יום שני, 11 ספטמבר, 2017, 10:10

יש לי ארבע ילדות בבית הספר

הילדות שלי מסתובבות עכשיו בין ילדים מחוסנים, שאוכלים גלוטן. טלטלה גדולה עברה על הבית ואני לא יכולתי לדווח.
מוצפת רגשות עיבדתי את החוויות עיבוד קצר, בפולסים, והמשכתי הלאה.
כי טל.
טל לקח את המחשב שלי, את הלפטופ החבוט שלי, וזאת לא לשון מליצה, הוא מה שנקרא "ליטרלי חבוט". לקח את ערימת הברזלים והפלסטיקים שמנסים לעטוף אותם, את הדאקטייפ שמחזיק איכשהו את הכל במקום, השקעים והקוראים הפנימיים שכבר שנים לא עובדים, המסך שמחזיק רק בזווית ישרה (אפס חגורת כתפיים יש לו. או כמו שאומרים במחשבית "צירים") והמסך הזה, שיש לו כמה פסים אנכיים של "אין שידור". פס לכל התעללות. ממש, אות של כבוד, את כל זה הוא החזיק בשתי ידיים, הרים מהשולחן והלך למקום אחר, כי ככה זה המחשב הזה – זונה. הדבר הבא ששמענו היה רעש של מחשב פוגש רצפה, אבל לא הרגיל, של מחשב סגור שנופל, אלא מחשב בלי חגורת כתפיים, פרוש, רופס, משתטח.
מיד אחריו נשמע ה"אופסי" נפלט מהפה שלו וזו, כמו שנהוג לומר, היתה הפעם האחרונה שראיתי את הלפטופ שלי בחיים.
כי כשבנוסף לכל מה שכבר צוין המסך לגמרי מתרסק וגם הדיסק הולך, כל מה שנשאר זה בטריה וקצת דבק שמחזיק אותה וזה, תהיי חזקה נעמה, הזמן להחליף לפטופ. לאחד שעובד.

ובינתיים, מתחילה שנת לימודים וקורים דברים, הו כמה דברים קורים. אבל אין איך לכתוב על זה ומה שלא כתוב – לא קרה. אז עכשיו, חמישה ימים אחרי, תיאור חלוש ממעוף ציפור, ציפור קצת עיוורת ובעיקר דמנטית.
זה מה יש.


היום הראשון ללימודים הוא יום שלישי. תמיד. הוא גם חצי יום. ברבע לשתיים עשרה התלמידים הולכים הביתה והמורים נפגשים בחדר המורים, מתנשפים, ומאווררים רגשות עד סוף היום.
כשהגעתי עם טל לבית הספר, הוא נצמד אלי, כמקובל, כשיש יותר משלושה אנשים שהוא לא מכיר מסביב. אחר כך שאלנו את המורה שלו אם זה בסדר אם הוא ישאר עם נעלי החוץ שלו (סנדלים עם גרביים. חגיגי!). היא הצליחה לשמוע את השאלה בתוך ים האנשים שדיברו איתה בו זמנית. אמהות ואבות של ילדות קטנות. בעיקר ילדות יש בכיתת הגן והן הגיעו עם אבא ועם אמא. ילדי אל"ף בי"ת (בנים בנים בנים, וזואי) הגיעו עם אמא.
הילד מבועת אבל לא רוצה הביתה. הבא נטייל ברחבי בית הספר ונביך את האחיות שלך כמיטב יכולתנו.
אור בכיתה קרובה ממש והיא שקועה בשיעור שלה ובגבה אלינו.
גם אצל נטע כבר התחיל השיעור הראשון עם המורה החדש, בן, והיא דווקא רואה אותנו ומגרשת אותנו גירוש נמרץ עם הרבה גבות ומעט מילים.
קשת יותר בעניין שלנו. בשביל קשת זה חדש, העניין הזה של בית ספר. היא קיבלה את מרשה. אנחנו קיבלנו את מרשה. בנות מזל אנחנו שקיבלנו את מרשה. הבאתי דליים עם מכסים למרשה, להשלים לה את פינת ההשלכה שסידרה בקצה הכיתה. יש שם ארגז מיחזור, פח אשפה ודלי לשאריות מזון. יש לה חזון להרחיב את מערך איסוף שאריות המזון לכל בית הספר. אני בעד. התרנגולות שלי שמקבלות את השאריות – גם בעד.
קשת היא חננת על. מרשה מיקמה אותה בשורה האחרונה, ליד אֵמה, והן שוקדות להן ביחד, בנפרד, בשקט.

בבית הספר שלנו הכיתות מאורגנות ב"כיתות מפוצלות", שם שאותי קצת מבלבל. הייתי מכנה אותן "כיתות מודבקות".
כל כיתה מורכבת מכמה קבוצות גיל, בעיקר בגלל שיש מעט תלמידים בסך הכל ויש יותר קבוצות גיל ממורות. השנה יש חידוש בבית הספר – יש כיתה חמישית ומספר התלמידים מתקרב לתשעים (מלמטה). תשעים זה המון. חמישה מורים זה נהדר.
הכיתות המפוצלות מאפשרות משחק עם ילדות שנשרכות מאחור וכדי לא להשאיר את הילד כיתה ולאפשר את הגמישות של חזרה לכיתה המקורית בהמשך הדרך – השם של הכיתה המארחת משתנה בהתאם לאורחים.
כך יצא שיש חמש כיתות עם חפיפה מסוימת: k-3, 3-5, 5-7, 7-8, 8-10. ולי יש ילדה בכל אחת מהכיתות, פרט לשניה, ולא סתם. כי יש שם מורה שאני לא מוכנה שיהיה אחראי על הילדות שלי.

בחזרה לכיתה של טל, שעדיין נועל נעלי חוץ, אבל באישור.
הוא מתישב במקום, שם את קופסת הציוד (רצה מפלסטיק, כמו שכתוב ברשימה. לא קופסת דינוזאור מפח. לכי תביני) במדף שמתחת לשולחן, אני נותנת את קופסת הטישואים לקתרין (הן לא לשימוש אישי אלא כיתתי) וממשיכה להתגודד עם יתר ההורים. קתרין מעניקה לנו נאום פתיחה קצר, מורה לנו להביא תיק עם בגדי החלפה שישאר תלוי על הוו שלהם במסדרון, מבקשת שאת הציוד העודף (יתר 48 העפרונות, המחקים הורודים ומקלות הדבק) נשים בשקית זיפלוק עם שם והיא תדאג לשחרר אותם לילדים כשיעלה הצורך, מזכירה להורי הקינדיז (אלה בנות החמש. גן חובה) שהילדות שלהן נשארות עד הצהריים בשבועיים הראשונים, שהיא תשמח למתנדבים, למשל בשיעורי חשבון (מייגן: "נעמה, נראה לי שהיא הסתכלה עליך") ושיהיה לנו יום טוב.
עושה רושם שיש התפזרות אבל היא רק חלקית. סוניה וקורטני וברנדי ואני משרכות רגליים ונתקעות מול שאנון, במזכירות. "אתן יודעות" רומזת לנו שאנון, "בבית הספר של ווינלו, ועד ההורים קנה מכונת קפה למורות. רק אומרת…"
נארגן לך מכונת קפה, אנחנו אומרות, וגם כמה ספות פה במזכירות כדי שאמהות מרוגשות לילדות קטנות יוכלו לשבת ולהירגע לפני שהן הולכות מכאן בידיים ריקות.

עוד אנחנו עומדות שם, קבוצת התמיכה הקטנה שלנו, וזרם דק של ילדים חוצה את המסדרון ואז עוד אחד מכיוון אחר. מפגש הפתיחה באולם ההתעמלות.
אני עדיין בסביבה, לא בגלל שאני לא משחררת, זה בגלל שטל אמר לי להישאר.
המפגש נגמר. טל מסתדר בטור עם יתר ילדי הכיתה שלו (משהו כמו 15 ילדים בסה"כ. בעיקר בנים) וקתרין מכינה אותם לסיבוב היכרות בבית הספר. אני ניגשת אליו לנשק אותו שוב. "אמא! זה כיף!" הוא מפתיע אותי. "אני יכולה ללכת?" "את יכולה ללכת. אני רוצה להישאר"
כמה מוזר.

השנה החדשה הביאה לכיתה של נטע, כמו גם לכיתה של אור, בנות חדשות. והן גם צמחו קצת, הבנות שלי. והן חזרו מאושרות מהיום הראשון, קצת יותר שייכות, מחוברות, לא בודדות.


חשבתי שטל יעשה מערכת חלקית. חצאי ימים, כמה פעמים בשבוע. נבדוק את המערכת, נבחר מה מתאים ונבקר בבית הספר בהתאם.
עד כאן התכניות.
ביום הלימודים השני אני מתנדבת בפודבנק, מרחק עשרים צעדים מבית הספר. בהפסקה אני מגיעה לבית הספר לבלוש אחר בנותי ולהביך אותן כמיטב יכולתי ובצהריים אני באה לקחת את טלי.
טל לא פראייר. הוא יודע שהוא לא ילד גן ולכן הוא לא מחוייב ללכת הביתה בצהריים. הוא גם יודע לקרוא ומראה לי את האג'נדה שעל הלוח ואת כל הפריטים בה שטרם התרחשו.
אני הולכת משם מובסת.

ביום השלישי ללימודים אני לא יכולה לאסוף את הילדות בסוף היום. לאור יש טיול אופניים ראשון לשנה זו, כמה עשרות קילומטרים בלתי אתגריים (בלי מגינים, בלי קסדת פנים מלאה) ונקודת הסיום אי שם במורד העמק.
אני מבקשת מקשת שתחזיר את טל, ברגל.
היא מחזירה את טל ברגל.
איך היה? "הוא מאוד איטי, הטל הזה". שאני אספר לך מי היתה איטית לפני ארבע שנים?

כשהרוכבים מגיעים לנקודת המפגש כל ההורים מריעים. שון אוסף אותם למעגל סיכום ומזמין את ההורים להצטרף. השנה בערך מחצית מהתלמידים הם תלמידי שנה שניה בתכנית וזה יופי. בשנה שעברה היו שניים. לתלמידי שנה שניה יש תפקיד להיות מובילים, מנהיגוֹת. והבנות הן כמעט חצי מהקבוצה! (שבע מחמישה עשר).
אני מאוד מחזיקה משון, המורה שלהם. הוא מנהיג אותם להיות בני אדם. בבוקר תפסתי אותו בשיחה קבוצתית. באתי לשאול משהו מישהו והוא היה באמצע נאום. על קבלה ושיתוף ולא לרחף ולהיעלם. התרשמתי מאוד. אחר כך (תספר לי אור), כשהם יצאו לרכיבה, הוא עיכב את תלמידי השנה השניה ודיבר איתם על החשיבות שיש בהתערבבות עם הצעירים.
זה כל כך חשוב בעיני, ההנחיה המדוקדקת לגבי התנהלות חברתית תקינה. זה מכין אותם לחיים ומונע סבל בהווה.


זה סוף השבוע הראשון בבית הספר.
יש לי ארבע ילדות בארבע כיתות שונות מתוך חמש אפשריות. זאת השנה הראשונה והאחרונה שזה יקרה.
בשבוע הבא רובנו ניעדר בשביל מחנה עם החנ"בים. אחר כך נתחיל בשיגרה. מתוכננת לי התנדבות בכיתה של טל פעמיים בשבוע וגם לקחתי על עצמי ללמד את נטע מתמטיקה. בעוד שבוע וקצת תתחיל השיגרה החדשה שלי שאין לי מושג איך היא תרגיש אבל אני כבר יכולה לראות שיש לי קצת יותר זמן פנוי. הנה – רק שלושה ימים לתוך שנת הלימודים וכבר הצלחתי להוציא את כל יבול השום מהאדמה.

4 Comments

  • בשמת_א הגיב:

    אז תסבירי בבקשה "כי יש שם מורה שאני לא מוכנה שיהיה אחראי על הילדות שלי". הסתקרנתי. וחוץ מזה, עודעודעוד עוד עוד. איזה כיף שאת כותבת.

    • נעמה הגיב:

      לא הוכיח את עצמו כמורה שמכבד את התלמידים שלו. להיפך.
      אני די בטוחה שבשום מצב הוא לא יתעמר בילדות שלי אבל גם להיות עדה להתנהגות מתעללת משאירה צלקות. (נראה שיש שינוי בהתנהגות מאז הגשנו נגדו תלונה קבוצתית בשם כמה הורים לפני כמה חודשים אבל לוקח זמן להוכיח שאתה לא. אז בינתיים אני מקפידה על שמירת מרחק).

  • עדי הגיב:

    נשמע מבטיח. חולמת על בית ספר שאפשר לבחור את המורה ושאפשר להיות פעילים יותר. שלנו חביב סה"כ אבל לא מאוד גמיש. לעת עתה הילדים לא מתלוננים אז נו, בסדר.

הגב