יום שישי, 15 יוני, 2018, 15:05

ילדה צרובה ומחויכת

מכנסי קמפינג אורך 3/4, חולצה מנדפת וכובע מצחיה, שיער קלוע שניכר בו שנרטב והתיבש בצמתו, לחיים אדומות, חיוך מאוזן לאוזן והכל מצופה שכבה שקופה של עייפות.
לפני חמישה ימים גשומים וסוערים הם הורדו בקצה האחר של אגם סלוקן, כמעט 40 ק"מ צפונה מכאן, ומאז הם חתרו את דרכם הביתה, עם כמה עצירות בדרך לשינה, אכילה, סאונה ופיפי.

תמונות מבוקר היציאה:

כל הציוד, כולל משוט אישי בעבודת יד ושני שקים יבשים.

זה הטיול האחרון השנה, אולי האחרון בהחלט בשביל אור, אולי לא. בעוד שבועיים נדע אם היא יכולה להמשיך לשנה שלישית.
אנחנו הכרנו את הטריק מהשנה הקודמת. ידענו שהם מקדימים. ידענו שאם הוזמנו לאסוף מאזור העגינה בשעה מסוימת, אפשר לבוא שעה קודם ולתפוס אותם טריים ומרוגשים. כך יובל זכה לראות את מעגל הסיום על החוף, לפני שכולם נכנסו למכוניות שלו ושל אבא של מורגן וקיבלו הקפצה לבית הספר, בצד השני של הנהר.
אבא של מורגן? מה הוא עושה פה? הוא גר שעה מפה.
אחרי חצי שעה (זמן פירוק, תליה ליבוש וכד') חזרנו לאסוף אותה ומצאנו מה אבא של מורגן עושה פה. הוא פתח שולחן עם שתיה ומאפים וכל הצרובים והצרובות וההורים וההורות ממלאים פיהם שחוק ודייניש. מתוק שכזה.
שון מספר לי וליובל איזו ילדה מנהיגה יש לנו, שולקחת על עצמה משימות ולא מקטרת. וכמה היא חזקה.

במקביל, גם הכיתה של נטע חזרה מטיול. רק שני לילות. באגם-סלוקן-הקטן.
מכירה את המקום היטב. בשנתיים הקודמות הצטרפתי אליהם ללילות, כדי לתמוך בנטע, וזכיתי ליהנות מכל הפיצ'רים שהאגם הקטן והחמוד הזה יודע להציע ביוני: מזג אויר גשום ומליוני יתושים.
השנה נטע בחרה לא לצאת לטיול ואני בחרתי לתמוך בה בהחלטתה ולישון על מזרון טוב בבית. נטע בחרה גם לא ללכת לבית הספר בימים שקדמו לטיול, כי בטח הם רק מתכוננים לטיול, וכך פספסה מבחן מסכם בצרפתית. זאת הסיבה שעכשיו ממש היא בבית הספר – היא באה להשלים מבחן.
בכניסה הקדמית יש ערימות של ציוד של הכיתה שלה, אבל איפה, איפה הכיתה?
הכיתה בספריה, רואה Brooklyn Nine-Nine. סיכם את זה המורה שלהם, בן: "הם גמורים מעייפות, גמרנו לפרק, אין ממש מה לעשות עד שתבוא ההסעה. שיהנו, למה לא"

בדרך הביתה עוצרות במכולת. אור, רוצה איזה צ'ופר?
והיא עונה, כרגיל: "ירקות, יש בבית ירקות?"
ברור שיש. ירקות.
כמה טוב שבאת הביתה, ילדה צרובה שלי.

שעה אחר כך, אור כבר נקיה ואני כבר מוכנה להאכיל אותה בסלט ירקות ובצלי בקר עצום (מהבוקר בתנור) שבא להחליף את הסטייק המסורתי. איפה אור? איפה אור?
אור נכנסת הביתה מהדלת האחורית.
מה?
"הייתי חייבת לצאת החוצה. היה לי יותר מדי הארבעה-קירות האלה מסביבי. כמה אפשר להיות סגורה ככה. אפשר שמחר נצא לקמפינג? איזשהו מקום עם הרבה עצים?"


כאן הסיפור היה אמור להיגמר. אבל יש כאלה שהיום שלהם ארוך משלנו.
בשש וחצי בערב, כשפיצה ראשונה (בצק שאור. יובל הכין) מתארגנת להיכנס לתנור חם חם חם, המורה של נטע מתקשר לברר אם אנחנו בבית הערב.
יש לבית הספר כמה קאנו שהם קנו לפני שנתיים-שלוש. שימוש הולם, אולי, (נתון לויכוח) בכספי "חינוך ילידי" שכל המצהירים הביאו איתם באותה השנה. אבל הכיתה גדולה וצריך עוד כמה אז הוא קושש קאנו ממשפחות של תלמידות.
הקאנו שלנו שט על אגם סלוקן הקטן בזמן שנטע היתה בבית. הוא ועוד עשרה.
שש וחצי והמורה מתקשר מבית הספר.
הלב שלי מתמלא ברחמים.
ביום רביעי בבוקר הוא יצא מוקדם מהבית, ועכשיו שישי בערב והוא עוד כאן?
שעתיים אחר כך, הפיצות המעולות נאכלו מזמן, צלצול בדלת. מורה אחד, בלתי מגולח ועם מבט עייף, בא להחזיר קאנו וציוד נלווה.
בכוונה מלאה להושיב אותו לשולחן ולהאכיל אותו, בפיצה, בצלי, במה שבא ליד, אני ניגשת אליו והוא מתנצל על השעה המאוחרת. משפחה אחרת שהוא החזיר לה קאנו כבר הושיבה אותו ליד השולחן. הוא אכול ומוכן לשינה. נשאר לו רק לפרוק אצלנו, לנסוע שעה הביתה והוא יכול להתחיל את הסופ"ש.
מורים. איזה עם משקיען. איזו עבודה קשה זה להיות מורה.
הייתי צריכה לצייד אותו בפיצות לדרך, שיחזיקו אותו ער.

2 Comments

  • יעל הגיב:

    צרובה ואלופה הילדה שלך! איזה כייף של הסיפורים על חיי האאוט דור בסלוקאן, מעניין האם זה ככה גם בנלסון? יש לך מושג?

    • נעמה הגיב:

      פעילויות אאוטדור בבית הספר יש ברמה כזו או אחרת ברב המוסדות (למשל – בית הספר בניו-דנבר מוציא קבוצת ילדי תיכון לכמה ימים על אותו האגם בערך באותה התקופה).
      תכנית מתמחה כמו מה שאור עושה יש בעוד שני מקומות במחוז, אחד ממש רחוק (אולי קרסטון?) והשני בנלסון. זאת תכנית שנקראת "אטלס" ואור מתכננת להגיע גם לשם. זאת תכנית של שנה אחת, לתלמידות י"ב, חצי שנה הן עושות את כל החומר האקדמי ובחצי השני – אאוטדור אינטנסיבי. הסיפורים הם שזה יותר אקסטרים ממה שהכיתה של אור עושה (מדובר בנוער מבוגר יותר, כנראה זאת הסיבה).
      חכי שנתיים וחצי ותשמעי סיפורי אטלס 🙂

הגב