יום שני, 21 אוגוסט, 2017, 22:21

ליקוי חמה, כזה של פעם בחיים.

לא רציתי לנסוע.
מה פתאום.
תשע שעות? באוטו? באוגוסט? בלי מזגן? ואז לישון באוהל?
אני אשאר בבית, עם התינוק. אסתפק ב85% ליקוי.
אתם תיסעו, תיהנו, ואני אראה סרטונים ותמונות שמישהו אחר צילם.

בעשר וחצי הם סוףסוף יצאו לדרך. השעה האחרונה לפני הנסיעה היתה הכי קשה, לי. כי כל הבית בלגן, ורעש, וכולן מתרוצצות. אין לי כח לזה. תלכו כבר.
בגלל שזה לא טיול שלי, לא הייתי צריכה לארוז (רק לעבור עם נטע על התיק שלה מול רשימת האריזה שלה. כי נטע) ובבוקר ארגנתי להן צ'יקצ'ק ארגז של כלי מטבח ואוכל, עם שקית נשנושי אוטו שכללה גם זבלה מוולמרט וגם מלפפונים קטנים ועגבניות שרי ופרוסות צ'דר. אוכל חמוד.

שעתיים אחר כך הן הגיעו לגבול והצהירו על כל הנשנושים שלהן כעל "תוצרת חקלאית שיש להצהיר עליה במעבר גבול" ושוטר הגבולות תמה בהביטו בתא המטען, איפה העגבניות החשודות.
זאת היתה אותה תמיהה שאני תמהתי כשהתחלתי לסדר את המטבח בשקט שאחרי העזיבה ונתקלתי בארגז גדול תקוע בדרך.
כן.
ארגז המטבח נשאר במטבח.
ולכן אחרי שעברו את הגבול ואספו את משקפי הליקוי המיוחדים שלהן, הלכו כולן לוולמרט והכינו לעצמן העתק של הארגז שארזתי להן. קערות, סכין וקרש, סכום. מלח, שמן, חמאה. סיר מחבת. כאלה מין.

בינתיים בבית, אחת שוברת אריחים ואחד צופה בסרטים עליהם יש לי שני דברים להגיד:
1. אני לא מאמינה שיש אנשים שצופים בדבר הזה.
2. בעוד חמש שנים הבחור הזה יסתכל על הסרטון הזה ויהיה נבוך מהשיער שלו.
הוא פשוט משחק מיינקראפט, כשהוא חובש כובעים משונים ומברבר בלי הפסקה. והשיער, הו השיער. בעעעע.


יומיים אחרי שיובל והבנות נסעו, הגיע זמן ליקוי. זכיתי להיות בצד המואר של הכדור, אז גם אם זה רק 85%, אני אנסה לחוות את זה כמו שצריך. פעם בחיים…
קצת קשה להחזיק את ההתלהבות למשך כל התהליך, כשמדובר רק בשתיים, לכן עלינו על אופנינו ורכבנו אל סוניה והמשפחה. היו אצלה אורחים אז בסה"כ היה נפח מספיק בשביל שאפשר יהיה לקרוא לזה מסיבה, ועושה רושם שכל הנוכחים הם nerds כהלכה.
בתוך הבית, זורם שידור של נאסה מאורגון, במקום של 100%. לצדו, על גבי שרפרף (חבל שאין לי תמונה של זה) משקפת נשענת על גבי תפוח אדמה מתוק (בשביל הזוית) ועל הרצפה עומד דף לבן עליו משתקפות שתי שמשות שנראות כמו ירח – גם סוג של סטרימינג, כזה שלא דורש חשמל.
לא הספקנו לגמור את הוואפלים הבלגיים הטריים , השארנו אותם ככה, טובעים בסירופ מייפל, ורצנו החוצה לקראת השיא. כי זה לוקח זמן, הליקוי.
המשקפת והתפוח עברו לחצר איתנו.
יותר חשוך? תהינו. קצת קשה לדעת. כל הקיץ היו שריפות ואור השמש היה עמום בעשן התמידי. אבל זה לא כמו עשן ולא כמו ענן. זה יותר דומה לאור רך וכתום של שחר.

הליקוי הגיע לשיא ועכשיו הסהר שעל הנייר מתחיל לגדול. זה הזמן לשעשועים!
אנחנו שמים לב שהצללים על האדמה למרגלות העץ הם בצורת סהרונים וזה מדליק לנו את האצטומכה. סימון רצה פנימה וחוזרת עם מסננת פסטה, מציבה אותה בין השמש לנייר לבן והופ – המוני סהרונים מופיעים על הדף. עוד, עוד, תנו לנו עוד!

אבא של אנדריאס מבקש רשות ומקבל. הוא לוקח את מצלמת החריר שיובל הכין לנו, מצלמה שמורכבת מקופסת קרטון (תודה אמאזון), חור להתבוננות ומעליו חור זעיר נקוב בנייר אלומיניום, ובעזרת סיכה מנקב עוד תריסר חורים מסביב. אחד אחד אנחנו לוקחים את המתקן המשופר, מפנים גב לשמש ומתפעלים בקול – על הדופן הנגדית של הקופסא מתגלה דיסקו של שמשות!

לא מספיק. תנו לנו עוד!
אותו סבא לוקח עפרון ומסמן את קצהו של הסהרון על גבי הנייר. הוא ממשיך ומסמן מדי עשרים שניות ואפשר לראות את התזוזה של השמש והירח. גם הכיוון של הסהרון השתנה, הוא התחיל כמו האות C ועכשיו הוא דומה לאמבטיה.

בינתיים, תשע שעות דרומה מאיתנו, יובל והילדות עוברות משהו שיתואר אחר כך כ"חוויה חוץ גופית" אבל התיאורים הארוכים פה הם מזאת שנשארה בגפה ובגופה.

הגב