יום שלישי, 16 ינואר, 2018, 20:37

לא בא לפה יותר בחיים

גם בחורף הזה אבלה כמה ימים באתר הסקי, עם הילדות. הפעם דרך בית הספר ולא דרך הקבוצה של החנ"ב. מעניין במה זה יהיה שונה.
אני רגילה לחנ"בים. הם חמודים כאלה, ידידותיים גם למי שלא ממש מכירים. תמיד אפשר למצוא עם מי לצאת לסיבוב בחבורה (אני מדברת על הילדות, לא עלי). גם ההורים מסבירי פנים.
למדתי מהבנות שאת בעיית הצימוד הם פתרו על ידי כך שמראש חילקו את התלמידות לצמדים ושלישיות של ילדות מאותה הכיתה, באותה רמת ביצועים. הן מחויבות להחליק בצוותים הללו. נראה לי שהבעיה הזאת פתורה. עכשיו נטפל בציוד.
בשנה שעברה לקחתי את הקסדות והמגפיים בארגז גדול. זה פתר לי את הבעיה של הסחיבה וההתפזרות ויצר לי בעיה של כאבים בסחיבה. השנה, עם העליה במידת המגפיים (יותר פלסטיק) והמעבר של קשת מסנואובורד לסקי (מגפיים יותר כבדים) – אני חושבת שהארגז יהיה גם קטן מדי וגם כבד מדי.
אחרי צלילה לעולם הצ'ימידנים וגילוי שהם באים בכל מידה אפשרית (אבל ממש בכל מידה אפשרית. יש כאלה שאפשר לישון בהם) החלטתי שהגיע הזמן לחלק את העומס בין הנוגעות בדבר.
הכנתי רשימת אריזה מדוקדקת, דאגתי לכל אחת לתיק שיכול להכיל גם קסדה, גם מגפיים וגם את הפיצ'פקעס וערב לפני כבר היו לנו שלושה תיקים ארוזים מתחממים בסלון (כולל שקית ספיירים אטומה למים. בחום הזה, הכפפות נרטבות), ציוד מלא ומסומן מחוץ לדלת ושקיות אוכל אישיות במקרר. זהו, אני לא צריכה לעשות להן פרישות מאורגנות, הילדות יכולות להסתדר ואני צריכה לטפל רק בתינוק.

למרות שאני מחוייבת להגיע (השנה הורים צריכים ללוות עד כיתה ב'. ושלי בינתיים בכלל נשר אז אף אחת לא תיקח עליו אחריות בלי קשר לגיל) ואני מגיעה עם גלגלים עצמאיים, הבנות בחרו לנסוע עם האוטובוס של בית הספר. שיהיה להן לבריאות, מקווה שהן ארזו שקית הקאה כי זה לא היה ברשימה.

לפני שאני יוצאת את מתלבטת אם לקחת ארנק. ארנק זה עול. לא רוצה שיהיה עלי כל הזמן, לא רוצה להשאיר בתיק. מה אני צריכה מהארנק? אנדריאס נוהג אז לא צריכה רישיון נהיגה. לא צריכה כרטיס רפואי בשבילי ואם איזו ילדה תיפצע – יש לבית הספר את כל המידע הנדרש. אני שמה בכיס כרטיס אשראי וקצת מזומן ויוצאת מהבית.

את ציוד הסקי שלהן, ברובו, אני לוקחת איתי באוטו של אנדריאס (קרפולינג! הידד! היום אני לא נוהגת!) כי יש התאמות עונתיות שיש לערוך בו. פעם בשנה אני שוקלת את הילדות שלי ועם התוצאות הולכת לחנות השכרת הציוד באתר הסקי שיכוונו את התופסנים של הסקיז. הרגישות שלהם צריכה להתאים למשקל המשתמשת כדי שאם יופעל לחץ חריג הם ישחררו את המגף. ככה זה עם סקיז – לפעמים יש להם רצונות משלהם וכף הרגל לא תמיד יכולה לשתף עם זה פעולה בלי להישבר.

בWhiteWater יש בניין חדש שמכיל את חנות ההשכרה ופעמיים אני הולכת לשם שיסדרו את התופסנים של טל כי הם החליטו להתפרק. את המרחב שהתפנה בלודג' עם מעבר החנות והמשרד לבניין החדש הפכו לאזור ישיבה עם שולחנות פיקניק מאסיביים ומדפים לתיקים ונעליים. מדפים לתיקים! איזה רעיון מבריק! גם מזנון קטן שמו שם עם סיר של מרק ברוקולי בשמנת שנותן לכל הקומה ריח מגרה.
חולקים איתנו את היום הזה – ילדי בית הספר של ווינלו, הישוב השכן. אני מוקפת בפרצופים מוכרים של הורים וילדים וזה נחמד.

עד שיתחילו השיעורים של בית הספר שלנו אנחנו מתפזרות. הילדות עם הסקי-באדי שלהן ואני עם טל. שנלך לגבעת הארנבים? נלך. תמיד זה מתחיל שם.
פעמיים אני הולכת לצידו כשהוא עולה עם מעלית הידית. פעמיים אני רצה אחריו כשהוא יורד. את הפעמיים הבאות הוא עולה ויורד לבד כשאני רק מלווה אותו בתור למעלית. נראה שהגוף שלו נזכר.
יש לי זיכרון עמום בקשר לעצירוֹת. בשנה שעברה הוא לא כל כך ידע לעצור. מה עם פניות? "טל, אתה יודע לפנות או רק להחליק ישר?" הוא אומר שהוא יודע אבל לא רוצה להראות לי.
לפני שיתעייף מדי אני לוקחת אותו בחזרה ללדוג', דואגת שיכניס לתוכו קצת מזון ונוזלים (טל מתרגש לקבל כריך לחמניה. כמה קל) וישחרר נוזלים כדי להיות מוכן לשעה רצופה על השלג, בלי אמא. אחת עשרה וחצי עכשיו, רגע לפני השיעור. אני מודעת לשעה ולא לזה שישאלו אותי עליה אחר כך.

"בית הספר לסקי" הוא שתי שורות של שלטים. "סקי 1" "סקי 2" וכן הלאה, ואותו הדבר עבור סנואובורד. השנה הזיזו אותו קרוב יותר ללודג' וזה מיקום מוצלח ונח. נדידת ההורים אל בית הספר וממנו בתחילת השיעורים וסיומם לא חוצה שום מסלול סקי. ילדי בית הספר כולם מסודרים ליד הדגלים המתאימים. נטע וקשת הסתדרו בלעדי. אני עושה היכרות עם המדריכות של שתי הרמות הראשונות בסקי, שרה וסטיבן. הן יערבבו ויחלקו מחדש את הקבוצות בהתאם ליכולות.
אני עוזבת את האזור וחוזרת ללודג' כדי ליהנות מכמעט שעה מתוקה של שקט. יש לי תרמוס עם צ'אי חם וחריף, חפיסת שוקולד, את הספר "עשו" וסלט אורז. הכל מאוד טעים ואני חושבת לעצמי שמצאתי את ההרכב המנצח: כריכי בשר לילדות, צ'אי וסלט אורז לאמא. כל שבוע עכשיו אכין את כל אלה.

כשהשעה המתוקה נגמרת אני הולכת לאסוף ילדות. נטע כבר בחזרה בלודג', את קשת אני פוגשת בקצה המסלול בו ציפיתי למצוא אותה ואיפה, איפה טל?
אנדריאס ואני עומדות ומחכות, עומדות ומצפות. ילדים וילדות שאינם ברמה שתיים גולשים לידנו בחזרה ללודג'. הילד היחיד שברמה אחת מדדה את דרכו בחזרה מגבעת הארנבים. יש ריח טוב באויר, ריח שאני מכירה היטב. מסיטה מבט מהגבעה אל המרפסת הריקה של הלודג', שם בחולצה קצרה עומד עובד מטבח מול גריל פחמים (מריח אחרת לגמרי מגריל הגז המקובל כאן) ומנופף בפיסת קרטון גדולה. שככה יהיה לי טוב. כמה שנים כבר לא ראיתי נפנף! מריח כאילו יש לו שם עוף בתיבול ים תיכוני. לרגע אני מצטערת שהבטן שלי מלאה באורז. אני מחזירה את המבט לגבעה ועם אנדריאס מנסה לזהות. יום מעונן ולכן הצבעים עמומים אבל אפשר לתת בהם סימנים. סקי או סנואובורד – לפי מנח הגוף. מתחילים או מתקדמים – לפי המוטות שיש או אין בקצות הידיים. גבוהים או נמוכים? מה צבע חליפת השלג?
אני מחפשת חבורה של נמוכים, מהוססים, עם סקיז ובלי מוטות. שלי בחליפה בצבע בורדו והמדריכה שאמורה להוביל אותם היא במעיל מדריכות ירוק.
אין שום דבר שקרוב לזה ואנחנו פה כבר עשרים דקות מחכות.
אנדריאס הולך לבדוק מה שלום הילדות האחרות שלו ואני נשארת שם בשלג ורוח קלים, לחכות.

אני מזהה שני מדריכי סקי שכבר סיימו את השיעור ומבקשת מהם לברר מה קורה עם שרה. "שרה," אומר אחד מהם לתוך מכשיר הקשר, "מה ה…." ואז הוא פונה לזה שלצדו – "איך אני אומר 'מיקום'?" השני מזכיר לו את מילת הקוד והוא חוזר למכשיר: "Sarah, what's your twenty?"
באמת? אני שואלת אותו, אתה לא יכול פשוט לשאול אותה מה המיקום שלה? היא לא תענה לך אם תגיד 'מיקום'?
"היא תענה, בטח, אבל הרבה יותר מגניב להגיד twenty"
סבבה. אז איפה הגפרורים?
הוא מעדכן אותי שלקח לה קצת זמן להעלות את כל התלמידים במעלית הכיסאות כי הם צעירים וחייבים לשבת ליד מישהו קצת יותר מבוגר בדרך למעלה. ועכשיו הם בדרך למטה במסלול מסוים והם איטיים וקצת חסרי ביטחון, כדרכם של סקי רמה שתיים.
אחד המדריכים פורש ואני נשארת לעמוד שם עם ג'ק, שבלקלווה מכסה את ראשו ומתוך הפתח עבור העיניים, האף והפה, מתפרץ שפם בלונדיני שמשתרע לרוחב הכיסוי הסרוג. הוא בכלל שרברב בהכשרתו אבל אוהב יותר סקי ורוצה להיות מדריך סקי אולימפי (יש אולימפיאדה למדריכי סקי?) ולכן את החורפים הוא מבלה בקנדה ואת החורפים באוסטרליה. שכחתי לשאול אותו איפה הוא קונה את הויטמין-די שלו בגאלונים.

לימים אשאל את אור אם היא מכירה את ג'ק

"הוא אמר לי שהוא בדרך כלל מלמד את הרמות המתקדמות של סנואו-בורד. יצא לך ללמוד אצלו? יש לו שפם בלונדיני"
"ג'ק? הוא אוסטרלי במקרה?"
"כן! אוסטרלי! מכירה?"
"הם כולם אוסטרלים. לא, לא מכירה"

ג'ק הולך לישיבת מדריכים.
ג'ק חוזר מישיבת מדריכים.
ג'ק אומר לי שהוא הולך לעזור לשרה עם הדרדקים כי יש להם בעיה עם איזה אזור קצר. או כך זה נשמע לי מתוך המבטא האוסטרלי. אחר כך הבנתי שהוא בכלל דיבר על אלונקה.
"אני אמשיך לחכות פה. תמסור ד"ש לטל כשאתה מגיע אליהם, אני אמא שלו" אני אומרת לו בעוד הוא פונה לכיוון המעלית.
הוא פונה אלי בחזרה.
"את אמא של טל? אה. תשמעי. טל סובב את הקרסול. הוא הולך להגיע למטה על אלונקה"
אה.

אני לא נלחצת. אני אפילו קצת משועשעת כי בחורף בו הוא נולד, גם אני ירדתי את הגבעה הזאת על אלונקה. זאת יכולה להיות חוויה מעניינת בשבילו.

לוקח לו זמן להגיע. בינתיים מגיעה שרה-אמא-אווזה ומנסה לשחרר את הברווזונים להוריהם. ההורים התיאשו כבר מזמן, אבל מרינוס, הוא תחת אחריותי. אני שולחת אותו פנימה עם קשת.
שרה מתחילה להתנצל.
זה בסדר שרה, זה קורה.
אחרי נצח בינוני אני רואה דמות יורדת מהגבעה עם אלונקה אדומה רתומה אליה. אני רצה אחריה לחדר העזרה הראשונה. גם אותו מאני מכירה מבפנים.
בתוך האלונקה הגדולה קשה לזהות שיש בכלל ילד ואיפה הראש שלו. אחרי שהיא עוצרת אני מזהה ראש באמצע, ראש לא שמח. ראש של ילד כואב.
אנחנו פותחות את כל הרוכסנים והקשירות ומנסות לשכנע אותו להרשות לנו להוציא אותו משם. זה בכלל לא קל.
אחרי המעבר, כשהוא כבר בתוך החדר, נדרש מאמץ דומה לשכנע אותו להרשות לנו להוריד לו את מגפי הסקי ההדוקים. על הגרב לא היה מה לדבר.
היה ברור שכואב לו מאוד.

ארניקה הוא מבקש. ארניקה עומדת אצלו בשורה הראשונה ביחד עם מים, פלסטרים ונשיקות של אמא. אני פותחת את הדלת המפרידה בין חדר הע"ר והחלל בו נמצאים ילדי בית הספר והוריהם, מוציאה ראש וצועקת: "יש פה למישהו ארניקה?"
חשבתי, כל כך הרבה אמהות מווינלו, בטח למישהו יהיו פה גלובלים מרגיעים. אבל לא, החדר כמעט ריק ורק שאנון שולחת משחת ארניקה שיש לה במקרה, משחה כרוכה במגע וטל ממש לא מעוניין במגע.
"אמא, אני לא רוצה לעשות סקי יותר אף פעם!"

אחרי חצי שעה של משאים ומתנים לגבי הסרה במשיכה או גזירה של הגרב (זה גרב של smartwool, כואב הלב לגזור), אני מבררת עם לינדזי למה זה חשוב לה (היא רוצה לראות שאין שינו צבע בגלל שדם לא מגיע, זה משהו שדורש טיפול מיידי) ומה האפשרויות העומדות בפני כרגע. מהר מאוד אני מבינה שאין שום דרך לצאת מפה בלי לעבור בבית חולים, כי הילד כואב מאוד. גם אם לא נשקפת סכנה לרגל שלו, אני לא יכולה לשאת אותו לאוטו ולנסוע הביתה, זה פשוט לא יעבוד.

לינדזי לא יכולה לדעת מה יש לו. כמו שיחזרו ויגידו לי פרמדיקיות אחרות בהמשך – אין לה עיני רנטגן. יכול להיות שזאת חבורה, יכול להיות שבר, יכול להיות הרבה דברים. ילדים מגיבים בהתאם לסגנון שלהם, יש כאלה שיסתובבו עם יד שבורה יום שלם בלי לצייץ רק בגלל שלא בא להן להפסיק לעשות מה שהן עושות ויש כאלה… (אני מכירה את הסוג ההפוך. שבוכה מרה על כלום).
איך הילד שלך בדרך כלל?
ברגע זה אני מבינה את חומרת המצב. בדרך כלל הילד שלי, כשנחבל, מנער את האבק וממשיך הלאה. אני מודיעה ללינדזי שאני רוצה להתפנות לבית החולים כדי להמשיך לברר שם. היא קוראת לאמבולנס ואני הולכת לארגן עניינים מסביב. אורזת את התיקים שלנו, מיידעת את אנדריאס איפה כל הציוד כדי שיקח אותו איתו ומתכננת מי חוזרת איך (נטע איתי באמבולנס, קשת באוטובוס של בית הספר ומשם לבית של סוניה. כי בבית של סוניה יש סוניה ואצלנו בבית אף אחד).
את הגרב של טל החלטנו להפוך לבעיה של המטפלות הבאות בתור וכשאני חוזרת מסיבוב הארגונים שלי, אני מוצאת אותו ישן מתחת לשמיכה צמר.

שרה מגיעה לביקור שני בחדר הטיפולים. הדו"ח כבר מולא. הסיפור כבר ידוע. טל ירד במדרון, הרגיש לו מהר מדי (ילד של אמא שלו. לא אוהב מהירות. יש!), ניסה להאט בדרכים המקובלות (פיצה?) זה לא היה מספיק (יותר מדי קרח, פחות מדי קצפת, אין במה להיאחז), ניסה להוריד יד, סובב רגל. סקי אחד קפץ לו מהרגל, סקי שני נשאר. איזה מהם היה על הרגל המסתובבת? לא ברור, נראה שבדיווח הראשוני זה השמאלי דווקא לא קפץ, אחר כך הם התחלפו. לא שזה משנה.

אנחנו יושבות ומחכות בשקט שהאמבולנס יבוא. לינזי חברה בכל כח חילוץ והצלה שאפשר לחשוב עליו. בדרכים וגם בהרים. היא זאת שמסתובבת עם כלב לחפש נעדרים וזאת שתטפל בנפגעים של תאונות דרכים או אירועים אחרים עם נפגעים.
זאת עבודה חשובה, לטפל בנפגעים, צריך אישיות מסוג מיוחד בשביל להיות מסוגלת להתעמת עם המראות והתחושות שבאות איתם. היא מספרת לי שכל אחת מוצאת את הקושי במקום בו היא רואה את עצמה. קולגה שהוא הורה מתפרק אחרי אירוע שכולל ילדים והיא מצאה את עצמה נושאת איתה בלי יכולת להשתחרר אירוע בו מצאה גופת נעדר שהיה בגילה, עם היסטוריה דומה לשלה.

האמבולנס כאן. דברה והנהג נכנסים ובתוך שלוש דקות הגרב מונח שטוח על המיטה, חושף כף רגל ללא חבלות נראות לעין. איך עשית את זה דברה? כנראה שילוב של סמכותיות עם מספריים אדומים.

יש להם אלונקה מגניבה, חשמלית. כל הלמעלה-למטה שלה קורה בלחיצת כפתור ולא בכח הזרוע. לא משנה כשמדובר בילד בן שש אבל המטופל הקודם באותו היום שקל בערך פי עשרה ואת זה, אפילו דברה החסונה לא יכולה להרים בידיים.
ברגליים דווקא כן. את הסקווטים שלה היא היא עושה לפעמים כשהנהג ועוד בחור תלויים עליה. אבל אלונקה מרימות בידיים. ממש נחמד, החשמלי הזה.

זאת לי נסיעה שניה באמבולנס, גם בפעם הראשונה היה לי טל על האלונקה. לפי שש שנים ושבועיים. אז עברנו מבית חולים אחד לאחר. זאת היתה נסיעה ארוכה יותר אבל בשני המקרים, גמרתי עם בחילה. זאת קופסא על גלגלים ובקוטניז הדרכים מתפתלות ומטלטלות.

טל שקט.
דברה פותחת דלת סתרים, אחת מני רבות באחורי האמבולנס, ומוציאה דובי שילווה את טל בבית החולים והלאה.
בהמשך הוא יקבל את השם פיץ' טדי האגר.

בחדר המיון טל עובר ידיים ומיטה, שוב. וזה כואב. האזור בחדר המיון אליו הוא עובר לא מכיל מיטות אלא כורסאות שיכולות להיפתח למיטות. זה נחמד ותופס פחות מקום.
שוב אני נשאלת בנוגע לאלרגיות, בעיות רפואיות ומשקל. אני מודדת את האחות כדי להעריך את הגיל. לא יודעת אם לענות לה במטרי או אימפריאל. ליתר ביטחון נותנת לה את שני המספרים: 20, 44. ככה זה בראשית עונת הסקי, אני יודעת את המשקל של הילדות שלי למשך חמש דקות ותפסת אותי בדיוק בחמש הדקות הללו. איזה צירוף מקרים.
האחות מעניקה לטל צמיד אשפוז: "הנה לך צמיד 'הכל כלול' ונראה לי שבמקרה שלך הוא כולל גם x-ray." היא מאוד משועשעת מעצמה או שאולי זה סוף המשמרת שמדבר מגרונה. "תיכף יבוא Dr. Hand לבדוק לך את הרגל." רק נטע מגיבה להלצה בצחקוק והאחות מודה לה. בהתחשב בכך שזה חדר מיון והכל שם סובב סביב בעיות באברי הגוף השונים, אני משערת שבמשמרות אותן היא חולקת עם דר' גרגורי הנד יש לה הרבה הזדמנויות להריץ את הדאחקה על קהלים טריים.

השם שלו מוכר לי אבל לא הפרצוף. הוא מפנה אותנו לצילום של שתי הרגליים. משהו שקשור ללוחיות גדילה (כנראה רוצה להשוות). טל שבע ממעברים כואבים וכשמגיעה הטכנאית עם כיסא גלגלים הוא בוחר לעבור על הידיים של אמא. אני נושאת אותו כמו תינוק במבוך הביתחולימי, דלתות חשמליות נפתחות, הגב שלי כואב. אם יתפרק לי משהו – אני כבר בבית החולים.

חדר הרנטגן גדול והמצלמה עצמה נוסעת על מסלולי ענק על התקרה ונישאת על זרוע רבת מפרקים. אני מקבלת חלוק כבד ואת היד של טלי. לפעמים אני מחזיקה את הלוח עליו מתקבל האימג', כשהמצלמות משתמשות בכל טווח התנועה שלהן, כדי שלא נצטרך להזיז את טל.
נטע עם הטכנאית מעבר לזכוכית מזהה משהו שלא צריך בית ספר לרפואה בשביל לזהות. אני עוד לא מבינה, גם כשהטכנאית מתייעצת עם מישהי שאומרת: לא נצטרך לצלם את הרגל השניה.
"תגידי, את מי את רואה פה יותר, את אלה שעושים סקי או אלה שעושים סנואובורד?"
היא לא מוכנה לפרט, רק אומרת "כן, זאת העונה שהם מגיעים לפה די הרבה…"
לא נראה לי שבסנואובורד נשברות ככה רגליים. הן מקובעות טוב לקרש במנח טוב. אי אפשר לשבור אותן, אלא אם נכנסים בעץ ואז הכל בר ריסוק.
(בדיון מאוחר יותר יסכמו כמה מביני עניין: בסקי את שוברת רגליים ובסנואובורד את הידיים. אלא אם את נכנסת בעץ).

טל על הידיים ואנחנו עוברות את אותן הדלתות בכיוון ההפוך, בשביל לשבת ולחכות ולחכות ולחכות.
דר' יד חוזר ומספר לנו שהטיבייה שבורה. זה מה שנטע ראתה, זה מה שהטכנאית ראתה. זה מה שהיה כל כך ברור שלא היה צריך להשוות לרגל השניה.
"תיכף נשים לו גבס, לאורך כל הרגל, כי אנחנו רוצים לכסות גם את הפרק שלפני והפרק שאחרי"

בשלב הזה אנחנו כבר שעתיים וחצי בבית החולים. אולי יותר. נטע מתקשרת שוב לאנדריאס, שמסתובב עם שלושת ילדיו בנלסון והורג זמן כדי שיוכל לקחת אותנו הביתה בסוף הביקור. הוא כבר במגרש החניה.
נטע הולכת לפתוח להם את הדלת למיון והתא שלנו הופך למסיבה, עם פיצות!
טל רעב. הארוחה האחרונה שלו היתה לפני השיעור וזה כבר מעל שש שעות. כל הזמן אמרו לנו לא לאכול ולא לשתות כי אין לדעת אבל נראה לי שעכשיו כבר יש לדעת. אני מבקשת ומקבלת מהאחות אישור לאכול. הוא לא הולך לניתוח, רק גבס.

אנדריאס לוקח משם את הילדים להמשיך להסתובב ולהעביר את הזמן. הספריה עוד פתוחה.
אנחנו עוברות מיטה (בפעם האחרונה) לאזור אחר במיון בו בדרך כלל עושים החייאה. בין המתנה ממושכת להמתנה ממושכת דר' יד מגלגל פנימה עגלת חבישה, אחות גוזרת לטל את המכנסיים והדר' מביא מזרק נטול מחט. האחות מסבירה לטל שנשברה לו העצם הגדולה שמתחת לברך שקוראים לה טיבייה.
הוא מכיר טיבייה ואת אחותה פיבולה. לרגע הוא יוצא משבלול הכאב והביישנות ומספר לה על שתי העצמות האחיות מהיד – רדיוס ואולנה. (למחרת, כשישחק שוב במשחק "שלדים בארון" ממנו למד את שמות העצמות, הוא יקבל קלף עם שאלת "אמת או שקר" – "האם העצמות כל כך חזקות שאינן יכולות להישבר?" הוא יגחך, ואז יצחק, יצביע על הרגל שלו ויגיד – שקר!).

"אני הולך לתת לו משהו נגד כאב" הוא אומר לי בפעם השלישית מאז שנפגשנו, ובפעם השלישית מצביע על האף.
אני לא מבינה. הוא כבר קיבל טיילנול (ואדוויל, יתברר לי אחר כך. לא שמישהו טרח לספר לי), למה צריך עוד? ולמה הוא מצביע על האף? מה יש לו שם במזרק?
הוא מסביר לי שהולך לכאוב כשישמו לו גבס אז צריך משהו יותר חזק מטיילנול.

"מה יש לך שם במזרק?"
"פנטניל"
"פנטניל?"
"פנטניל."
"זה לא מסוכן?"
"זה בית חולים פה, אנחנו יודעים מה אנחנו עושים"

ובמקום נקודה בסוף המשפט הוא משפריץ את תכולת המזרק לאף של הילד שלי.
השלב הכואב הראשון הוא ההרמות של הרגל בשביל לגרוב עליה לכל אורכה גרביון וכדי לכרוך סביבה את תחבושת הפיברגלס הסגולה שטל בחר.
השלב הכואב השני, והוא כואב הרבה יותר, הוא השלב בו כרית כף הרגל נדחפת לכיוון הגוף ומוחזקת כך, כדי ליצור זוית ישרה בעקב.
זה מתיבש די מהר, הגבס והדמעות. הם משחררים צמד קביים מהצלופן שעוטף אותם, מודדים על טל, מתאימים את הגובה של כל החלקים ומלמדים אותו איך להשתמש בהם. עכשיו כשהוא יודע איך, הוא צריך להימנע מהשימוש עד שיראה אורטופד בעוד שבוע. לא להיות אנכי כדי שלא יתנפח לו. לא להיות נטול תנועה כדי שלא יווצרו קרישי דם. להזיז בהונות מדי פעם, לבדוק שזרימת הדם טובה בעזרת לחיצה על העור ובדיקת השינוי בצבע.
אני משלמת 65$ עבור הגבס ועוד $27 עבור הקביים (טוב שהבאתי איתי כרטיס אשראי), נושאת את טל על כפיים (עכשיו, עם רגל מגובסת, אפשר לטלטל את הילד. ) ויוצאת איתו אל האוטו של אנדריאס. האוטו כבר הותאם להסעת נכה: הכיסא של טל הוצב באמצע, עם מקום להניח את הרגל וכל יתר הציוד, תיקים, סקיז, קניות – הונחו על ומתחת ומסביב לילדות האחרות.

כשאנחנו מגיעות לסלוקן כבר שמונה וחצי בערב. קשת בילתה את שעות אחה"צ והערב עם סוניה, אוכלת שוקולדים שווים מגרמניה וצופה בסרטים. עכשיו שתיהן בספריה כי סוניה היתה צריכה ללכת לישיבה. אני הולכת לספריה לאסוף את הילדה שלי ומקבלת מסוניה חיבוק ועדכון. היא שמעה על השבר וכבר עשתה מחקר ראשוני. הטיפול שקיבלנו הוא זה המסורתי לשבר ספירלי בטיבייה. שיעורי ההצלחה גבוהים והוא עוד צעיר.
כן. צעיר, איזה מזל הא? עשרים קילו אני יכולה לסחוב אל האוטו וממנו, אל השירותים ומהם, במעלה המדרגות ובמורדן. מזל שהוא רק בן שש ושזאת רק הרגל ושעכשיו חורף.
מזל.

תגובה אחת

הגב