יום שני, 11 ספטמבר, 2017, 09:54

שבוע שני בכיתה א'

באיחור, אנחנו מגיעות. ועודנו ממהרות מהאוטו לדלת, אנחנו פוגשות את סוניה ומארינוס. כיף לא לאחר לבד.
בשלב הזה כבר אין הורים שמשתרכים מאחור, למעט המקרים המיוחדים. אני רואה ילד אחד, אני חושבת מכיתה ב', יושב עם אמא שלו על הספסל במסדרון, כל גופו אומר "לא רוצה להיות כאן" והיא מולו רכה ואוהבת ואז לוקחת ידו בידה והולכת. לכיתה? הביתה? דעתי היתה מוסחת. שתי אמהות לילדי גן סביב שולחן ילדי הגן (עגול, עם מיכל מלא גירי שעווה באמצע) נותנות לילדים שלהן גב, תרתי משמע. הילד שלי חתך ממני מזמן, יש לו דף "מנקודה לנקודה" על השולחן.
ברנדי הולכת. בסוף השבוע האחרון הבת שלה הודיעה שהיא עם הגן גמרה, ברנדי היא אישה חזקה ודעתנית והבת של היא גרסה מחוזקת. ברנדי הולכת, הבת נשארת.
קוֹל, ילד גן, מגיע באיחור. קתרין יוצאת אליו וממעמדי בדלת הכיתה, ממתינה לסוניה, אני שומעת אותה מגיבה: "הגעת על סוס? תשמע, אם הגיבוי היה סוס, גם אני הייתי מפספסת את ההסעה"
סוניה גולשת לדלת. שתינו עומדות שם, מתבוננות.
קתרין מטלטלת את פעמוני הרוח והצלצול העדין רומז לכל מי שלא מתעלם שהגיע הזמן לעבור לשטיח. לא פשוט העניין הזה של השטיח, אולי זאת הסיבה שיש כמה ילדי גן עם חרשות זמנית.

מי ששיגרה וסדר טובים לו, מי שרוצה לדעת מה צפוי – כיתת גן-ב' היא המקום בשבילו. שגרת היום מופיעה בצד שמאל של הלוח, רשימת האחריויות בימינו. קתרין מספרת להם מי קיבל מה, ראשית מי ישבו השבוע על הכורסאות השוות, אחר כך מי תהיה אחות רחמניה ואז כל היתר. האחות הרחמניה (זואי. בת יחידה בכיתה אל"ף, בכיתה בי"ת אין בנות בכלל) היא זאת שמחלקת את המשמושונים הלחיצים. בסל שלה יש מספיק בשביל כולם, הם אחידים בצורה ובצבע ונראים כמו ריפוד של כידון אופניים.קשה לילדים על השטיח והמשמושונים אמורים לשמור על הידיים עסוקות בזמן שהראש אצל המורה. אבל מה עם הרגליים?
טל הביא מהבית כדור מלובד קטן. "זה יהיה הפידג'ט שלי!" הוא הסביר לפני שיצאנו. מסתבר שזה לא עובד ככה ויש חוק "לא מביאים שום דבר לשטיח". מהדלת אני רואה את אליס (היא הסייעת הצמודה של ק', ילד עם תסמונת דאון. אבל היא שוער עולה) ניגשת אליו, מדברת איתו, את הראש שלו יורד, אני רוצה לגשת אליו ולתת לו לבכות על כתפי אבל מחכה. רגע אחרי, הכדור הקטן נעלם (בטח בכיס), הראש חוזר למעלה וביד שלו יש משמושון אדום אחיד.

אמה היא אחראית לוח שנה השבוע והיא קוראת בקול איזה יום היום ומה התאריך. המורה חוזרת אחריה בצרפתית וכל הכיתה מצטרפת. זה לא סטנדרט קנדי, לדבר חצי חצי, פשוט המורה הזאת היא גם מורה לצרפתית במבטא עגול.

באחורי הכיתה, ליד הכיור, יש חניון בקבוקי מים. זה סידור חדש השנה שכנראה מונע בלגן של בקבוקי מים על שולחנות העבודה. כבונוס, הילדים משאירים שם את הבקבוקים כשהם הולכים לאכול או כשהם חוזרים הביתה. אני קוטפת משם את הבקבוק של טל מלפני שלושה ימים והולכת הביתה.

2 Comments

הגב