יום רביעי, 31 אוקטובר, 2018, 19:41

האלוווין 2018

בעיה האלווין. בעיה כי יש לקנות ממתקים לחלוקה ולהחזיק את זה בבית זאת משימה שהציבור מתקשה לעמוד בה. הציבור הזאת לפחות.
ביום החג עצמו התמזל מזלי וסוניה נקראה לעיר וכך זכיתי להצטייד ולהימנע מפאדיחות. כי מה אעשה לטף הנוקש בדלת, אומר לו שאני חזירה ושכחתי?
מרגע שחזרה מבית הספר ודלעת מגולפת בכליה, ביקשה קשת לשפוך את הממתקים לקערה כדי להיות מוכנה למתקפת הדרדקים. היא ביקשה ואני סירבתי כי מה לעשות, יותר קל לא לאכול כשהחבילה חתומה.
בסוף נגמרו התירוצים, הממתקים נשפכו ואני מיד סילקתי משם כמה caramilk. מזל כפול יש לי. מזל שהכל הגיע לפני שעה ומזל שאת רב מה שיש שם אני לא אוהבת.


לקראת חמש אני מנסה להכניס קצת אוכל אמיתי לבטנים של הנוכחות לפני שאנחנו יוצאות לצוד סוכר. אור וקשת ממש ממהרות כי קבעו עם חברות במרכז. נטע בכלל לא פה – היא הלכה לחברה אי שם בקצה העולם (יותר קצה מפה. 45 דק' נסיעה מהבית!) ישר מבית הספר כשהיא נושאת איתה כמות גדולה של פאדג'. תהיה שם מסיבה סביב מדורה. קצת מטריד אותי שהיא הולכת למקום שאני לא מכירה בכלל עם אנשים לא ידועים לי אבל כנראה שאני צריכה להתחיל להתרגל. נטע היא פורצת הדרך בהדאגות הורים.

כמה ילדים כבר עצרו פה, עוד לפני חמש. מה אומר, אנשים פה דופקים עבודה.
כשאני יוצאת מהבית עם טל ולילי, אני מכבה את הנר בדלעת שקשת גילפה ושמה בחוץ, מכבה את כל האורות בבית ודואגת ליצור רושם כללי של אין אף אחד בבית. בעיקר בגלל שאין אף אחד בבית. קערת הממתקים שאני לא אוהבת נשארת על הרצפה בכניסה. מישהו יצטרך לטפל בשאריות וזאת לא תהיה רק אני.
מילה על החטיפים הצפון אמריקאים: הם עולב.

אצל סוניה אני מוצאת את הילדים שלה וגם ילדים של חברה שלה. אנחנו חבורה בינונית, 7 ילדים. אנחנו מתחילות את הסיבוב ורואות איך הילדים שלנו הרבה פחות יעילים מאחרים. ר"ל – זזים לאט. טוב, יש אחת שהתחפשה לדלת ואחד עם תחפושת רובוט שלא מאפשרת לו לכופף את מרכז הגוף.
הרחובות הומים ילדים ומבוגרים שאת חלקם אנחנו מזהות. סלוקן, עם כל היותה מקום קטן ונידח, היא המרכז העירוני עבור הרבה אנשים שגרים בחור באמצע היער. הם באים לכאן כדי לא להזדקק לנסוע חצי קילומטר בין בית לבית אלא פשוט ללכת על הכביש ולתת לילדים להתרוצץ ולדפוק על דלתות.
בהתחלה עוד יש אור אבל בעוד אנחנו משלימות סיבוב סביב הבלוק – ירד החושך. התנאים בבירור יותר טובים מאלו שבשנה שעברה. אז היה יותר קר (ירד שלג יום קודם לדעתי. עכשיו יש בטח חמש מעלות) והיה גשום. תנאים קשים היו אז. עכשיו די בית זונות. הילדים שלנו הולכים ונעלמים בחשכה, הולכים ומתערבבים עם ילדים מסיפורים אחרים (שככה יהיה לי טוב. תפסתי את טל עומד בפוזה מול אבא-צלמן אחד, ביחד עם שבעה ילדים בלתי מזוהים). ההורים נגררים ומקטרים. ז"א אני מקטרת. בלב. הורים אחרים השקיעו בתחפושות והם חזק בדמות.
אני חושבת לעצמי, בקול, למה לא לעשות משהו בשביל ההורים שויתרו על נוחות הסלון והנטפליקס שלהם ונגררו לרחוב.
מה מבוגרים אוהבים?
ממתקים.
לא. מה מבוגרים רגילים אוהבים?
אלכוהל.
אז אולי בשנה הבאה, מישהו שהוא לא אני, יכין מלא ג'לי-שוטס ויחלק להורים המסורים? זה בטח יעזור להם להעביר את הזמן עד הזיקוקים.
אני לא אוהבת זיקוקים.
עוד אני מהרהרת בתפנוקים הוריים ואני מזהה שיחד איתנו זורם איזה בחור מחופש שגורר צידנית על גלגלים ומעניק למבוגרים מזדמנים פחיות בירה ונקניקיות משובחות על מקל. איזה אדם טוב!

<נכתב תוך כדי אכילת sour pacthes שזה תכל'ס סוכריות גומי מצופות בחומצת לימון. עוזר מעט בהפגת בחילה מאכילת יתר של חטיפים גרועים>

לכבוד האלווין אפשר לקנות מארזים של חטיפים מוקטנים. למשל דוריטוס 16 גר' או שקיק בן עשרה אמאנאמים. זה מה שהילדים מקבלים ברב המקרים וזה מעולה. אני אוהבת את האריזות הקטנות הללו (לו רק הכילו משהו טוב). א ב ל בתחנת הדלק חילקו חטיפים בגודל מלא. הדברים הללו שעולים שני דולר היחידה. כן כן. ככה קונים מקום בגן עדן!

<נכתב תוך כדי אכילת אריזה קטנה של דוריטוס. עוזר להעביר דגדוג בפה שנגרם משקיק חמוץ>

הילדות התחילו לעבוד על התחפושת כבר באוגוסט. כמו שצריך. ז"א – רובן. לא כולן.
נטע באה לפני שבועיים וביקשה שאקנה לה גרביונים רשת (בת שלי זונה?!) ועם יובל הזמינה מעיל עור שעלה הון בינוני ועבר שלוש יבשות בשלושה ימים לפני שנחת שעה וחצי מפה והגיע משם אחרי שלושה ימים נוספים. ככה זה בקוטניז.
טל התחיל לאסוף קרטונים בראשית אוגוסט (שלושה חודשים מראש!), אולי אפילו ביולי, לחתוך, להדביק, לצבוע בצבע כסף. פלא שזה לא הגיע למיחזור בטעות. ממש, פלא.
אור הסתובבה בחנויות יד שניה, בעיקר קנתה ספרים אבל גם חיפשה ז'קט מתאים. היא מצאה שניים, אחד עבורה ואחד עבור קשת כי האמא היהודיה הזאת זכתה שיהיו לה בבית לא אחד אלא שני דוקטורים! (ושניהם האחד-עשר. זה חתיכת קפל במרחב המקום-זמן).

<נכתב תוך אכילת קרמילק. האחרון שנותר. כי לא מספיק שהביאו הביתה לקט של שני קילו ממתקים כל אחת, הן גם עשו החלפות עם הקערה של ממתקי הבית. שמו סוכריות על מקל ולקחו שוקולדים. אין גבול לגרגרנות ולחוצפה>

את עניבת הפרפר והשלייקס כמו גם את המברג הקולי (?) הזמנתי אצל עלי מספיק זמן מראש. הרגשתי אמא למופת וכל זה בלי להוציא את מכונת התפירה!
בחודש האחרון טל דיבר הרבה על הדבק-הזוהר-בחשכה שיש לחברים שלו ועל זה שהוא צריך אותו כדי להשלים את התחפושת. זה היה חלק מהשיגרה, הדיבור על הדבק. ואז הגיע רגע-להאלווין ואני הרמתי טלפון לסוניה ושאלתי על אותו דבק זוהר והיא פשפשה ופשפשה ולא מצאה.
הו! הנה הלחץ שלפני החג! זה שבלעדיו אי אפשר לסגור את אוקטובר!
נסעתי לנלסון, הסתובבתי בחנויות, נתקלתי במדפים ריקים, עד שמצאתי דבק זוהר בחשיכה, שילמתי קרוב לחמישה דולר עבור בקבוקון זעיר, חזרתי הביתה, הגשתי לטל, הוא התעלם, קשת לקחה את זה, שפכה חצי בקבוק לתוך נקב בקצה הצ'ופצ'יק שיושב לרובוט על הראש, זה התייבש יומיים ואז זה נפל לו מהמסיכה איך שיצאנו מהבית.

אני חושבת שדבק זוהר בחשיכה צריך להימכר באריזות מיוחדות להאלווין. בקטע של בטיחות ושקט נפשי.
את מסמנת את הנינג'ה שלך, זה שאי אפשר לראות כי הוא כזה שחור והלילה כזה חשוך, שמה את ראשי התיבות שלו או את סמל המשפחה על הגב שלו, וכשהוא רץ מבית לבית ואת משתרכת מאחור, הוא גם לא נדרס וגם את מזהה אותו מרחוק בתוך חבורה.
זה רעיון!
הנה שיפור: למכור את הדבק הזה בשפופרת קטנה כבונוס בקניה של מארז חטיפים להורים (כמו נקניקיות קטנות או פחיות קטנות של בירה או ג'לי שוטס). שמישהו כבר יבצע בבקשה…

אחרי שעה איטית בחוץ אנחנו דופקים על הדלת האחרונה. זאת הדלת של הבית ממנו יצאנו. הילדים שופכים את הממתקים שלהם על השולחן ומשווים בזמן שההורים (הורה אחת. אני) גונבים את הדברים הפחות מגעילים לפני שהם מספיקים לשנן כמה יש להם מכל דבר.
בשנים הקודמות סגרתי מיני עסקאות. לקחנו להם את מה שהיה מעבר לקו האדום. נתנו להם שוקולדים במקום. הפעם – שום עסקה. תחנקו עם צבעי המאכל שלכם.

בתקופת ההמתנה, כשהחושך מכסה הכל בשמיכה עבה (ויבשה!), כשהילדים ממלאים פיהם שחוק וסוכר והמבוגרים אוחזים בקערת מרק, כשכולם עייפו מלנקוש אבל הזיקוקין עוד מתחממים, אני עוזבת את המסיבה הקטנה והולכת הביתה, מוצאת דרכי פנימה בעלטה של אין – תאורת – רחוב – ואין – אף – דלעת – שתראה – לי – איפה – המדרגות, מזינה את הקמין ומתיישבת במטבח השקט עד מאוד. אני מציבה לידי את הקערה המלאה שחיכתה בחושך ליד הדלת ומהרהרת בילדותי הפזורות. באור וקשת שבטח כבר סיימו לחרוש את רחובות סלוקן, כל אחת עם חברות משלה, מילאו סל קניות בממתקים והגיעו למרכז הישוב להסתובב סביב מדורות, בטל שנשאר מאחור עם יובל ובטח יחזור הביתה עם בום ראשון (התבדיתי) ובנטע שאין לי מושג איפה היא באמת (יש לי איפושהו כתובת ומספר טלפון).
הזיקוקין מתחילין. וממשיכין. אני לא טורחת לצאת ולהסתכל. לא מעניין.
נטע מתקשרת ומנסה להתמקח על שעת החזרה. רוצה עוד עשר דקות. אני לא מתווכחת, את הדברים הללו אני משאירה ליובל, למען שלום בית. היא יצאה הבוקר עם מכנסיים קצרים מעל גרביונים רשת, עם חולצת בטן ומעליה ז'קט עור, עם שיער מרוסס בורוד (היא איזושהי דמות מRiverdale) ועם מגפי עקב שקניתי לעצמי והלכתי בהם עשר דקות במצטבר, כי זה מה שאפשר ללכת על מגפי עקב. מה שכן, הם כמעט עד הברכים אז זה קצת מחמם את השוקיים, אני מקווה. היא ביקשה הקפצה לאוטובוס בבוקר ולא קיבלה. אני משערת שבשעה זו של היום כפות הרגליים שלה כואבות ממש.
עכשיו היא מספרת לי שהיא לובשת וואנזי של חברה שלה וכיף לה נורא ותודה שהרשנו לה ללכת למסיבה בערב בית ספר. ילדה מאממת נטע. בשורה התחתונה – הכי שווה להעביר את האלווין בוואנזי. גם חם, גם נח וגם את נראית מגוחכת אז יש אוירת חג.

בתמונה: רובוט עם צ'ופצ'יק וגם דלת.

2 Comments

  • דודי הגיב:

    זה שהיא משאילה ממך מגפים אומר שהיא כבר הגיעה למידה שלך?!?

    {אחותי את קורעת מצחוק} {איפה תמונות של כולן איפה?} {זה ללא ספק הרובוט החמוד בתבל}

    • נעמה הגיב:

      מתקנים אותי פה. "cyber man". אבל עבור פשוטי העם (כמוני) זה רובוט.
      יש בטלפון של נטע תמונה של אור ונטע ביחד, אם נטע תשלח לי אז יהיה לי לחלוק. את קשת לא יצא לי לצלם… אופס… (אבל זה כמו אור רק בקטן).
      נטע עוד לא במידה שלי אבל היא קרובה והיא עוד לא גמרה לגדול. אז נראה לי שיהיה שימוש למגפי העקב הללו…

הגב