יום חמישי, 02 נובמבר, 2017, 14:09

שלג ראשון ועוד לא ניקינו את החצר. שוב. (2017).

הדשא מלא בצעצועים, הלול מרוצף צינורות. אתים, קלשונות ושאר כלים ארוכי מקל מפוזרים ברחבי החצר. טרם סידרתי את הגג שרציתי למכלאת הברווזים, טרם בניתי מתקן לאכסון כל כלי השיט תחת המייפל הערום, טרם סגרנו את השיבר של מי החצר.
בבוקר היתה תמונה של חצר מושלגת מהחברים בנלסון. תמהתי. אצלנו ירד גשם.
בוקר רטוב כזה עם קו שלג על ההר הנושק לחצר בית הספר, קו שלג נמוך למדי.
היום אני מגישה ארוחת צהריים, הודים ופירה. בדיוק מה שאמרתי שלעולם לא אכין יותר ודווקא בגלל שנתקלתי בהצהרה הזאת הייתי חייבת לנסות שוב.
זה משנה את התמונה אם אני מכינה את ההודים מראש. מצד אחד בית הספר לא מתמלא בעשן, מצד שני, יום שלם אני עובדת על להכניס ולהוציא שלושה הודים מהתנור בבית ואז לפרק אותם ולהכין אותם יפה יפה במגש גדול לחימום חוזר.
לבית הספר אני מגיעה בלי טל שהחליט על יום בית. יש לו הרבה כאלה לאחרונה ובגלל שגם נטע לקחה לה אחד, אני יכולה ללכת לענייני. במטבח מחכה לי מישהי שאמורה לעזור לי. היא מכירה אותי. היא נראית לי מוכרת. "איך את קשורה לפט?" "אני הבת שלה". אז כבר אני אוהבת את קרולין.
קרולין, מה שנקרא knows her shit. היא ניהלה את המטבח במסעדה של מגרש הגולף ועכשיו, לקראת השלג, המגרש נסגר ולקרולין יש זמן להתנדב.
ממש כיף לעבוד עם מישהי שיודעת מה היא עושה.
שתי ילדות מהכיתה הסמוכה, אחת מהן קשת, מתנדבות לעזור לנו. אני יודעת. הריח, קשה עם הריח (אפילו שצליתי את ההודים בבית, עכשיו אני מחממת את העורות בתנור וגם הסטוק שתיכף יהפוך לגרייבי מבעבע ריחות לכל עבר).

אני פותחת חלון. החדר הזה חם מדי עוד לפני שמדליקות בו תנורים. רוח קרה נושבת ומאפשרת את המשך העבודה. אני עם חולצה קצרה. ילדות מועכות תפוחי אדמה, אני ממלאת סיר בכמה ליטרים של שמנת, מתיכה בתוכה קילו חמאה. חופן מלח ורוד לתוך הלבן-צהוב. פלפל שחור? לא. ילדים.

לפני הצלצול יש ראש בדלת ומאחורי הראש שיירה של ילדים, בהם לא נמצא הילד שלי שחשבתי שיצטרף מתישהו. הוא לא, הוא נשאר בבית ללמוד סקראץ'.
אנחנו מאשרות כניסה לצעירים ומאכילות את המורות שלהם. מבט אל החלון מפתיע אותי. לבן בחוץ. ילדים אוכלים בזריזות ויוצאים ליצור כדורי שלג.

אחרי הקטנים יש את הקצת-יותר-גדולים ואז את הגדולים ממש שחלקם אפילו נשארו לשבת במקום. חמש פעמים ניסיתי לשבת לאכול בעצמי, חמש פעמים נזכרתי שאין לי סכין. חמש פעמים הגעתי אל הסכין בדיוק כשנכנס עוד מאחר. חמש פעמים הגשתי הודו ופירה וגרייבי ושאריות אחרונות של סלט-קייסר-מצומצם. חמש פעמים חזרתי למושבי לגלות שאין לי סכין.
ובפעם השישית התיישבתי כדי לגלות שקרולין גמרה לאכול. לקחתי את הצלחת ועברתי לשבת מול אור וקשת.
"נסי לשים פרמז'ן מגורר על הפירה-עם-גרייבי שלך" אמרה לי אור.
"כן, mashed-poutin זה מעולה" הוסיפה מורגן, מעניקה למנה שם והקשר.
(הסבר לבלתי-קנדיות: מנה שקנדיות עפות עליה, בצדק, שמקורה בפרובינציה הצרפתית שלנו, נקראת "פוטין". כמו מלך רוסיה, רק במלרע. מדובר בצ'יפס, מעליו פתיתי גבינת צ'דר ומעל זה גרייבי. כמה שזה נשמע דוחה, ככה זה יכול להיות דוחה אם זה עשוי רע אבל אם זה טוב אז זה טוב מאוד).

בחזרה הביתה. עכשיו אני יכולה לעשות את מה שרציתי מרגע שהתעוררתי הבוקר. ללכת למיטה. אני לא מרגישה מי יודע מה היום.
נכנסת הביתה. נטע. בפיג'מה: "אמא! אני עוד מעט צריכה ללכת לשמרטף. עוד לא אכלתי כלום היום. את יכולה בבקשה להאכיל אותי?"

הגב