליל אמש.
הוא חווה תסכולים בדרך כי זה לקח לו המון זמן והיו לו שגיאות. הצעתי לו שאני אסיים לכתוב את הפתק במקומו, הוא סירב, חרק שיניים וסיים בעצמו. פשוט, הוא הסביר, אם אני אכתוב את הפתק, אף אחד, כולל אותי, לא יבין מה כתוב שם.

היום הרביעי בטורונטו, היום האחרון, הפגיש אותנו עם האימה בכבודה ובעצמה –
down town. לכאורה, שום דבר מיוחד, אותם אנשים נחמדים שמזהים מבט אובד/תוהה/מחפש ומציעים עזרה, קצת יותר מלא, יותר גבוה, יותר מעונב, יותר צפוף.
ביציאה מתחנת הרכבת Union לא הצלחנו למצוא את היציאה מתחנת הרכבת. רק עוד ועוד מעברים לבניינים אחרים שנושאים שמות של בנקים באותיות מוזהבות, עוד ועוד מעברים תת קרקעיים בהם דוכני ממכר למיני מאכל. עוד ועוד.

כשמצאנו לבסוף את דרכנו אל רחוב של מעלה, גילינו את שמות כל יתר הבנקים, בלוגואים צבעוניים על בניינים אחרים ברחוב. זה היה בעיקר מוזר. כאילו התפרצנו למסיבה של כסף.
האקווריום יושב בתוך כל זה, בצמוד לCN tower. זה כנראה ההסבר למחירי הכרטיסים השערורייתיים. הנדל"ן יקר.

ילדות בדרך, מנווטות לפי המגדל. וכן, ככה קשת התלבשה היום. עם חולצה דקה.

לתמונה הזאת רציתי לתת את הכותרת: "do you wanna build a stone man" אבל, נראה שהוא עשוי ברזל.

איך שנכנסנו טל ביקש ללכת הביתה, ולא הפסיק כל הביקור, למעט הזמן ששיחק במשחקיה. עכשיו יבואו הרבה תמונות של דגים. כי דגים זה מגניב ואם התמונה מוצלחת במיוחד – סימן שקשת היתה הצלמת.
(אני מבלה כל יום, כשאני בבית, לפחות עשרים דקות בהתבוננות בחוות זחלי הקמח שלי. ואני נהנית מכל רגע ומתבאסת כשצריכה להפסיק. אז דגים בכל מיני צורות וצבעים? תנו לי עוד!).

זה לא כמו בלי ילדים. זה גם לא כמו עם ילדה אחת, לא בת שש. אז נתקעתי בנקודה אחת כשרציתי להתקדם וזכיתי לזעקות "אמא בואי" כשרציתי לעמוד כמה דקות ופשוט להסתכל על הכרישים והמשור ויתר הדגים הגדולים (תאווה לעיניים) אבל הייתי באקווריום ונהניתי. חלק מההנאה היתה מלראות את טל מבסוט מלהתגלש במגלשה וללחוץ על כפתורים.

היו שם כלמיני חלונות בשביל לראות דגים מזוויות שונות. כשאת מוקפת בקובים רבים של מים, מתישבת על "אדן חלון" להתבונן בכרישים ומרגישה רטיבות בתחת, זאת תחושה בכלל לא נוחה.

הפעם זכרתי לקחת גם כובעים וכפפות וגם סריגה.
לומדת.

הדג הכי מוזר בכל האקווריום.

וזאת גברת שמאכילה דגים עצומים מכף ידה.
נראה כיף.

לפני היציאה הלכתי לאחת שנראתה מבינה ושאלתי אותה איך אני חוזרת לתחנת יוניון בצורה הכי קצרה ויעילה, כי פתאום נהיה בחוץ קצת מזג אויר. היא הנחתה אותי ללכת בצמוד לבניין ולהיכנס לSky Walk.
מנהרות שמיימיות.
אז זה באמת קיים.
כמה שמעתי על חיים שלמים מתחת לאדמה שמאפשרים לטורונטואים לחיות את חייהם בתנאים הקשים שמזג האויר כופה עליהם. זה אולי לא מתחת לאדמה אבל, מדובר במחילה. הא!

הלכנו בהיסוס כשלצדנו הולכים בביטחון אנשים נמרצים.
הכל היה טוב ויפה עד שהגענו לתחנת יוניון שהיא, מסתבר, חתיכת טבור.
הצועדים הנמרצים הצטרפו למאות רבות של נמרצים אחרים שביחד יצרו מה שהרגיש כמו שפע זרמים. הזרמים התחזקו עד שבמקום בו ניסיתי להבין איפה הקו שלנו, היינו בלבה של מערבולת. החזקתי את הידיים של הילדות שלי חזק מחשש שאם תשתחרר יד, איזה ילד יסחף.
בתוך כל זה, זיהיתי שאני "בפנים". ולא שילמתי.
עכשיו אני בבעיה. כי מצד אחד אני חננה ואם יש חובת תשלום – אני משלמת. אבל מצד שני אני רואה תור ליד האשנב, איפה שיש את את הקופה לשלשול המטבעות או האסימונים. אני יודעת. מורכב.
אז הייתי קצת חצופה, נדחפתי לכיוון הקופה מהצד הפנימי, זרקתי פנימה אסימון והלכתי להוציא לי כרטיס המשך מהאוטומט.
זה הקל עלי קצת אבל עדיין, הייתי במצוקה. מסוימת.
גם הילדות היו במצוקה מסוימת כי כמעט שברתי להן את כפות הידיים מרב שהחזקתי חזק. הייתי בלחץ.
ברכבת הצלחנו לשבת ומיד אחר כך היא התמלאה עד אפס מקום. אפס מקום.
וכשעברנו לרכבת השניה, היינו בצד העומד. ועומד כל כך צפוף שפחדתי שתיחנק לי ילדה.
כן. הייתי בלחץ. והוא השתחרר רק כשירדנו מהרכבת בתחנת דונלנד ופתאום היה שקט בעיניים ומרחב נשימה.

הרחוב היה מושלג וחלקלק. הגלידה היתה בצק עוגיות. זמן לאסוף את עצמנו ולהתארגן לקראת הטיסה מזרחה.

בדיעבד, אם לעצור עם הילדות בשביל לחוות מקום אחר אז טורונטו היתה בחירה נכונה. זה לא היה שינוי משמעותי במסלול, לא מבחינת המקומות בהם עברנו ולא מבחינת העלות. זה היה מקום ביתי יחסית, גם אם בקצה השני של הארץ. השפה, המטבע, המנהגים – הכל היה מוכר. הנוף היה שונה והאפשרויות רחבות.
אבל אם לשפוט לפי האופן שבו דברים התנהלו והתגובות של הנוגעות בדבר, אולי היה עדיף לנסוע ישר לישראל. טל לא בנוי לביקורים חפוזים ואינטנסיביים. לא בשלב זה של חייו.

תגובה אחת

  • עינבל הגיב:

    שני דברים היו לי להגיד שמהלך הקריאה. אחד נעלם בדרך. אחד נשאר. האיש שלג. יש כותרת לתמונה. irom nan 🙂 חוחות הזחלים. מה תפקידם? למזון?

הגב