יום שישי, 14 ספטמבר, 2018, 23:23

אורנים 2018, הימים האחרונים

תמונות מימים אחרים – טל במתקן הטיפוס. השנה הוא העז לעלות והצליח לעבור שני מסלולי מכשולים.

אחרי כמה ימי הזנחה אני מחליטה להיות הורה מעורב וכך במקום ללכת לסיבוב ביער עם כמה אימהות, אני הולכת לבקר את הילדות שלי. הן בקבוצות נפרדות כי קשת היא מעל גיל עשר וטל הוא מתחת. קשת מטפסת על מתקנים גבוהים, מהלכת עשרה מטר מעלי על גבי רשתות מטוסים. המתקן העצום רוחש ילדות בקסדות ורתמות ומדריכים שמפקחים ומעבירים אותן ממסלול למסלול. אני רוצה לנסות בעצמי, כמו כמה אמהות אחרות שמסתובבות שם, אבל הפחד מהיתקעות עוצר אותי. לא רוצה להיות זאת שמביאים בשבילה cherry-picker לחילוץ.
טל וחבורתו משחקים עם מדריכה אחת, בשקט, בחלק אחר של היער. מחפשים פריטים שונים, בונים מחסות. אנרגיה אחרת לגמרי.


יושבת בלובי של חדר האוכל וסורגת כי ככה אני. עוברת ליס. או לורה. אני לא מבדילה ביניהן.
”אני אוהבת את שילוב הצבעים של המכנסיים והגרביים שלך"
אני מסתכלת למטה ורואה מכנסיים סגולים וגרביים אדומים. אני די משוכנעת שחטפתי צרבת עיניים כשהתלבשתי הבוקר וכשהסטתי מבט וזה עבר לי. עכשיו זה חוזר. איזה צירוף מזעזע.
”באמת…?”
”כן. אני מתה על השילוב הזה. וגם הכובע שלך מתאים"
אני מסירה את הכובע שלי, זה שסרגתי לפני כמה שנים ממה שהיה לי. כובע אדום עם שני פסים סגולים.
שוין. גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום.

בזמן ארוחת הבוקר ראיתי שוב את שולחן הבנות. כל הבנות, יותר מעשר, כולן פרט לאחת (הבת שלי) בלונדיניות. בעצם לא כולן. לוציה יושבת עם שני האחים שלה וטל בשולחן אחר ויסמין יושבת בשולחן הבנים הגדולים. היא גדולה בעצמה, היא בת 12.
הן נראות לי חמודות ומאוחדות, שרות ביחד שירי מורל שלמדו אתמול.
סוניה מספרת שאליאס ניסה אתמול לשבת עם הבנות והן בעטו אותו החוצה מהשולחן.
פתאום זה לא נראה לי כל כך חמוד. פתאום אני מרגישה בת 11 וכל הרגשות שהיו לי בקשר לילדוֹת צפים.

מישהו תוקע בשופר בחוץ. בטח ג’ייסון. נראה לי שהוא היחידי שיודע. למעשה, זה לא שופר, זה רק נשמע כך. זאת קונכיה.
אני רואה מעבר לחלון ילדים מחייכים, טל ביניהם, עושים תנועות. יוצאת לראות מה הסיפור.
ג’ייסון שר איזה שיר והם שרים איתו. שיר על איזה ג’ו שעובד במפעל והבוס שלו מבקש ממנו ללחוץ על עוד ועוד כפתורים. כרגע ג’ו לוחץ עם שתי הידיים, עם הברך והנה ג’ייסון מוסיף את הראש. כולן איתו. לאן זה הולך?
עכשיו הוא מתבקש ללחוץ עם הלשון. השיר ממשיך וכולן שרות עם הלשון בחוץ. אני על הרצפה מתגלגלת מצחוק. אולי אני צריכה להיות קצת יותר בסביבת ג’ייסון וג’ו.
הכי קרוב שמצאתי. בלי הלשון:


שישי בא. יום אחרון. יש לנו בוקר וקצת ואז יש לעזוב את החלום ולחזור למציאות.

פעילות הבוקר של היום האחרון היא טיול במעלה ההר. הפעם זכרתי לנעול נעליים. כמה אימהות ויתרו כי זה נראה להן קשה מדי, אני ידעתי שזה יהיה קשה כי זכרתי את הטיפוס בשנה שעברה וגם, התנשפתי קלות בכל פעם שעליתי מחדר האוכל לבקתה. הייתי צריכה את הטיפוס הזה כקריאת התעוררות.
הקיטורים בדרך למעלה היו של ילדים ושל אימהות כך שלא הרגשתי כמו בטטה בסלסלת מנדרינות, אבל עדיין – לא עוזר לי שכולן בטטות בצבעים שונים. לא עוזר לי בכלום.
כשעלינו גבוה מספיק יכולנו לראות את הנהר. מי שהלכו לשוט בקיאקים יומיים קודם ראו מקרוב איך הנהר שינה מסלולו. באביב העמק הזה הוצף. העיר "מזלגות גדולים" כיכבה בחדשות עם דאון-טאון כמו ונציה. החוף של המחנה שכולל סוכות עם ציוד שיט הפך לפיסת אדמה עם מבנים, בזמן שהחוף עצמו זז לנתיב החדש של הנהר. מלמעלה יכולנו לראות את התמונה הגדולה, עם הסחף.
אנחנו ממשיכות לטפס והנה כל המחנה פרוש כמה מאות מטרים תחתינו. המדריכה מארגנת את כולם לשירת המונים של אחד משירי המדורה ובתגובה נאספים למטה ג’ייסון האגדי וכמה פדלאות מתבגרות לשיר תגובה. זה היה חמוד להפליא.
ואז בא הדונג.
במקום אחר הייתי יכולה לחשוב שארוחת הצהריים גמרה להתחמם עבור מישהו. דונג.
או אולי תזכורת. תזכורת?
“יש לי קליטה!” זועקת פיית’. האמונה משתלמת, כמו גם הטיפוס לגבהים.

בדרך למטה טל בוחר בגישה של ילד בן שנתיים ואני מנסה להיות אמא טובה של ילד בן שנתיים ובה העת להרחיק אותו מהצוק. הוא רוצה לזרוק למטה כל איצטרובל ופיסת טחב שיש בדרך. ויש הרבה – זה יער אורנים. לא עוברות עשר דקות ואין זכר לקבוצה, רק אנחנו, הצוקים, וחיות הטרף. מתחיל להרגיש לי לא נח. הגיע הזמן להתבגר בחזרה לגיל שש וחצי. אני מסבירה לו מה הבעייתיות במצב ואנחנו הולכות רק קדימה ולמטה, לא לצדדים. אולי לא לשביל הזה התכוונה המדריכה אבל אנחנו מוצאות את הדרך בחזרה ומגיעות בשלום, על הרגליים הכואבות שלנו.


כרגיל, מיד עם צאתנו משערו של מחנה אורנים הילדים באוטו התחילו לשאול עוד כמה זמן הולכים למחנה אורנים.

שישי לפנות ערב. טל בבית זה כבר כמה שעות, בגופו, אבל הלב שלו במקום אחר.
טל באבל. חייו אינם חיים בלי מחנה אורנים. בפיוטיות רבה הוא מתאר את תחושותיו.

Pines camp is the only reason I’m in life.
Pines camp was my way to be in the world and to fit in with the people so on the outside it looks like I’m part of the world.
I entered life just to be in the fun parts like birthdays and pines camp with no interuptions in the middle.
I want to live in Pines Camp.

3 Comments

הגב