יום שלישי, 21 נובמבר, 2017, 17:25

פציעות של אחרי הצהריים

אני בדרך הביתה, בזמן בשביל לאסוף את הילדות משיעור אמנות-אחרי-בית-ספר. אבל אין לי ילדות בבית הספר. יובל לא סיפר לי למה, רק אמר לי לאסוף את האופניים של נטע ואת אור שעובדת שם. מה הסיפור?
אני מגיעה לבית הספר, ילדות אחרונות מחכות להתפזר. אור סיימה את המשמרת. שרון הרכזת של התכנית פונה אלי בטון מתנצל: "קשת כבר בבית. אני מצטערת. לא יודעת אם היה מעורב שם כח זדוני או שזה היה שימוש רגיל במשטחים המתגלגלים. אמרתי להם אחר כך – תראו, תראו מה שזה עושה. אסור לעמוד עליהם, רק לשבת. לא נרשה להם להשתמש בהם יותר"
"למה לא להשתמש בהם יותר? כשמשתוללים אפשר להיפצע. זאת לא סיבה לא לזוז. אפשר להיפצע גם כשמחליקות על סקייטבורד עם כל ההגנה. אני לא רואה סיבה לאסור"

מגיעה הביתה. הנה יובל.
"היא התקשרה אלי, שרון, ואמרה לי – 'זה בעניין קשת. היא שברה…' ואז היא לקחה נשימה של איזה מאה וחמישים שניות במהלכה חשבתי 'נו, דברי אישה, מה היא שברה, מה היא שברה? לא מתאים לי שברים עכשיו' ובסוף ההפוגה היא אמרה בשקט 'את השפה'"

על השולחן יש מרשם. כתבה אותו סוניה שהוזעקה להסיע את קשת הביתה, כי אני הייתי אי שם עם האוטו. יש שם מרשם שכולל אבחנה בראשי תיבות (ש"ש – שפה שסועה) ואז את שם התרופה: גלידה. לא משנה הטעם.
*"מרשם מדוקטור, את יודעת…" אומר יובל. ד"ר לבלשנות אבל לא ניתן לעובדות לקלקל.
אני שולפת מהסל קרטיבים שקניתי בדרך. לקשת, ולכל האחיות שלה. אני מקווה שזה עומד בתנאים.

הגב