יום שישי, 09 פברואר, 2018, 23:23

סבתא אסתר

<מצאתי את מה שכתבתי ודברת הקריאה על הקבר של סבתא אסתר>

כשאת קטנה, סבתא היא בגדר כח עליון. מופיעה מעת לעת, כל יכולה, עושה קסמים ונעלמת בענן של נצנצים.
עם השנים את גדלה ומגלה את מימדיה הפיזיים האמיתיים של סבתא.
מסתבר שמבחוץ היא לא כל כך גדולה.
בבת המצווה שלך, את היא זאת שמתכופפת אליה כדי לחבק אותה. בזמן שאת גדלה וסבתא מתכווצת, את מבינה את עוצמת הסבתאות ואת המקום שלה בחייך. כשאמא שלך נכנסת בצעידה נמרצת אל משבצת הסבתא, סבתא שלך נדחקת בעדינות מָעלָה אל הפנתיאון, אל תפקיד הסבתא הגדולה, ולך נותר לעטוף עצמך בזכרונות ולרשום לעצמך נקודות לשימוש עתידי בבוא היום. ככה זה עם סבתא לדוגמא.

בשנות השמונים סוף השבוע היה קצר והמרחקים גדולים. סבא וסבתא היו אורזים כמה סלי מזון ועוזבים את הכרך ברגע ששבוע העבודה היה נגמר. שישי אחר הצהריים, אמא ישנה, סבתא וסבא פורקים סלים, כרוב ממולא למקרר, עוגת שמרים קקאו, עוגת שמרים קינמון בשביל חובבי האקזוטיקה והיידה, ספרי לי נעמה איפה אמא מחביאה את הגיהוצים.
שבת בבוקר, סלט קצוץ שרק סבים יודעים להכין, חביתות של סבתא, אנחנו מקבלות ארוחת בוקר מהחלומות ואבא ואמא מקבלים את מתנת ה"לישון מאוחר". שווה יותר מזהב, לכל הנוגעות בדבר.

לא רק בבקרים של שבתות-ביקור היא האכילה. נושאת משא של אלפיים-שנות, וחרדות לאומיות של המאה האחרונה, או אולי פשוט אינסטיקט אימהי שהזדקק והתחזק עם השנים, היא האכילה, את הבאים, את ההולכות, מושיבה אותַך, נכדה גדולה עם תינוקות משל עצמה, פותחת מקררים, כמה מקררים צריכה אישה אחת? שולפת קלופס וחמוצים, ורגל קרושה אם יש לך מזל, מגישה, מאכילה עם הידיים ושותה אותך עם העיניים. שולחת חבילות עם עוגיות לחיילות האמיצות שיהיה להן טעים בקורס שלהן, אי שם על ההר.
ככה למדתי לאהוב דרך סירים.

בחצר היה מבנה, חציו "שלו" – עם ציוד נגרות, וחציו "שלה" – עם ארכיון נרחב של קופסאות בשימוש חוזר בשביל לצייד באוכל את היוצאות. “אבל תחזירי אותן, כן?”
ארוחה אצל סבתא מחזיקה אותך שְבֵעָה כמה שעות והשאריות- כמה ימים.

ולא רק בקופסאות עשתה שימוש חוזר, מקדימה בכמה עשורים טרנדים ירוקים, משתמשת באריזת ברנפלקס בשביל לארוז עוגת מצות, בקופסת גלידה בשביל כל דבר שאינו גלידה, גם מים נכללו בתכנית הבית האקולוגי, לפני שזה היה מושג. ממכונת הכביסה לכיבוד הרצפה, משטיפת ירקות להשקיית ירקות. אנחנו הלכנו לקורס פרמקלצ’ר בשביל ללמוד את כל זה, סבתא למדה את זה בקורס "מצור 101”.

מלבד מזון לכל גדוד שינחת במקרה בביתה, היה לה גם ארון מלא במַתְנות-ביגוד לכל אירוע ונעליים בכל המידות לנכדות, עד שהרגליים יגמרו לגדול. השמועה אומרת שחנות הנעליים ממנה הן הגיעו נסגרה כשהייתי בת 6 אבל לסבתא היה מלאי עד מידה ארבעים.

כשהידיים שלה עוד נשמעו לה, היא בילתה זמן מול הטלויזיה בכורסא הגדולה עם סריגה ביד. אני זוכרת במיוחד חצאית אחת כחולה אבל הסוודרים תמיד היו ברקע, מגיעים באופן סדיר עם הצמיחה שלנו. פעם לא היו סוודרים מסין, היו סוודרים מסבתא ומי שלא היתה לו סבתא – היה לו קר. שמעתי שיש כמה פעוטות שמסתובבים בינינו כיום עם סוודרים שהתגלגלו בתוך המשפחה במשך ארבעים שנים רצופות.

שבעים שנה היא דאגה לסובביה, גידלה ילדים, נכדות, דורות של דרדקים של אחרים, ערכה מִשְתִים, סדרי פסח, חתונות, לוויות, אזכרות, ברמצוות. הגוף קמל, הרוח נשארה איתנו, הסורגות בדמעה, לשות ברינה, זוכרות באהבה.
ולמרות שהיא כבר לא איתנו בשביל לשכוח להגיש משהו או ללטף במבט אוהב, עדיין לא תצאו בידיים ריקות. סבתא אסתר השאירה לכן ריבה לקחת איתכן הביתה.
אין צורך להחזיר את הצנצנות.

תגובה אחת

הגב