יום שלישי, 23 מאי, 2017, 11:28

שלא תשתי לי שם חשיש

הבגאז' מלא באופן רדוד בתרמילים, צידנית ושאר ציוד קמפינג. אור שולפת את הקסדה שלה ועם מכנסיים קצרים וסוודר צמר, שככה יהיה לי טוב, היא קופצת על האופניים הירוקים שלה ורוכבת בשעטה אל בית הספר. ככה זה, למרות שהיא ערה כבר מעל לשעתיים, היא תגיע בשלוש דקות איחור.

מול בית הספר – אוטובוס צהוב דומם ובתוכו רוחשים תלמידים.
אור ממהרת למגרש החניה הצדדי, שם חונה הטראק של שון המורה, עם הנגרר הרב תכליתי שלו. התכלית כרגע היא כ15 זוגות אופניים.

נטע פוסעת לאיטה מהאוטו לבית הספר, שני תרמילים על שתי כתפיים וצידנית גדולה וריקה באמצע. הטיול שלה מתחיל מחר, היום יש בדיקת ציוד.

מול האוטובוס עומדות שתיים, אמהות של נערה ונער. והן מחבקות ומנשקות לפני פיזור ולוחשות באזניהם – "קרם שיזוף, אל תשכח קרם שיזוף". "פחם, אם את מרגישה לא טוב, תקחי פחם".
אני הולכת לחפש את אור כדי להיפרד. יש לפניה ארבעה ימים של מסלולי אופניים מאתגרים. הם צפויים לטפס 900 מ' אנכיים ביום אחד. בין הטיולים היא אמורה לחלוק מטבח עם שני בחורים שהבעיה העיקרית שלהם היא שהם בני 14 ואת זה רק הזמן ירפא.

בדרך חזרה לאוטו אני שומעת את האמהות ממשיכות להיפרד, עכשיו הילדים כבר בתוך האוטובוס והן עברו לצעקות. "קרם שיזוף, אל תשכח למרוח" "פחם, אם מישהו מסביבך מרגיש לא טוב, תציעי גם לו".
זה גורם לי לפקפק באיכות ההורות שלי. עם איזה מסר אני שולחת את הבת שלי, בהיעדר פחם וקרם שיזוף בתיק שלה?

אני חוזרת אליה לחיבוק אחרון, מתרחקת מעט, מסתכלת לתוך עיניה ואומרת לה: תשתי מספיק, אל תשכחי לשתות. תסתכלי על הצבע של הפיפי, צהוב זה לא טוב. הולך להיות לך סבבה, רק אל תתייבשי לי.

היא עולה על האוטובוס ואני טופחת לעצמי על השכם על עמידה בסטנדרט האימהוּת.

הגב