יום ראשון, 18 מרץ, 2018, 15:38

תוכניות לפסח? 2018

כמה גורמים חברו להם יחד באביב מבולבל זה: הקריאה של עינבל וייסמן לרעיונות ל"אי-סדר", הפרק האחרון של The Sprokful על חגיגת חגים של אחרים (שגרם לי להגיב מייד – למה שמישהו ירצה לערוך ליל סדר אם אמא שלו לא מכריחה אותו?) ומיד אחר כך – שיחה על תרבויות ושפות עם סוניה, על דחייתי מריטואלים ומה אני כן אוהבת בפסח.
אני צריכה לעשות לעצמי סדר בראש כי נראה לי שיש כיוון.

בראשית, זאת אומרת, אתמול, כשראיתי את ההודעה של עינבל, חשבתי לי אולי השנה יהיה פה סדר פסח. כי בדרך כלל אין. כי יש לי דחייה רצינית מכל העניין.
אחר כך חשבתי על זה עוד רגע והחלטתי שלא. כי יש לי דחייה רצינית מכל העניין ובעיני לשים אנשים סביב שולחן ולהריץ טקסטים זה לא פחות מהתעללות.
עזבתי את זה וחשבתי לי – כשנגיע לגשר – נעבור אותו. ר"ל – כשאמא שלי תתקשר ותשאל מה אנחנו עושים לפסח – אני אחשוב על תגובה הולמת (אם כי בעיני "קניידלך" הוא תמיד תגובה ציונית הולמת).

הבוקר ראיתי שדן פשמן הלך להעביר ליל סדר עם חבורת גויים שמגניב להם לחגוג ליל סדר. אין להם הגדה אז הם קוראים את סיפור יציאת מצריים מהתנך והתפריט שלהם כולל short ribs במקום brisket שנחשב לנתח היהודי ביותר בפרה, בצפון אמריקה (לא מעניין. אני לא חושבת שהתפריט הוא העניין. הקושי היחיד שלי עם תפריט הפסח הוא הבלבול התמידי שלי בין חזרת לחרוסת).
המסיבה שלהם נראתה נחמדה ולא קשורה כאחד.
למה, למה תקחו על עצמכם את סיפור יציאת מצריים, אם הוא לא קשור אליכם בשום צורה ואופן?
אני יכולה להבין למה לחגוג חג מקומי עונתי. כמו כל חגי האור. את מסתכלת מהחלון ומבינה למה את חוגגת (אם את בחצי הכדור הצפוני). אבל פסח?

אבל זה די ברור. זה כי משעמם לאנשים.
כמו שהסביר מישהו באותו הפרק, במהלך חגיגת ראש השנה הסיני – לא כל כך מעניין אותו ראש השנה הסיני, רק מגניב אותו להיפגש עם חברים ולאכול אוכל סיני (וגם קצת סושי. שזה לא סיני. אבל מלוכסן, אז זה קרוב מספיק).
אם מחפשות תרופה לשיעמום ולשיגרה, אם רוצות להיפגש ולאכול אוכל לא שיגרתי אז פסח, חגו של הקדוש פטריק (פיינט של גינס, מישהו?) או יום הפנקייק הבינלאומי יעשו את העבודה.
אבל זה לא המקרה.

סוניה לא הכירה את מנהגי חג הפסח אז מעל קפה ושלל בצקים ממולאים (קרואסונים במילויים רכים שונים ואחד עם האם וגרוייר, בשביל הפינה היהודית) נתתי לה סקירה קצרה של מקורות החג ומנהגיו.
"רגע, החג עם הבקתות הארעיות לא מתיחס ליציאת מצריים?"
"וואלה. סוכות. צודקת. כן. יש פה כפילות…"
"אז כל החגים שלכם הם סביב יציאת מצריים?"
"מה פתאום. היו עוד זמנים בהיסטוריה שניסו להרוג אותנו"
"חנוכה?"
"למשל"
"חג חשוב, חנוכה?"
"לא במיוחד. אבל את יודעת, הוא יוצא קרוב לכריסמס אז יש שם תחרות שהוציאה אותו לאור. הא הא. אור…"

וזה הסיפור של פסח, פתחתי.
הוא מתחיל חצי שנה קודם, קצת אחרי ראש השנה. כי היהודים השכילו לפזר את החגים החשובים במרחק מספיק, לא כמו האמריקאים, סלחי לי, שחוגגים את חג ההודיה כל כך מאוחר שלא מספיקה להתרוקן לך הבטן לפני כריסמס.
איך שנגמר ראש השנה, אמהות לילדים גדולים מתחילות במירוץ הסמוי, מי תזמין ראשונה את הילדים, בלי לצאת יותר מדי מופרעת. אחרי שמגיעה ההזמנה מתחיל החשבון, איפה היינו בשנה שעברה, ואיפה היינו בראש השנה, ויש שיקלול שמשתנה ממשפחה למשפחה. עד חנוכה את כבר אמורה לדעת איפה את בפסח, עם ההורים שלך או עם ההורים שלו. אחר כך יש שקט לתקופה קצרה וחודש לפני מתחילות השאלות החברתיות – איפה אתם בסדר, כמה תהיו בסדר, נהיה עשרים, או, אנחנו נהיה ארבעים, לא סופי. כיף חיים.
שבועיים לפני – שגעת ניקיון, אנשים אוכלים במרפסת, גומרים את כל מלאי הפתיתים מהארון, החלפות כלים, ניחוח אקונומיה ופריחה נישאים באויר לסמן את מחלת הנפש הלאומית.
שבוע לפני – קניות כאילו תיכף מלחמה, כי אם מישהו יוצא מהסדר עם כל הכפתורים רכוסים – נכשלת כמארחת.
כמה שעות לפני – כל הארץ פקקים. כולם נוסעים עם סירי מרק, מגיעים בשבע ורק אז מתחילים את הטקס. מנשנשים סלרי וביצים תוך ריצה מהירה על הטקסט כדי להגיע ל"שולחן עורך", בדרך נהנים מטקסט שחלקו בארמית, חלקו בלתי נהיר וחלקו האחר בלתי נעים.
עד שעורכות שולחן עם שני תבשילי בשר, תבשיל עוף אחד, דגים, סלטים ושלושה סוגי פחמימות – את כבר שבעה מהסלרי ומאוד עייפה.
ואז יש שבוע בו את לא יכולה לקנות לחם או בירה ואנשים אוגרים בפריזר פיתות כי באמת שבוע בלי לחם משול למוות.
וזה סיפור הפסח שסיפרתי על רגל אחת ושלושה קרואסונים, תוך השמטת שיגעון המתנות. באמת איך שכחתי את המתנות.

מה כן אהבתי בפסח?
את ההתכנסות המשפחתית שאיפשרה לי לראות חלקים מהמשפחה שאחרת אני פוגשת רק בחתונות ולוויות. את האוכל, בעיקר ביום שאחרי כי אחרי המרק לא נכנס הרבה. את השירים המופרכים שמגיעים בשעה לא הגיונית, אחרי הרבה יין.
וזהו.
מכל ההגדה, אפילו סיפור יציאת מצריים לא יצא לי. רק בן זומא וכמה מכות על הים. מין כתב חידה שאף אחד לא טורח לפתור.

יהיה פה פסח השנה?
לא יודעת.
יהיו מצות. כי מצות זה טעים.
עוגת מצות, קניידלך. מצה עם שוקולד (נוטלה. אין פה "השחר" בשביל חווית ילדות מלאה). מצה עם אבוקדו. מצה עם חמאה. ספר טוב לקחת לשירותים כי עצירות מכל המצות.
האם יהיה סיפור יציאת מצרים? האם אעשה את המאמץ ואלך לחפש את המקור? ואקרא בעצמי, ואקריא לילדות?
אולי.
אולי אצליח לנתק עצמי מרגשות של כעס וכאב ובושה שקשורים לעם שלי, הנבחר, שמציין שוב ושוב איך נרדף ויכל להם, ולא רואה את ההקשרים לימינו אנו.
אולי אמצא בכל הסיפור את השורה שמדברת אלי שתהיה הלקח שאני לוקחת מהסיפור הפעם.
לא יודעת אם אני יכולה לעמוד בסיפור הזה בכלל. ככל שאני מתבגרת אני נעשית יותר ויותר רכת לב. מתקשה להתמודד עם סיפורים קשים. זה קשה, הסיפור הזה, איך אלוהים משחק עם כל הצדדים כמו בחיילי צעצוע וטובח בצד אחד לטובת הצד השני בשביל להוכיח נקודה.
זה רק סיפור, אני יודעת.
את הלקח שאני רוצה אני לא אמצא שם בספר שמות. מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה.

טוב. נראה. יש לי כמעט שבועיים לחשוב על זה, לקרוא את הסיפור המקורי לחפש גרסה בעברית בת ימינו ולקנות מצות. אולי אני אעזוב את הכל ואחגוג פסח באופן מסורתי אחר. אני אשייף ואצבע את המדרגות בבית. גם זאת דרך.

7 Comments

  • טלי הגיב:

    מממממ….. אנשים יושבים סביב שולחנות עם טקסטים…. רק לקרוא את זה ממלא אותי בשמחה. 😀

    אצלנו זה מה שהיו עושים כל יום שישי בחדר-אוכל. מאוד אוהבת.

  • בשמת_א הגיב:

    וואו. קראתי בעניין אנתרופולוגי רב את תיאורי הפסח שלך (-: לא יודעת מאיזו עדה את אבל אני לא מהעדה הזאת. גדלתי במשפחה מיוחדת.

    אם אין התחייבויות משפחתיות אחרות, אז אחותי ואני מארגנות לנו ליל סדר אצל אחותי. שזה אומר ללכת ברגל 250 מטר. ואמא שלנו צריכה לנהוג 7 דקות תמימות, ולשם שינוי למצוא חניה בקלות. אבא שלי שונא את ליל הסדר, כך שהוא פטור ממנו כבר כמה עשרות שנים, מאז שהוא לא צריך להסיע את המשפחה למעיין ברוך לסדר.

    מה שאני אוהבת בליל הסדר הוא את השירים, את הביחד, ואת השירה ביחד (-: כשאחותי ואני עושות את הסדר אז אנחנו מחליטות על האוכל (אין סיכוי במשפחת הצנומים שלנו להתפקעות כפתורים, הקיבולת לא משתנה רק מפני שליל הסדר).

    חזרת זה החריף הטעים הזה שמגררים מירק ששמו חזרת, והיא חריפה כי היא מרור, והחרוסת מתוקה, בעלת מרקם של טיט אבל היא מתוקה.

    מה אני לוקחת מליל הסדר? שבכל דור ודור צריך אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצרים. ואני יוצאת ממצרים שלי, כל שנה קצת פחות בית עבדים, כל שנה קצת יותר בת חורין. והחירות פירושה בין היתר, שמי שלא אוהב את ליל הסדר, לא חייב לחגוג אותו. לא פעם חגגנו "ליל אי סדר" במשפחתי. אולי מתיאור ליל הסדר הזה קיבלה עינבל את ההשראה שלה (-: ואולי לא.

    • עופר הגיב:

      היי נעמה אני עוקב בשקט ובעינין די זמן , מתפרץ בשאלה היכן ניתן למצוא מצות בנלסון ? חדש בקוטניס 🙂 יום טוב וחג שמח עופר

      • נעמה הגיב:

        הי עופר, יש בסייב-און. זה מוצג בגב של אחד האיילז האחרונים, קרוב למאפיה, עם הפנים למאפיה. כשהייתי לפני שבוע היה להם מבחר יפה של מצות רגילות, כוסמין, בלי גלוטן, עם דם של ילדים נוצרים וכד'. חבילות של פאונד אחד, ביוקר. יש גם קמח מצות ועוד כמה דברים שהתעלמתי מהם (מנישביץ לא עושה לי את זה).
        לא ידוע לי על סדר קהילתי בנלסון אבל יש משהו בניו דנבר אם אתה בעניין. יכולה לחבר אותך עם מי שצריך 🙂

        ברוך הבא לקוטניז!

    • נעמה הגיב:

      אני יודעת מה ההבדל בין חרוסת וחזרת, עדיין, אני צריכה לעצור שניה כדי להיזכר אם אני קוראת בשם הנכון לדבר הנכון.

      נשמע שמצאתן את הדרך הנכונה לחגוג את פסח עבורכן. בלי לחץ, בלי עונש, רק כיף. ככה צריך.
      מאחלת לכולנו שבכל שנה נהיה קצת יותר בנות חורין 🙂

להגיב לנעמה