יום שבת, 30 דצמבר, 2017, 12:57

מים לסוסות

החורף הזה חזק בהפסקות חשמל וחלש בפינוי שלג.
השלג יורד ויורד, פתיתים קלים שמתאספים על העצים ועפים הצידה עם כל משב רוח קל. גם על הכביש הם נאספים וכשאני יוצאת עם האוטו לנסיעה קצרה בתוך הישוב אני מרגישה כאילו אני נוסעת בתוך קצף גילוח.
את הכבישים בתוך סלוקן מפנה הישוב ואת הכבישים מחוץ לישוב, כמו הכביש הראשי, מפנה "המועצה האזורית", מה שאומר שהם עובדים לפי לוחות זמנים וסדרי עדיפויות שונים, אבל השנה, עושה רושם שכולם בעניין של להישאר בבית ולשתות תה.

הפסקות החשמל מגיעות בכל פעם שהשלג יורד ויורד. הן כמעט צפויות, ההפסקות הבלתי צפויות הללו, ורק זמן התיקון נשאר בגדר תעלומה. אנחנו כבר לא טורחים להתקשר לחברת החשמל לברר. מה כבר יגידו לנו? שעובדים על זה?
קווין קנה גנרטור וכשיש הפסקת חשמל הטלפון, המקרר והאינטרנט מקבלים אצלו חשמל. עניין של סדרי עדיפויות.
גם בתחנת הדלק יש גנרטור, מה שהופך אותם לעסק היחיד בסביבה שפתוח בהפסקות חשמל. בהפסקה הגדולה של השבוע שעבר הם נאלצו לתלות שלט על המשאבות: "היום נגמר, תבוא מחר" אחרי שכל העמק בא למלא אצלם דלק וגמר להם את המלאי.
חשבתי להצטייד בגנרטור, לא בגלל המקרר ולא בגלל שאינטרנט זה קו-חיים בשבילי (סתם מכורה. אבל יכולה להסתדר כשאין). זה יובל שלא יכול לעבוד כשאין חשמל (אין לנו אינטרנט על גללים) וההיעלמויות הפתאומיות שלו לפרקי זמן לא ידועים מכניסות ליחסים שלו עם המשרד אלמנט של אי ודאות ויש לי תחושה שזה מגביר חרדה בצד השני. עד שתיפול החלטה לכאן או לכאן, הצטיידנו בטלפון לחיצים שמתחבר ישר לקיר ולא דורש חשמל. לפחות תקשורת רציפה תהיה לנו, עד שגם קו הטלפון יוכרע על ידי כובד השלג.

קייט והמשפחה נסעו לפרני, שנמצאת באזור זמן אחר, למרגלות הרוקיז, ארבע וחצי שעות נסיעה מזרחה בתנאים מיטביים (שאין), עשרים מעלות צלסיוס דרומה. אני התנדבתי להאכיל ולהשקות את הסוסות בהיעדרם.
ערב קודם פגשתי במכולת את רמון. רמון גר על אותה הדרך כמו קייט. דרך שמתפתלת קלות במעלה ההר מחוץ לסלוקן. לרמון יש עסק של מכונות כבדות שנוסעות (מחפרונים וכדומה) והוא זה שמספק לקייט שירותי פינוי שלג מכביש הגישה. כי כשיש לך כביש גישה של מאה וחמישים מטר, את לא מפנה אותו עם את.
הוא פנה אלי ואמר: קייט ביקשה שאפנה את כביש הגישה שלהם לפני שאת באה מחר בבוקר. אני אחכה שיפנו את הדרך הכללית ואז אכנס לפנות את כביש הגישה. חכי לטלפון שלי לפני שאת עולה, שלא תיתקעי בדרך.

בוקר בא.
חמש וחצי בבוקר. לא שעה שאני נוהגת להתעורר בה, אבל מי שהיה צריך לפנות את הכבישים בסלוקן אתמול ושלשום גמר לחגוג כנראה ובא לעבוד. הוא עוצר את הפינוי רגע לפני הבית שלנו, כי הרחוב שלנו הוא לא חלק מסלוקן. במאמציו הרבים להסתובב הוא נוהג קדימה ואחורה, קדימה ואחורה, וכל רוורס מלווה בצפצופים שבאור יום מלא יכולים להוציא אישה מכליה ובחמש וחצי בבוקר, בחושך מלא, הורגים לה את שנת הלילה.
אם כבר קמתי – הולכת לכבות אורות ברחבי הבית. אני רואה שחזר החשמל מההפסקה של ליל אמש.

הבוקר מתגלגל, עוד רגע צהריים וטלפון מרמון – אין. רחמים על הסוסות. אין להן אוכל והמים שלהן קפואים.
"קוין, אפשר לקחת לך את האוטו לכמה דקות?"
אני מתעטפת טוב כי אין לדעת. מחפשת את מגפי השלג הטובים שלי ושל יובל, שני הזוגות במרפסת האחורית, כל מגף מלא בחופן שלג, בחסות הרוח. אין ברירה, נועלת את המגפיים המהודרים, אלו שתוכם פרוות כבש, ברם זמש וסולייתם לא מתמודדת טוב עם קרח. אהיה מהודרת וזהירה.
את קווין אני מוצאת חופר את הטראק שלו מתחת לשלג. לצדו דווֵין השכן עם אופנוע שלג. זה הכלי לימים האלה. "אם את נוסעת ברוורס אז תכבי את המזגן. יש תקלה וזה מכניס עשן מאגזוז."
נשמע מבטיח. "ואם אני לא חוזרת בתוך חצי שעה, תשלח כח חילוץ במעלה רחוב מרטינז". אני משאירה את המזגן מכובה ליתר ביטחון, לא מוצאת את השפריצר וגוזרת על החזית להיות מנוקדת בגושישי קרח שיקשו על ראיית הדרך. השלג, כמובן, לא מפונה מכבישי סלוקן ולא מעופר כך שזה לבן על לבן, אי אפשר לראות. נשאר רק להתפלל ולהוציא יד למשש את הדרך.

בתחנת הדלק אני עוצרת לשים קצת דלק במיכל של הטראק, כי מה שיש לה במיכל מספיק בערך עד תחנת הדלק. פט (שום קשר לפיט ולטו) שואל אותי אם יש לי כוונה לקחת את הילדות החוצה לשחק ואני עונה – אני תחת עצל. רוצה לומר – אני יותר בעניין של כוס צ'אי בסביבת הקמין. אבל הנה אני – מכנסי שלג, מעיל קל, מגפיים חמים ומחליקים, כובע וכפפות, ואני לא עומדת לשתות צ'אי בזמן הקרוב.

הדלתא של רחוב מרטינז, המקום בו הוא נשפך לכביש הראשי, נראית כמו צלחת של ילד שלא אוהב פירה. מישהו העביר מזלג לאורך ולרוחב ויצר תלוליות וחריצים. רכבים מהססים חונים בבסיסו. על הדרך העולה אין שום סימן של צמיגים רק עקבות של אופנועי שלג. שני צעדים מחוץ לסלוקן והגעת למערב הבלתי מאורגן. אני שמה מבטחי ב4X4 ומתחילה לטפס.
הדרך מצופה בעשרים סנטימטר שלג לפחות. מעריכה סיכונים. אם הטיפוס לא יצלח – אני יכולה לסגת בזהירות רבה ברוורס ובסבירות בינונית לא לגמור בתעלה, בעיקר כי התעלה מלאה בשלג.
הטיפוס מצליח והנה לשמאלי שביל הגישה של קייט, שמה לא אבוא בטראק אלא במו רגלי אבל קודם, אנסה לסובב את הרכב שיחנה אם הפנים החוצה. כזאת אני – תמיד בכוננות.
כאן זה מתחיל להסתבך.
בעיקול בו קיוויתי להסתובב חונה ואן, מכוסה בהרבה שלג ומצמצם לי את האזור הפנוי בתוך הקצפת והחומות הפריכות שתוחמות אותה. עם נסיעה רצופה עוד הסתדרתי אבל עם העצירות וההתחלות, אני מוצאת את עצמי שקועה עד גובה הגלגל בשלג, בשוליים.
אחרי כמה נסיונות להיחלץ אני משאירה את הרכב כמו שהוא והולכת לטפל בסוסים. האוטו, למרבה הצער, לא יברח.
אני מוודאה שהמפתחות בכיס שלי. מפתח שנפל לשלג עמוק – קשה למצוא. מפתח שנפל בלי ששמת לב – יתגלה רק באביב. הרוכסן נסגר על הצרור שבכיס ומבוכה עקב רשלנות נמנעה. לפחות זאת. ועכשיו, בכביש הגישה, בשלג שמגיע עד הברכיים, אני יורדת לבקר את הסוסות.
עם כביש גישה מפונה זה היה אמור להיות מאמץ פיזי קל עד בינוני. החציר מוכן על מריצה בסככת העצים אבל המריצה תישאר בסככה והחציר יסחב בחלקים, בשלג העמוק, אל האבוס. חלק אחד מהחציר נכנס לי לתוך החולצה. תמיד זה קורה לי.
עם סחיבת סירי המים אל השוקת אני מגיעה לאזור עם שלג עד ירך.
זאת
חתיכת
מאמץ
רוח קלה מטלטלת את העצים וענן של שלג נישא מולי ברוח. כמה יפה.
עכשיו נחפש כלי חילוץ. ולא נמצא. רק את קטן של ילדים ועוד מדחפת שלג בינונית.
חצי שעה אני דוחפת שלג או חופרת אותו החוצה, מנסה לפה ולשם, שוברת ענפים שישמשו כמצע, מתכננת תכנונים, מפנה בהתמדה שלג מדרך ציבורית ואז בכמה תנועות קלותנמוצאת עצמי נוסעת הצידה, לתוך הערימה הגבוהה. 4 על 4 וכל הארבעה הולכים הצידה. ושוב.
זה לא מכניס אותי לחרדה. אני לא על סף תהום, אני בדרך מרטינז, מקסימום אני נוטשת את האוטו ויורדת לסלוקן ברגל. סתם לא בזין שלי הקטע הזה של לחפור טראקס. וגם לא הבאתי איתי נגנן וזה שיעמום תחת.
אני יודעת מתי לעצור. עכשיו למשל.
קייט גרה בשכנות לדוג'ו. אני הולכת בשביל הגישה הארוך של הדוג'ו. בזמן הצעידה הממושכת, אני נושאת תפילה שרולנד בבית. תפילה שניה בתוך פחות משעתיים. שלג עמוק עושה אותך אישה אמונית.
הנה הבית, והוא חם, והנה רולנד, בדיוק יצא מהמקלחת ואני עומדת לבקש ממנו להזיע בשבילי. לפני שאנחנו יוצאים מהבית, אני מתקשרת לקווין להגיד שאני עובדת על זה ולבקש שיחכה עם משלחת החילוץ.
רולנד לוקח את של גדולים ומתחיל ללכת בצעדים רחבים במעלה כביש הגישה שלו. אני מתעכבת קצת מאחור כדי לסדר את מכנסי השלג מעל המגפיים וצריכה לרוץ בשלג כדי להשיג אותו.
oh, I'm too old for this sh#@t.

רולנד מקצוען. רואים עליו שהוא בעסקי השלג והטראקס, וטראקס בשלג איזה ארבעים שנה יותר ממני. הוא חופר, חושף אדמה בשביל אחיזה, אני חופרת לצידו, עם את הצעצוע שלי. כשזה נראה לו טוב, הוא לוקח את המפתחות ובכמה קדימה-אחורה מדויקים משחרר את הטראק בחזרה לדרך. הוא מזהה מה שאני הייתי צריכה לזהות לפני שעה וחצי, שאי אפשר להסתובב פה, נוסע בכביש הגישה שלו עד לרחבת החניה, מסובב את הרכב ומפנה לי את כיסא הנהג.


בינתיים. לא רחוק משם. יובל ואור נסעו ליום הסקי הראשון של יובל לעונה זו.

כך נראתה הדרך שלהם, כביש ראשי מאוד. אני יודעת, בושה וחרפה.

אבל אז הם עברו לדרך אלק-חתחתים שמתוחזקת על ידי אתר הסקי אז אפשר היה ממש לראות את הדרך.

יום שמש. אור לגמרי באלמנט שלה.

ביחד הם גילפו קצפת, רגע לפני שהם עולים על המטוס.

הגב