יום שלישי, 31 אוקטובר, 2017, 22:14

האלוווין 2017

כמויות הסמרטיז שאני הקפצתי היום. השם ישמור.
(סמארטיז. זה מנמ בקנדית. עדשי שוקולד, נו).
עכשיו אפשר להשיג אותם באריזות קטנות כאלו, קצת יותר קטנות מקופסת גפרורים, אולי עשר עדשות בפנים. מלא צבעי מאכל רעילים. הכל כזה חמוד לפני האלווין. כבר מהבוקר התחלתי להקפיץ, חופרת בקופסאות הממתקים שקניתי בשביל לחלק. תכל'ס, החזקתי יפה עד עכשיו, כמעט כלום לא גנבתי אבל היום מותר. החג נכנס עם הזריחה, לא?

בבוקר אור באה להראות את עצמה לפני שהיא הולכת. אפילו שאמרתי לא להעיר אותי. לא מקשיבות לי בבית הזה. וגם העירו אותי בלילה עם תלונות מוזרות. כאב בטן? כאב ראש? הייתי צריכה את השינה הזאת. אולי בגלל זה הייתי מעורפלת. בחשיכה החלקית בחדר ראיתי אחת וונדרוומן. מעבר לדלת שמעתי קולות של נטע מרססת שיער בצבע. את קשת לא שמעתי וטל בכלל ישן לידי.

רמת ההשקעה בתחפושות היתה בהתאם לגיל. אור התחילה לפני יותר מחודש לגזור ולהדביק ולצבוע. נטע ביקשה שנקנה לה כמה דברים וגילגלה סיגרה מקרטון. קשת איתרה את הגלימה של גריפינדור ואמרה שאני צריכה לעזור לה עם העניבה. טל התלבט. טל המשיך להתלבט תוך שהוא שוקע בשינה בלילה שלפני. כזה מתוק שהוא מאמין שהוא יכול להביע משאלה ותחפושת אימוג'י, בלי שהוא אפילו יודע איזה אימוג'י, תהיה מוכנה.

בבית הספר הכיתות השונות חגגו בנפרד. אור העבירה את שיעור התעמלות בתחפושת מלאה ולא הצליחה להדוף כדורים גם כשהצליבה ידיים. אבל קיבלה את פרס התחפושת המעולה פה אחד מכל הכיתה.
אצל נטע היה סרט עם פופקורן.
טל חזר עם שקית הפתעות בלי הסבר מאיפה היא הגיעה ומיד התחיל לריב עם קשת עד שהשקית נקרעה. מה שנקרא – יום רגיל במשרד.
אצל קשת היה הכי מוצלח. המורה שלה החליטה על יום עם דגש על בריאות לקראת העמסת הסוכר והרעל של הערב והכריזה על פוטלק כיתתי עם דגש על מקומי, ערום (מינימום אריזות), עונתי, מחמרי יסוד. קשת הכינה פסטה. קשת התנדבה להכין פסטה ואז הלכה לשיעור אייקידו. אבל בסדר, הסתדרנו. השתמשנו בגרעינים מהמחוז, ביצים מהישוב וחמאה מהייבשת.
פרט לפוטלק המורה גם הביאה מסחטת תפוחים בלחיצה press. משהו ידני מאוד וישן מאוד, מעץ. מיץ תפוחים סחוט טרי, זה מה שהילדה שלי שתתה היום ליד הפסטה.

בא לי ביום לא מתאים, האלווין. הייתי עסוקה מדי בשבילו. כל היום הכנסתי והוצאתי הודים מהתנור ואז פירקתי אותם. לא בשבילי.
כשאור הלכה לקושש ממתקים עם חברות (מה שמכונה- trick-or-treating) גם היתר רצו. אני הייתי עם הידיים בתוךחזה של הודו ויובל היה עם ידיים על ספר והתלונן שגשם והוא לא יוצא במצב הזה (כל שנה בהאלווין גשם. אתה חדש פה?). אז נטע יצאה איתן לסיבוב זריז, לפני שהיא צריכה לחזור ולהתארגן למסיבה (להסיר תחפושת. כי זאת מסיבה, לא מסיבת תחפושות).
כל עוד הן היו בבית היתה מי שתפתח את הדלת למקוששים. עכשיו כשהן הלכו ואני עם ההודו ויובל עם העצלנות, מי תפתח?

יש חוקים לא כתובים לגבי האלווין. דופקים על דלתות של בתים מוארים בלבד. לא מוקדם מדי ולא מאוחר מדי. בסלוקן האירוע המרכזי (זיקוקין, שוקו ונקניקיה) מסמל את סוף היום. בסלוקן, עמק הכבשים השחורות, לא אוהבים חוקים.
כבר בארבע וחצי ראינו מכוניות חונות במרכז הישוב וילדים קטנים מתחילים לדפוק על דלתות. מוקדם מדי, לגמרי מוקדם מדי. וגם אחרי תום הזיקוקין הגיעו לפה בני נוער, סוחבים שקים במשקל גופם, מלאים בחטיפים זעירים.
ומה לגבי החושך?
כיבינו אורות בחוץ. כיבינו אורות בבית. בישלתי עם פנס ראש.
אין תאורת רחוב כך שאי אפשר היה לראות בכלל שיש שם בית, לא כל שכן לאתר את המדרגות. עדיין היו כמה דפיקות בדלת מהן התעלמנו בהפגנתיות כאילו היינו האנשים הכי לא סוציאלים בישוב, אם לא ביקום כולו.
לא, לא סוציאלים, פשוט לא בא לנו לשחק כרגע.
מותר לפעמים.

לנטע זאת המסיבה הראשונה.
כשהיא התקשרה מבית הספר לברר אם היא יכולה ללכת, אמרתי – בררי איפה זה, אם יהיו מבוגרים אחראיים ומה גילאי המוזמנים. התשובה הניחה את דעתי אבל עדיין, מסיבה ראשונה ואני לא יודעת מה יסתובב שם.
אז אמרתי לה – את הנסיונות שלך תעשי רק בסביבה בטוחה, טוב?

מה שנחמד בהאלווין זה לחטט לילדות בציפיות ולקחת משם ממתקים. אחרי כמה שנים של השקעה (ריצה בגשם אחרי ילדות, סחיבה של שקי ממתקים) סוף סוף מתחילים לראות פירות.

עושה רושם שלמדנו קצת לשחרר ביום הזה. בעיקר מטעמים של עצלנות אבל יתכן מאוד שבלי עצלנות לא היינו מתקדמים בשום תחום.
קודם נתנו להן להסתובב לבד לקושש ממתקים, אחר כך נתנו לנטע ללכת למסיבה אצל משפחה שלא ידענו שאנחנו מכירים, אחר כך הרשנו לכלמיני הורים להחליט ביניהם איך הם מחלקים את הילדים ולקוות שזה יגמר בזה שהילדה שלנו תנחת אצלנו בבית באמצע הלילה (עבד!) וכשהתחילו הזיקוקין והיה לי סיר עם פאדג' על האש, הרשיתי לקשת ללכת עם טל לבד. לא למגרש הכדורגל (רחוק) אלא חמישים מטר מהבית. מעילים (גשם), פנסי ראש (חשך מצריים) אבל לבד. ומצאתי אותן שם כשיצאתי ברגע שהסיר ירד מהאש.

הגב