יום ראשון, 25 מרץ, 2018, 23:24

חירות 2018

געגועים לקניידלך הביאו אותי לקבוע ארוחת פסח ליום ראשון, כמה ימים לפני המועד הרשמי של ליל הסדר.
הודעתי לסוניה על המועד ועל חוקי הבית. הזמנתי גם את סוזן השכנה והילדות הזמינו חברות.
אמרתי לה:
זה לא ליל סדר (אותו היא במילא לא מכירה), אנחנו לא נקרא את ההגדה (מה שהוביל אותה לצלילה במעמקי מאורת ארנבים ברחבי וויקיפדיה וגוגל. תיכף), יהיו קניידלך, יהיה שוק של טלה, הכלים לא יהיו תואמים וכל מבוגר צריך להספיק ארבע כוסות יין. אז נראה לי שנתחיל מוקדם. שלוש אחה"צ כזה?
סוניה הנהנה כל כך חזק שכמעט נשברה לה המפרקת והודיעה לי שעם המסאז'ים שמותכננים עבור שתינו סביב צהרי היום, היא פשוט תגיע אלינו כבר בבוקר המאוחר ותישאר. יותר פשוט.
אני לא אומרת לא לכזאת הצעה.

מחורי הארנבים שלה היא חזרה אלי עם רעיונות להגדות חלופיות שנראו לה מגניבות. הגדות פמיניסטיות וכד'. ראשית – התפעלתי. בהתחשב בזה שרגע קודם היא לא ידעה שזה קיים, זאת חתיכת קפיצה. שנית – אמרתי לה שסבבה נקרא את זה על קפה אבל לא נערבב את זה עם ארוחת ערב רבת משתתפות, בטח לא כשיובל מעורב, כי זה יפסיק את המעורבות שלו וחבל. אני אוהבת אותו.

את סוגית "והגדת" החלטתי לפתור עם סרט שנראה לי בסדר. מהדקות המעטות שדגמתי אותו קיבלתי את הרושם שעם ישראל ומשה משולים לילדים נודניקים ואמא עייפה. הרגשתי רחמים על משה ותהייה על האלוהים הזה שמשחק באנשים כפיונים למטרה שאינה נהירה לי.
בחרתי להקרין אותו כשהילדים של סוניה היו אצלנו.

"אני הולכת להקרין לכן סרט על פסח"
"על זה שהם ברחו ממצריים?"

(מבט חשדני) "מאיפה אתם יודעים על זה?"
"אמא סיפרה לנו כדי שנדע מה אנחנו חוגגים אצלכם מחר"
"כבוד לאמא שלכם. כרגע אתם יודעים יותר מהילדות שלי…"

הילדות צפו, היתה מעורבות רגשית (שמעתי קריאות עידוד מחד ואזהרה מאידך כשהים נסגר בחזרה),אני יכולה לסמן שהיגדתי, על ידי שליח.

זה המם אותי, ההכנה שסוניה טרחה לעשות לילדים שלה, אבל זה התגמד בצלו של השוק שהאכילה אותי אמא שלי הבוקר. שוק חגיגי, לפסח.
מתברר שאת ליל הסדר השנה ההורים שלי יחגגו בפיג'מות, בלי הגדה. אולי עם עיתון או תשבץ.
ההסבר הרשמי היה – האחים שלי "מסודרים" לליל הסדר (תרגום: זאת השנה הסירוגית בה הם עם הצד של בן/בת הזוג), סבתא אסתר הלכה לעולמה לפני כמה שבועות (יש לי כמה שאלות חזרת שכבר לא אשאל) והם החליטו שיאללה, כמה אפשר.
למעשה, זאת השנה הראשונה בחיי ההורים שלי בה שניהם יתומים מאב ומאם ואני תוהה – האם צריכה אישה להגיע לגיל שבעים ולהתייתם בשביל לפטור עצמה מהעונש הקולקטיבי המכונה "ליל סדר"? רק אחרי "בשביל הילדים" ו"בשביל ההורים" נשאר "בשביל עצמי"?

אני עצמי אמנם לא ערכתי סדר בשבע השנים האחרונות (השתתפתי באחד. שמא שניים? פמיניסטיים, כמובן) ויש לי ילדות קטנות והורים חיים, שיהיו בריאים, אבל, האם הייתי יכולה לזקוף לזכותי את האומץ להעביר את ט"ו בניסן בפיג'מה, גם אם לא היה ביני ובין המשפחה שלי אוקיינוס?

בכל מקרה, כבוד לאמא שלי על היציאה מעבדות לחירות. הלוואי על כולנו, ואמרו אמן.


הקו המנחה היה – בלי לחץ, בלי להגזים ורק שיהיה כיף לכולם.
אז התחלנו את היום עם מסאז'. זה לא קרה בכוונה אבל שמחתי שככה יצא.
עד שעברו לשתינו הקמטים על הפנים מלשים את הפרצוץ בבייגל של שולחן המסאז'ים, כבר היה שלוש וסוניה התיצבה בבגדי חג, מוכנה למזוג כוס ראשונה מארבע, עם שלושה ילדים, שני בקבוקי יין ואחד אלוהינו. השוקיים נכנסו לתנור עוד קודם. סיפרתי על השיטה הטובה ביותר לטעמי להכין שוקיים (או כל בשר מהסוג הרך)? אז הנה היא, לידע כללי ולשימוש פרטי:

שוק טלה בצלייה איטית מאוד

מתוך התנ"ך של קנג'י.

לוקחות את השוק, או את הרוסטביף וכדומה (נתח שמתאים לצליה יבשה בתנור, כזה שכולל עצם או ללא, במשקל של 1 עד 5 קילו), ומתבלות במלח ופלפל. אם מעורבת עצם ויש רצון וכח – אפשר לגלף את הנתח מהעצם ואז לקשור אותו בחזרה אליה – בשביל חיתוך קל אחרי הצליה.
מניחות על גבי רשת על גבי תבנית צליה ומכניסות לתנור בחום נמוך מאוד. הכי נמוך שהוא יודע. למשל 150F/66C (יש תנורים שלא ירדו מתחת ל 200F/93C וזה בסדר). זמן הצליה תלוי בגודל הנתח ובטמפ' התנור ויכולה להגיע עד למעל שש שעות.
את הטמפ' במרכז הנתח (יש לחפש תמיד את המקום הכי פנימי וקר. אם יש עצם אז בצמוד לעצם) מודדות עם מד טמפ' בקריאה מהירה, אם יש כזה (כדאי. כדאי להשקיע. מאוד שימושי. לנו יש את זה).
הטמפ' הפנימית בנתח צריכה להגיע ל120F/49C בשביל מדיום-רייר או 135F/57C בשביל מדיום.
כשהנתח הגיע לטמפ' הרצויה יש להוציא אותו מהתנור, לכסות ברדיד אלומיניום ולתת לו לנוח במקום חמים. שלב המנוחה יכול להגיע עד שעה וחצי. בינתיים יש לחמם את התנור לטמפ' המקסימלית שלו (עד 550F/288C). עשר דקות לפני ההגשה יש להכניס לתנור הלוהט, ללא הרדיד, ולתת לו השחמה טובה (6-10 דק'). אני עושה את השלב הזה במחבת אם גודל הנתח מאפשר.
מוציאות מהתנור ופורסות.
שפתיים ישקו!

בזמן שהשוקיים (הצלחתי להשיג ללא עצם. זאת חירות אמיתית!) השתזפו בניחותא, עבדנו על כמה מנות שיקיפו אותם, כמו גרטן תפוחי אדמה, שומר צלוי (כי שומר זה אביב) וקניידלך. הצלחתי לפשל יפה את הקניידלך כי לא נצמדתי למתכון. מתכון קניידלך, כמה קשה להיצמד? לא נורא. היה טעים.

סוניה עשתה את שיעורי הבית שלה כל כך טוב שמדי פעם היא הסבירה לנו על מנהגי החג, כולל מנהג שלא הכרנו – שאת היין את לא מוזגת לעצמך אלא מוזגים לך. חדש לנו, חשבנו שזה מנהג יפני, אבל למה לא לאמץ – הרי כתוב בוויקיפדיה. אז כל הזמן הסתובבתי ובדקתי שכל הכוסות מלאות. זה שמר על האנשים שמחים.

הילדות שיחקו בסלון והשאירו מספיק מקום למבוגרים להסתובב בחופשיות במטבח. מדי פעם הן באו להציץ ולהביע רעב מה שטופל מראש עם מגש ירקות וקרקרים אורז וגבינת שמנת – יומיומי וחגיגי כאחד. בהמשך מרחתי חמאה על כמה מצות וזה היה הנשנוש הבא. את האבוקדו והנוטלה אני שומרת ליום אחר. לא כל הכיף ביום אחד.

לא היה סיכוי להושיב את כולן ליד שולחן אחד כי היו תשע ילדות וחמש מבוגרות וגם, מי יכולה לאכול עם כל הרעש של הילדות, אז נתנו להן מרק עם קניידלך ושילחנו אותן להמשיך את המסיבה שלהן בסלון. היתה מעורבת מוזיקה, כך שמענו עמומות מעבר לקיר. יש לנו קיר בין המטבח לסלון. זה שימושי מאוד. היה מעורב גם אפיקומן שאור החביאה ואחרים מצאו, יותר מפעם אחת. אף אחד לא בא לדרוש כופר עבורו, אני חושבת שהם אכלו אותו.
אנחנו ישבנו לנו בשקט, עם המרק ועם היין והמשכנו לטלה ומה שסביבו ואחרי שסיימנו, באו כמה ילדות לבקש גם. היה רגוע.
כל הערב סוניה התרגשה ממילים חגיגיות שהיו לה מוכרות. מצד אחד היא דוברת גרמנית, מצד שני היא בלשנית. גם קניידלך וגם מצה-בריי (יותר הבריי מהמצה) אבל הכי – כשהציעה לערבב לי יין עם סודה ושאלתי – תכיני לי שפריץ?

אפשר להגיד שהיתה הצלחה בערבוב אוכלוסיות ובשמירה על שפיות. גם שמחה היתה אפילו ששתיתי בקושי כוס אחת של שפריץ. אולי בגלל.
לקינוח הערב שיחקנו, פרט לג'נגה, את המשחק שאני הכי אוהבת כרגע –Code Names. זה משחק שמתאים לקבוצה גדולה כמו זאת שהיתה לנו. הוא דורש מתן רמזים כדי לגלות מילים. יש אותו גם בגרסת תמונות שיכולה לעבור יופי בין שפות ובטח לעבוד טוב יותר עבור דיסלקטים או ילדים שעוד לא קוראים.

אחרי חצות ההמון נשפך החוצה, בסופו של יום שכלל שמש וגשם ושלג ורוח (מרץ. כמובן) והצלחה של כמה ילדות למרוח מצות בחמאה בלי לשבור אותן.
ככה אני רוצה את כל הפסחים שלי מעכשיו.

שיהיה לכולנו חרטא דפסחא.

6 Comments

  • דודי הגיב:

    יה אחותי, נשמע כיף! 🙂 בפעם הבאה קבלי ממני מתכון אליפות של סבתא אסתר לקניידלך. יוצאים עננים רכים ונימוחים, כמעט כמו המקור עצמו.

    • נעמה הגיב:

      יש לי תחושה שיש לי את המתכון של סבתא איפושהו, אולי אפילו בבלוג. כן. הנה. אם יש לך יותר פרטים לגבי כמות קמח המצה – אנא ספרי לי.

  • עינבל ויסמן הגיב:

    יא! מעולים! אפשר מתכון לשומר?

  • בשמת_א הגיב:

    הצטערתי לשמוע על סבתא אסתר שלך ); אנחנו מנסים כבר שנים לשחזר את מתכון הקציצות-במיץ-עגבניות שסבתא אסתר שלי היתה מכינה לליל הסדר (אצלנו לא אכלו דג ממולא) ועדיין לא גילינו את הסוד.

הגב